יהא חייב?

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: יכול חטאת ששחטה בדרום יהא חייב עליה? תלמוד לומר: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע" (דברים יז, א), ללמדנו: על שחיטת דבר רע, כגון מום, אתה מחייבו מלקות, ואי [ואין] אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום! ומשיבים: אף כאן תרי תנאי אליבא [שני תנאים חלוקים לפי שיטתו] של ר' יהודה.

א אמר ר' אבא: אף שאמר ר' יהודה שהזבח נפסל כששחטו על מנת להניח את הדם למחר, ומודה ר' יהודה, שאם לאחר מכן קיבל את הדם, או הוליך או זרק, במחשבת חוץ לזמנו, שחוזר וקובעו לפיגול, ואין מחשבת ההנחה למחר מפקיעה את הקרבן מדין פיגול, כמחשבת חוץ למקומו או מחשבת שלא לשמו בפסח וחטאת (ראה לעיל זבחים כט,ב).

אמר רבא: תדע שכן הוא, שהרי גם מחשבת פיגול עצמה, שיש בה מחשבה להניח את הדם למחר כדי לזורקו, לפני זריקה לא כלום הוא, שאם שחט על מנת לזרוק את הדם למחר עדיין אין הפיגול חל, ורק כשזורק אתיא [באה] זריקה וקבעה לה [וקובעת אותו] בפיגול. נמצא איפוא שמחשבת ההנחה למחר כשלעצמה אינה מפקיעה את הקרבן ממחשבת פיגול.

את ההוכחה של רבא דוחים: ולא היא (ואינו כן), אין זו הוכחה, התם הוא חדא מחשבה היא [שם, במחשבת פיגול, מחשבה אחת היא] שנקבעת בזריקה, הכא [כאן] כשמחשב מתחילה להניח את הדם למחר, ואחר כך לזורקו חוץ לזמנו — תרי [שתי] מחשבות נבדלות הן, ונמצא שיש מחשבת פסול בקרבן זה, ושוב אינו יכול להיקבע בפיגול.

איתיביה [הקשה לו] רב הונא לר' אבא ממה ששנינו בברייתא: אם שחט על מנת ליתן את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנים למטה למעלה, וחשב לעשות זאת לאלתר (מיד, באותו יום) — הרי זה כשר, שאין מחשבה זו פוסלת. ולפיכך, אם חזר וחישב על אותו קרבן שיעשה אותו חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, ואם חשב עליו שיקריבנו חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת.

אבל אם חישב ליתן את הניתנים למעלה למטה וכו' למחר — פסול משום מחשבת הינוח, וכדברי ר' יהודה, ובמקרה זה, אם חזר וחישב בקרבן זה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת. משמע, איפוא, שמחשבת הינוח מפקיעה מידי מחשבת פיגול. ונמצא שזו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ר' אבא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ב אמר רב חסדא אמר רבינא בר סילא: אם כששחט חישב שיאכלוהו טמאים את בשר הקרבן למחר — חייב משום פיגול, ואין אומרים שכיוון שאין הבשר ראוי לאכילה על ידם — לא תהא זו מחשבה לאוכלו חוץ לזמנו. אמר רבא: תדע שכן הוא, שהרי בשר לפני זריקה לא חזי [אינו ראוי] לאכילה, וכי [וכאשר] הוא מחשב ביה [בו] מחשבה פסולה הריהו מיפסיל [נפסל], הרי שמחשבת חוץ לזמנו על אכילת דבר שאסור באכילה עושה אותו פיגול.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן) אין זו הוכחה, כי התם זריק ומיחזי [שם זורק את הדם והבשר נעשה ראוי לאכילה] למחר, הכא לא מיחזי [כאן אינו ראוי לאכילה על ידי טמאים] כלל, ולכן אין זו מחשבת אכילה.

ואמר רב חסדא, מרגלא בפומיה [מורגלת היתה בפיו] של רב דימי בר חיננא הלכה זו: בשר פסח שלא הוצלה (נצלה), ולחמי תודה שלא הורמו שלא הפריש מהם חלק לכהנים, למרות שאינם מותרים באכילה, מכל מקום חייבין עליהן משום אכילה בטומאה.

אמר רבא: תדע שכן הוא, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" וכו' (ויקרא ז, כ), והתוספת "אשר לה'" באה לרבות אימורי קדשים קלים (המוקטרים לה') לדין טומאה, שהאוכלם בטומאה חייב כרת.

אלמא אף על גב דלאו בני אכילה נינהו [הרי שאף על פי שאינם ראויים לאכילה] — חייבין עליהן משום אכילה בטומאה, הכא נמי [כאן גם כן], בבשר הפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו, אף על גב דלאו [אף על פי שלא] בני אכילה נינהו [הם] — חייבין עליהן משום טומאה.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן) אין זו השוואה, התם [שם] אימורי קדשים קלים חזו [ראויים] על כל פנים לגבוה לאכילת מזבח, ולכן חייבים על אכילתם בטומאה, לאפוקי [להוציא] בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו, דלא חזו [שאינם ראויים] לא לגבוה ולא להדיוט.

ומביאים לישנא אחרינא [לשון אחרת] בה נאמרו הדברים, שכך הוכיחו: הא [הרי] אימורין לא חזו [אינם ראויים] וחייבים עליהם! ודוחים: ולא היא (ואינו כן), הנך חזו למילתייהו [אלה, האימורים, ראויים לעניינם], והני לא חזו [ואלה, בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו, אינם ראויים] כלל.

א משנה בית שמאי אומרים: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, ואף קרבנות שצריך לתת את דמם בשתי זריקות (שתיים שהן ארבע), אם נתן במתנה אחת בלבד — כיפר, ובחטאת, שצריך ליתן את דמה על ארבע קרנות המזבח, רק אם נתן לפחות שתי מתנות. ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת בלבד — כיפר בדיעבד.

לפיכך, מכיון שיוצא ידי חובה במתנה אחת (לבית הלל בכל הקרבנות, ולבית שמאי, בכולם חוץ מחטאת), אם נתן את הראשונה כתיקנה ואת השניה במחשבה חוץ לזמנה — כיפר, שכיוון שהמתנה השניה אינה מעכבת את העבודה אין מחשבה שחשב בה פוסלת.

ומאותה סיבה עצמה אם נתן את הראשונה במחשבה חוץ לזמנה ואת השניה במחשבה חוץ למקומה — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, כי מה שחשב מחשבת חוץ למקומו שוב אינו מפקיע את הפיגול. וכל זה במזבח החיצון.

אבל כל הניתנין על המזבח הפנימי דינם שאם חיסר אחת מן המתנות — כאילו לא כיפר. לפיכך, אם נתן את המתנות כולן כתיקנן ואחת נתן שלא כתיקנה (במחשבת חוץ לזמנו) — הרי אותה חטאת פסולה, שהרי היא חסרה מתנה אחת. ואולם מצד אחר, הואיל וחשב מחשבת פיגול רק בחלק מן הדם המתיר את הקרבת הקרבן — אין בו בקרבן זה כרת, שאין פיגול אלא אם פיגל בכל המתיר.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר בדיעבד? תלמוד לומר: "ודם זבחיך ישפך" (דברים יב, כז), לומר שדי להם בשפיכה אחת. ושואלים: והאי להכי [וזה האם לכך] הוא דאתא [שבא] האי מיבעי ליה לכדתניא [זה הרי נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא] לענין אחר: