סמיכה נמי כתיב [גם כן נאמר בה]: "לפני ה' "! ומשיבים: מכך אי אפשר היה ללמוד שהיא בטהורים דווקא, שהרי אפשר דמעייל ידיה וסמיך [שמכניס ידו וסומך]. ואומרים: והרי שחיטה נמי [גם כן] אפשר דעביד [שעושה] סכין ארוכה ושחיט [ושוחט]!

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת שמעון התימני היא, שהוא סבור שגם השוחט צריך להיות בעזרה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "ושחט את בן הבקר לפני ה' "(ויקרא א, ה) ויש ללמוד מכאן שבן הבקר צריך להיות לפני ה', בעזרה, ולא השוחט לפני ה', אלא יכול לעמוד בחוץ ולשחוט בפנים. שמעון התימני אומר: מנין שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט? תלמוד לומר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' ", ללמד שמי ששוחט את בן הבקר יהא לפני ה'.

א ובשאלה האם ביאה במקצת של הטמא לעזרה נחשבת ביאה, אמר עולא אמר ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים — לוקה, שעבר על לאו הכתוב בתורה, שנאמר לגבי טומאת יולדת: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב, ד), מקיש (משווה) הכתוב בפסוק זה ביאה לנגיעה, מה נגיעה אפילו במקצת בחלק מגופו שמה נגיעה, אף ביאה במקצת שמכניס רק חלק מגופו שמה ביאה.

איתיביה [הקשה לו] רב הושעיא לעולא ממה ששנינו בברייתא: מצורע שחל יום שמיני שלו לטהרתו להיות בערב הפסח, וראה קרי (נפלטה ממנו שכבת זרע) בו ביום וטבל, והוא צריך להגיע לשער העזרה, ולהכניס בהונותיו לעזרה כדי שיזו עליהם מדם האשם, וכך יטהר ויוכל לאכול את הפסח בערב.

אמרו חכמים: אף על פי שאין טבול יום אחר של טומאת קרי נכנס למקדש, זה נכנס עד לשער העזרה, ומדוע? מוטב יבוא חיוב עשה של הקרבת קרבן פסח שיש בו כרת למי שמבטלו, וידחה עשה של שילוח הטמאים מן המחנה, שאין בו כרת.

ור' יוחנן אמר: דבר תורה אפילו איסור עשה אין בו בטבול יום להיכנס למקדש, שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה" (דברי הימים ב כ, ה), ושאלו: מאי [מה] פירוש "חצר החדשה"? אמר ר' יוחנן: שחידשו בה דברים הרבה, ואמרו: טבול יום אל יכנס למחנה לויה, משמע שמן התורה מותר לו להיכנס!

ומעתה, הקושיה על עולא: ואי אמרת [ואם אתה אומר] שביאה במקצת שמה ביאה, אם כן היכי מעייל ידיה [איך המצורע כשהוא טבול יום מכניס את ידיו] לעזרה בבהונות כדי להיטהר? והרי במקרה זה אידי ואידי [זה וזה] עשה שיש בו כרת הוא, שהרי טבול יום הנכנס לעזרה חייב כרת!

אמר ליה [לו] עולא לרב הושעיא: מטונך [ממשאך] כלומר, ממה שאתה בא להכביד ולהקשות עלי — משם אני מביא ראיה לשיטתי, כי שאני [שונה] מצורע, שהתירה לו התורה להכניס בהונותיו לעזרה כדי להיטהר, למרות שהוא מחוסר כיפורים, ולכן הואיל והותר בביאה במקצת לצרעתו הותר גם לענין קיריו. אבל מכל מקום — ביאה במקצת נחשבת ביאה.

בעקבות דברים אלה אמר רב יוסף: קסבר [סבור הוא] עולא שאם היו רובן של ישראל זבים בערב הפסח, ואינם מותרים לעשות את הפסח בטומאה, ונעשו טמאי מתים, ואם היה הציבור, כולו או רובו, טמא מת מותר לו להקריב פסח בטומאה, הואיל והותרו לטומאתן לענין טומאת מת — הותרו גם לזיבתן.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? במצורע שראה קרי, הרי הותר הטמא מתחילה, ושוב אינו נאסר בגלל טומאה אחרת. אבל הזבים הרי מתחילה נדחו מהקרבה, וכשנוספה להם טומאת מת — טומאה (טומאת המת) אישתראי [הותרה], זיבה שכבר היתה בו לא אישתראי [הותרה]!

הוסיף ואמר ליה [לו] אביי: דלמא הכי קאמר מר [כך אמר אדוני] שכך צריך לתקן את הדברים: אם היו מתחילה רובן טמאי מתים ונעשו זבים, הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. אמר ליה [לו] רב יוסף: אין [כן], לכך התכוונתי.

ומקשים: ואכתי לא דמי [ועדיין אינו דומה] לדברי עולא, שכן מצורע היתירא [היתר] הוא, הואיל ואישתרי אישתרי [הואיל והותר הותר], אבל טומאה בהקרבת הפסח הלוא רק דחויה היא ולא היתר גמור, ולכן אפשר לומר: להא אידחאי, להא לא אידחאי [לזה, לענין טומאת מת נדחתה, לזה, לענין טומאת זב לא נדחתה]!

אמר ליה [לו] רבא: אדרבה, איפכא מסתברא [גדולה מזו, ההיפך הוא המסתבר]! משום שמצורע היתירא [היתר] הוא, שהתורה התירה לו במפורש להכניס בהונותיו כדי להיטהר, ולא הותר כן לשאר טמאים, אפשר לומר: להא אישתראי ולהא לא אישתראי [לזה הותרה הכניסה, ולזה לא הותרה], ואילו טומאה דחויה הוא בטמאי מת, וכיון שנדחתה, מה לי חד דחויא [דחיה אחת] מה לי שתי דחיות?