סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

כפסולי המוקדשין בעלי מומים ויפסל?

תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך... מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד, כג), מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה!

ומשיבים: עדיין איצטריך [הוצרך] גם כתוב זה, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים לגבי בכור, דלאו בר הרצאה [שלא בן ריצוי] הוא, שהרי אינו בא לכפר, אבל קדשים אחרים שבני הרצאה נינהו [הם] אימא [אמור] שלא לירצו [ירצו], קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

ומקשים עוד: ואכתי מהתם נפקא [ועדיין משם יוצאת הלכה זו]? הלוא נאמר: "כי תדור נדר לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא" (דברים כג, כב), לומר: בך חטא ולא בקרבנך חטא!

ומסבירים: ובן עזאי, ההוא מבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללימוד אחר: "והיה בך חטא" להדגיש: ולא באשתך חטא. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' אלעזר ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון שנדר ואין לו, שנאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כו), אם כן בהאי עון [בעון זה] של "בל תאחר" נמי [גם כן] מתה, קא משמע לן [משמיע לנו] שעל חטא זה אין אשתו נענשת.

א בברייתא בעמוד הקודם נאמר, אחרים אומרים: מן המלים "לא יחשב" למדים כי במחשבה הוא נפסל הקרבן בפסוק זה, ואינו נפסל ביום השלישי. ושואלים: ור' אליעזר, שמוכיח דבר זה באופן אחר, הביטוי "לא יחשב" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו הדבר] לכמו שאמר ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: מנין למחשבות שמוציאות זו מזו, ואם חשב גם מחשבת פסול, כגון חוץ למקומו, אין הקרבן נעשה פיגול? שנאמר: "לא יחשב", לא יערב בו מחשבות אחרות.

ורב מרי מתני [היה שונה] כך, אמר ר' ינאי: מנין למחשב בקדשים מחשבה שאינה ראויה שהוא לוקה כדין העובר על מצות לא תעשה? תלמוד לומר "לא יחשב".

אמר ליה [לו] רב אשי לרב מרי: הלוא מחשבת פיגול לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! אמר ליה [לו]: שיטת ר' יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה גם כן לוקין עליו.

ב משנה זה הכלל: כל השוחט, וכן המקבל, והמהלך, והזורק על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול (בשר הקרבן, הנאכל לבעלים או לכהנים), ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר על גבי המזבח, כגון האימורים, בשיעור כזית, אם על מנת לעשות זאת חוץ למקומו — הרי זה פסול ואין בו כרת, אם לעשות זאת חוץ לזמנופגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב את המתיר של הקרבן כלומר, את הדם, כמצותו.

כיצד נחשב שקרב המתיר כמצותו? שחט בשתיקה (בסתם) קבל את הדם והלך וזרק במחשבה חוץ לזמנו, או ששחט במחשבה חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק בשתיקה, או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ לזמנוזהו שמקריב את המתיר כמצותו, שהרי חוץ מן המחשבה של חוץ לזמנו נעשתה עבודת המתיר בכשרות.

כיצד לא קרב המתיר כמצותו? כאשר בנוסף למחשבת חוץ לזמנו, היתה מחשבה אחרת הפוסלת את הקרבן, כאשר שחט במחשבה חוץ למקומו, קבל והלך או הלך וזרק במחשבה חוץ לזמנו. או ששחט במחשבה חוץ לזמנו קבל והלך וזרק חוץ למקומו, או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ למקומו, וכן

הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן (ונפסלו על ידי כך, כמבואר בראש המסכת) וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט במחשבת חוץ לזמנו קיבל והלך וזרק (או הלך) שלא לשמן, או ששחט וקבל והלך וזרק דמן שלא לשמןזהו שלא קרב המתיר כמצותו.

אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כזית (שהוא שיעור האכילה הקטן ביותר) בחוץ וכזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, ואפילו אם שחט על מנת לאכול כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ, למרות שאין שיעור אכילה בכל אחת מן המחשבות הפסולות — בכל המקרים הללו פסול ואין בו כרת.

על כל ההלכות האמורות במשנה, אמר ר' יהודה: אינו כן, אלא זה הכלל: כל שמחשבת הזמן שהוא חושב לאכול או להקריב שלא בזמנו קדמה למחשבת המקום — הרי הוא פגול וחייבין עליו כרת, ורק אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמןפסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה כל שהיתה מחשבה פוסלת אחרת — פסול ואין בו כרת. וכל זה שחשב שתי מחשבות שונות באכילה. אבל אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי כזית שלא בזמנו או לא במקומו — כשר, משום שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

ג גמרא על המחלוקת בסופה של המשנה, שלדעת ר' יהודה אם הקדים מחשבת הזמן למחשבת המקום הרי זה פיגול, ולדעת חכמים בכל מקרה הרי זה פסול בלבד, אמר אילפא: מחלוקת זו בשתי עבודות שונות, כשבעבודה הראשונה חושב מחשבת חוץ לזמנו ובשניה מחשבת חוץ למקומו, אבל בעבודה אחתדברי הכל עירוב מחשבות הוי [הוא], ואף לדעת ר' יהודה אין כאן עבודה במחשבת פיגול. ור' יוחנן אמר: אף בעבודה אחת מחלוקת, שלדעת ר' יהודה בכל מקרה הולכים אחר המחשבה הראשונה.

ואומרים: בשלמא [נניח] לשיטת אילפא מדרישא [מכיון שראשה של המשנה] מדבר בשתי עבודות שונות, כפי ששנינו: שחט בשתיקה, קיבל וכו' חוץ לזמנו — סיפא נמי [סופה גם כן] בשתי עבודות. אלא לדעת ר' יוחנן, רישא [ראשה] בשתי עבודות וסיפא [וסופה] בעבודה אחת?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר