אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו לענין חוץ למקומו. ולענין כרת, מיעט רחמנא [ומיעטה התורה] גבי [אצל] נותר "ואכליו עונו ישא... ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא יט, ח) עליו מדברים בעיקר אותם פסוקים, לומר: רק אוכלו של נותר בכרת, למעוטי [למעט] חוץ למקומו.

ומקשים, ואימא [ואמור] כך: "ואכליו עונו ישא" זהו חוץ למקומו, האמור לפי דרשה זו בפסוק הסמוך, ולמעוטי [ולמעט] נותר מכרת!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שנותר הוה ליה לאוקמי [היה לו להעמיד אותו] שיהיה בכרת, כדי למגמר [ללמוד] על ידי גזירה שווה של המלים "עון" "עון", למחשב חוץ לזמנו שנאמר גם בו לשון עוון (ויקרא ז, יח), שעונשו בכרת, ומדוע? משום דדמי ליה [שדומה לו] דין נותר לדין מחשב חוץ לזמנו בז"ב (זמן, במה), ששניהם דברים התלויים בזמן, וכן שניהם נוהגים אף בבמה ולא רק במקדש.

ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], חוץ למקומו הוה ליה לאוקמי [היה לו להעמיד אותו] בכרת, וממנו למגמר [ללמוד] בגזירה שווה "עון" "עון" לחוץ לזמנו, דדמי ליה [שדומה לו] בארבעה אופנים, שסימנם מקד"ש שהוא ראשי תיבות: מחשבה, קצת, דם, שלישי. מחשבה — שפוסל קדשים על ידי מחשבה בלבד, קצת — שגם אם חשב על מקצת הקרבן הריהו נפסל כולו בכך, דם — ששניהם פוסלים בעבודת הדם. שלישי — בשניהם מיותר "ביום השלישי" לגזירה שווה!

אלא, מכאן יש ללמוד שהפסוק "ואוכליו עוונו ישא" מדבר בנותר — ממה שאמר ר' יוחנן: כך תני [שנה] זבדי בר לוי, אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "קדש" "קדש", כתיב הכא [נאמר כאן]: "ואוכליו עוונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה" (ויקרא ז, ח), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ושרפת את הנותר באש... קדש הוא" (שמות כט, לד), מה להלן בספר שמות מדובר בנותר אף כאן בפסוק זה מדובר בנותר.

ולפי זה נמצא איפוא כי מיעט רחמנא [מיעטה התורה] גבי [אצל] נותר שנאמר בו "ואכליו עונו ישא" שרק אוכל נותר בעונש זה, למעוטי [למעט] חוץ למקומו מכרת.

ושבים לעיקר הדרשה, ושואלים: ומאי חזית דקרא אריכא [ומה רואה אתה לומר שהמקרא הארוך] האמור בפרשת צו ("אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" וכו'. ויקרא ז, יח) מדבר בחוץ לזמנו, ו"שלישי" שנאמר בפרשת "קדשים תהיו" (ויקרא יט, ז) מדבר בחוץ למקומו? איפוך אנא [אהפוך אני], ואומר שהפסוק הארוך מדבר בחוץ למקומו, והקצר מדבר בחוץ לזמנו!

ומשיבים: מסתברא, אריכא [מסתבר לומר שהמקרא הארוך] מדבר במחשב חוץ לזמנו, שכך נמצא דגמר [שהוא לומד] דין כרת בגזירה שווה "עון" "עון" מנותר, דדמי ליה [שדומה לו] בז"ב בזמן ובבמה.

ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], את המקרא אריכא [הארוך] נפרש שמדבר בחוץ למקומו, ו"שלישי" שב"קדשים תהיו" נפרש שמדבר בחוץ לזמנו, שהרי, כאמור, נותר ומחשב חוץ לזמנו יש בהם דמיון רב (מקד"ש כמבואר לעיל), ומשום דדמי ליה [שדומה לו] סמכיה וקא ממעט ליה [סמך אותו הכתוב אליו וממעט אותו] במלה "ואוכליו", לומר שאין בו עונש כרת! ואם כן, לא מצאנו ראיה גמורה לדרשה.

אלא אמר רבא: יש לחזור ולהבין כפי שהוסבר מתחילה, כי דין מחשבת חוץ לזמנו ודין מחשבת חוץ למקומו כולהו מקרא אריכא אתיין [כולם מן הפסוק הארוך בפרשת צו הם באים]. ומביאים דרשת כתוב זה לפרטיו. מה דכתיב [שנאמר]: "אם האכל יאכל" (ויקרא ז, יח), וכמבואר להלן עוסק במחשבת חוץ לזמנו, בא ללמדנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח (הקטרה), שאם חישב בכל אחת מהן — מפגל.

"מבשר זבח שלמיו" בא ללמד: מה שלמים הם דבר שיש בו מפגלין ומתפגלין, גם דם שבעבודתו מפגלים את הבשר, וגם בשר המתפגל בעבודת הדם, אף כל הקרבנות שמתייחס אליהם פסוק זה, הם קרבנות שיש בהם גם מפגלין וגם מתפגלין.

"ביום השלישי" — זה חוץ לזמנו לאחר זמן אכילת שלמים שהוא לשני ימים, ללמד שעל פסול זה מדובר כאן.

ומה שנאמר "לא ירצה" מלמד שפסול זה נקבע בשלב בו הקרבן מרצה. ומכאן יש ללמוד שכהרצאת (ריצוי וכפרה של) קרבן כשר כן הרצאת פסול, ומה הרצאת כשר אינה מרצה עד שיקריבו כל מתיריו, וייזרק הדם כראוי, אף הרצאת פסול אינה נקבעת לפיגול עד שיקריבו כל מתיריו וייזרק הדם כראוי.

ומה שנאמר "המקריב" — בא לומר שמדובר כאן בדבר שכבר בזמן ההקרבה הוא נפסל, בגלל המחשבה, ואינו נפסל ביום השלישי עצמו. וההדגשה "אותו" — באה למעט ולומר כי בפסול בזבח הכתוב מדבר, ואינו מדבר בכהן שלא הכהן הוא הנפסל.

"לא יחשב" —