ורידין של הקרבן לתוך הכלי, כדי שכל הדם ייכנס לתוכו. איתמר נמי [נאמר גם כן], אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: ורידין צריך שיראו אויר כלי.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: היה מקבל את הדם ונפחתו שולי המזרק כלומר, נשברה תחתיתו עד שלא הגיע דם לאויר המזרק, מהו? וצדדי השאלה: האם דבר הנמצא באויר (של כלי) באופן שאין סופו לנוח, כגון כאן שהדם אינו יכול לנוח בכלי, שהרי נפחתו שוליו, הריהו כמונח דמי [נחשב], כאילו נכנס הדם תחילה בכלי ואחר כך נשפך ממנו, והוא כשר לזריקה כשיאספהו מן הרצפה. או לא כמונח דמי [נחשב] והריהו כדם שנשפך מן הצואר לרצפה ופסול?

אמר ליה [לו], תניתוה [כבר שניתם אותה] בהלכה אחרת, ביחס לקידוש מי חטאת: חבית שמונחת תחת הזינוק צינור המקלח מים למרחוק — מים שנכנסו בתוכה של החבית, ושבחוצה לה מעל פיה — פסולין למי חטאת, משום שהם נחשבים כמונחים בחבית, ושוב אין הם עוד "מים חיים". אבל אם צירף (חיבר) פיה של החבית לזינוק — מים שבתוכה פסולין, ואולם אלו שבחוצה לה מעל פיה כשירין, משום שהם עדיין חלק מן הקילוח, ואינם נחשבים כמצויים באויר החבית. על כל פנים, משמע מכאן שדבר המצוי באויר הכלי נחשב כמונח בכלי.

ותוהים: האי מאי [זה מהו]? הרי בעי מיניה [שאל אותו] ר' אסי שאלה ביחס לאויר שאין סופו לנוח, כשנפחתו שולי המזרק, וקא פשט ליה [ופתר לו בעיה] באויר שסופו לנוח, שהרי חבית זו שלימה היא, והמים עתידים להישאר בתוכה!

ומשיבים: תרתי קא בעי מיניה [שתי שאלות שאל ממנו] ר' אסי מר' יוחנן, האחת — מה דינו של אויר שאין סופו לנוח, והשניה — גם אם תימצי [תמצא] לומר: אויר שאין סופו לנוח לאו [אינו] כמונח דמי [נחשב], אויר שסופו לנוח מאי [מה] דינו? ופתר לו בעיה זו.

ומוסיפים: רב יוסף מתני הכי [היה שונה כך] את הדיון הזה, כמו שאמרנו, שאת השאלה לגבי מזרק פתר ר' יוחנן מחבית. ואילו רב כהנא מתני [היה שונה אחרת]: בענין חבית עצמה בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי, האם נפסלים המים באויר שחוצה לה, ופשט ליה [ופתר לו] ר' יוחנן מן הברייתא בענין חבית, שר' אסי לא ידעה.

רבה מתני [היה שונה]: בענין חבית בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי, ופשט ליה [ופתר לו] ר' יוחנן מדין מזרק, וכך פתר לו: אי [וכי אין] אתה מודה במזרק שמקבל בו את דם הקרבן, שאי איפשר לו בלא זינוק? שאי אפשר שיגיע הדם במישרין לתחתית המזרק, ובהכרח הוא מגיע תחילה לאויר שמעל המזרק ומשם נשפך לתוכו. ומכאן אתה למד שדבר המגיע לאוירו של כלי הרי הוא כמונח בתוכו. ולכן מים שזינקו מול חבית — פסולים למי חטאת.

ועוד בענין זה תנן התם [שנינו שם]: נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו על ידם מים חיים לחבית שמקדש בה המים — הרי הם פסולין, משום שהעבירם על ידי דבר המקבל טומאה, נתן שם עלי קנים ועלי אגוזים שאינם מקבלים טומאה — כשירה. זה הכלל: אם הועברו המים על ידי דבר המקבל טומאה — פסולין, על ידי דבר שאינו מקבל טומאה — כשירין.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ומשיבים: שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בר אבא, אמר קרא [הכתוב]: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו), שהוייתן כלומר יצירתם של הבור והמקוה על ידי טהרה תהא, ואם הגיעו לשם על ידי דבר שמקבל טומאה — אין זו יצירה על ידי טהרה.

אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן: זאת אומרת ממשנה זו יש ללמוד שאויר שמעל הכלי ככלי דמי [נחשב], שאם לא כן מדוע נפסלו המים כשהעבירם בידו? והרי המים מגיעים תחילה לאוירה של החבית, שאינו מקבל טומאה, ורק אחר כך נכנסים בתוכה!

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' חייא בר אבא: ודילמא [ושמא] מדובר שם בשותת, שהיו המים החיים שותתים מידו ישירות לתוך החבית, ולא עברו כלל באוירה! אמר ליה [לו]: תרדא [שוטה], "נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית" תנן [שנינו], ובאופן זה המים אינם שותתים, אלא באים בקילוח, ואם כן בוודאי עברו תחילה באוירה של החבית.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעדותו של ר' צדוק נישנית משנה זו בחבית, דתנן [ששנינו במשנתנו] במסכת עדויות: העיד ר' צדוק על הזוחלין מים הזורמים על גבי קרקע ממקום למקום, שקילחן שעשה בהם מעין צינור מקלח בעלי אגוזין — שהן כשירין. זה היה מעשה כך נעשה בעיר אוהלייא, ובא מעשה לפני חכמים בלשכת הגזית שבבית המקדש והכשירו אותו.

ב אמר ר' זירא אמר רבי: הצורם (חותך מקצת) אזן הפר לאחר שחיטה, ועשה בו מום, ואחר כך קיבל דמו של הפר — פסול, שנאמר: "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" (ויקרא ד, ה), לומר: פר שהיה כבר, שלא השתנה במשך הזמן מן השחיטה ועד לקבלת הדם.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] הלכה זו בקדשי קדשים, שהרי פר זה הוא פר חטאת של כהן משיח, בקדשים קלים מנלן [מנין לנו] שכך הוא גם כן?

אמר רבא, תניא [שנויה ברייתא]: נאמר בקרבן הפסח "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה), לומר: שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה. בשעת קבלה, בשעת הולכה, בשעת זריקה מנין שצריך להישאר תמים? תלמוד לומר: "יהיה", לומר, כל הוייותיו שעושים בו בקודש לא יהיו אלא כשהוא תם ובן שנה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא ממה ששנינו בברייתא, ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה, שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב והשאר הלך לאיבוד — זורק עליהם את הדם. משמע שאף כשנחסר עיקרו של הקרבן עדיין ראוי הוא לזריקה!

ומשיבים: תרגומא [תרגם, הסבר אותה] שדבר זה נאמר דווקא על בן שנה האמור שם, שהכבש צריך להישאר בן שנה עד לגמר הזריקה, אבל לא לענין "תמים".

ושואלים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר] שבשעת שחיטה היה בן שנה, ובשעת הולכה וזריקה הינו בן שתים?

אמר רבא: זאת אומרת ששעות פוסלות בקדשים, ולכן יכול להיות שעברה שנתו בדיוק באותו זמן שבין שחיטה והולכה.

ג ועוד בענין זה מביאים מה שאמר ר' אמי אמר ר' אלעזר: היא בפנים היתה בהמת הקרבן עומדת בתוך העזרה ורגליה נמצאות בחוץ, אם חתך את הרגלים ואחר כך שחט את הבהמה — הרי היא כשירה כקרבן, משום שכל הדם שנכנס למזרק היה מן הדם שבתוך העזרה.