זבחים כג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

ועדיין תמוה: והכתיב בקרבן פסח "איש לפי אכלו", ואם כן, כיצד יכול טמא לשלח קרבנו, והרי אינו אוכלו?

ומתרצינן: גם פסוק זה נאמר למצוה בלבד. ^[1]

ומקשינן: וכי לעכובי שאינו יוצא ידי חובתו בפסח ראשון לא נאמר בפסוק זה?

והתניא: "במכסת נפשות" - מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, שחייבים לשוחטו לשם אלו שנמנו עליו לאכלו. ואם שחטו שלא למנוייו, יכול יהא רק כעובר על המצוה בלבד ויוכשר הקרבן, תלמוד לומר "תכוסו" - שנה עליו הכתוב לעכב! ואיתקיש אוכלין למנויין, כי בהמשך הפסוק הזה המלמד ששחיטה שלא למנוייו מעכבת את הקרבן, נאמר "איש לפי אכלו תכוסו על השה", ללמד שגם אם שחטו שלא לאוכליו הרי הוא פסול. ואם כן, כיצד סברו זקני דרום שטמא משלח את פסחו ויוצא בו ידי חובת קרבן פסח בדיעבד, והרי כיון ששחטו לשם האדם הטמא, שאינו ראוי לאכילה, נפסל הקרבן מדין "שחטו שלא לאוכליו"? ומתרצינן: זקני דרום לא מקשי, אינם סוברים את לימוד היקש של אוכלין למנויין, ולפיכך אפשר לשחוט פסח ששלחו טמא מת, וכמו כן אין הכרח שכהן טמא מת יפסול בעבודת קרבן יחיד.

אמר רב אשי: וכי לא מקשי נמי, גם אם זקני דרום אינם סוברים את ההיקש של אוכלין למנויין, עדיין אית להו פירכא - ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ, הדין הוא שמשלחין קרבנותיהם לכתחילה, ובכל זאת כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה. אם כן, מקום שנטמאו בעלים במת, שאין משלחין קרבנותיהן לכתחילה, שהרי יחיד שנטמא במת עדיף שימתין לפסח שני כדי שיקיים גם מצות אכילה, ורק בדיעבד אם שלח קרבנו בפסח ראשון יצא, אינו דין שאם עבד כהן שנטמא במת, שאינו מרצה?! וחוזרת הקושיא כיצד אמרו זקני דרום כי מה ששנינו כהן טמא פסול, מדובר רק בטמא שרץ, אבל בטמא מת הציץ מרצה על עבודתו?!

ומביאה הגמרא קושיא נוספת על בני דרום:

מיתיבי ממה ששנינו במסכת פסחים [פ ב]: הפסח שנזרק דמו, ואח"כ נודע שהיה הדם טמא - הציץ מרצה עליו, ופטור מלעשות פסח שני. נטמאו בעליו טומאת הגוף במת, אין הציץ מרצה עליו וחייב לעשות פסח שני, מפני שאמרו: הנזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם, שאם נטמא הדם ונזרק - בקרבן נזיר הועילה זריקת הדם להתירו בשתיית יין ולטמא למתים, ובקרבן פסח לפוטרו מפסח שני, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף של בעל הקרבן. ולפיכך, בנזיר הוא חייב לנהוג בנזירות חדשה, ובפסח הוא חייב להביא פסח שני. [ודין זה של טומאת הגוף נוגע רק לפסח ולנזיר, כי בשאר הקרבנות אין טומאת הבעלים פוסלת בהם].

והוינן בה: במאי, באיזו "טומאת הגוף" עוסקת משנה זו?

אילימא בטומאת שרץ ^[2], האמרת שוחטין וזורקין את דם הפסח על טומאת שרץ.

אלא, בהכרח מדובר באופן שהיו הבעלים טמאים טומאת מת. וקתני, אין הציץ מרצה אפילו בדיעבד, וחייבים לעשות פסח שני. אלמא, נטמאו בעלים במת אין משלחין קרבנותיהם. ויקשה לזקני דרום, שאמרו טמא מת משלח קרבנותיו.

ומתרצינן: לא, אין הוכחה ממשנה זו שטמא מת לא משלח קרבנותיו. אלא, אי דאיטמו בעלים במת, הכי נמי דמשלחין קרבנותיהם. ואילו הכא במאי עסקינן, כגון שנטמא כהן בשרץ, שכהן כזה פוסל את הקרבן בעבודתו, ולכן אין הציץ מרצה.

[ולפי זה, לא רק בפסח ובנזיר נפסל הקרבן מחמת טומאת הגוף של הכהן, אלא גם בכל קרבנות היחיד. אלא שהתנא נקט דוקא "פסח ונזיר", משום שבסיפא של משנה זו התחדש דין מיוחד בפסח ובנזיר, שהם מרצים אף אם נעשו בטומאת התהום, שהיא טומאה שלא ידע בה אדם בשעה שנטמא וכפי שיתבאר להלן].

ומקשינן: אי הכי, אם כדבריך, שהמשנה במסכת פסחים עוסקת באופן שנטמא הכהן בטומאת שרץ, אימא סיפא:

ניטמא בטומאת התהום, שנגע בטומאה שאין אדם מכיר בה, ובשעת מגעו לא ידע כלל מהטומאה, ורק לאחר הקרבת קרבנות הנזיר או הפסח נודע מהטומאה ומהמגע בה, הציץ מרצה על טומאה שכזו, והקרבן נרצה לבעליו! ^[3] ואם נאמר שהמשנה עוסקת באופן שנטמא הכהן בטומאת שרץ, הרי יקשה, הא תני רבי חייא: לא אמרו שטומאת התהום הותרה בנזיר ובעושה פסח אלא לטומאת - מת בלבד!

ומדייקת הגמרא בדברי רבי חייא, ש"לא הותרה טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד", למעוטי מאי? לאו, למעוטי טומאת התהום דשרץ שהיא לא הותרה. ואם לפי זקני דרום בהכרח שמשנה זו עוסקת באופן שהיה הכהן טמא בטומאת שרץ, אם כן, כיצד שנינו בסיפא של המשנה שבטומאת התהום עבודתו כשרה, והרי לפי רבי חייא לא הותרה טומאת התהום של שרץ.

ומתרצינן: לא מיעט רבי חייא טומאת שרץ, אלא כוונתו למעוטי טומאת התהום - דזיבה. וכגון זב [שטומאתו החמורה, שחייב לספור שבעה נקיים, היא רק כאשר ראה שתי ראיות של זוב בשני ימים נפרדים] שראה בבין השמשות זוב, ואין אפשרות לדעת אם ראיה זו היא כולה מן היום הקודם או כולה מהלילה הבא, ונמצא שאין כאן אלא ראיה אחת, או שהיה זמן הראיה מחולק, שחציה הראשון של הראיה היה ביום וחציה השני היה בלילה, ונמצא שיש בידו שתי ראיות חלוקות בשני ימים נפרדים, וחייב למנות ז' נקיים.

וספק כזה של ראיה בבין השמשות נחשב "טומאת התהום", משום שאין אדם שיכול לדעת את פתרון הספק של הטומאה, והחמירו בטומאת תהום דזיבה משום שהיא טומאה חמורה היוצאת מגופו של האדם.

אך עדיין מקשה הגמרא: כיון שלדבריך מתבאר בסיפא של המשנה שאם נטמא הכהן בטומאת התהום של שרץ עבודתו כשרה, יקשה:

ואלא הא דבעי רמי בר חמא, כהן המרצה בקרבנותיהן של נזיר ועושה פסח שנטמא בטומאת התהום, האם הותרה לו טומאת התהום, ואינו מחלל בעבודתו, או לא הותרה טומאת התהום אלא לבעלים ולא לכהן, ואם עבד הכהן הקרבן נפסל?

תפשוט דהותרה לו, דהא הכא, ברישא של המשנה, מוכח לפי זקני דרום, כי בכהן קיימינן, ונמצא שבסיפא מפורש דין זה, שאם היה הכהן טמא בטומאת התהום עבודתו כשרה?!

ומתרצינן: דרמי בר חמא ודאי פליג על זקני דרום, ומעמיד את המשנה בפסחים באופן שנטמאו הבעלים במת, ולא בטומאת כהן, ודעתו כי טמא מת אינו משלח קרבן פסח משום שצריך להיות ראוי גם לאכילת קרבן הפסח. ולכן אמרו בסיפא שבטומאת התהום של טומאת מת אין ריצוי.

ומקשינן לרמי בר חמא: תא שמע: נאמר בציץ "ונשא אהרן את עון הקדשים", וביאורו שהציץ מרצה על פסול קרבנות.

וכי איזו עון נושא הציץ?

הערות

^[1] הגרי"ז הקשה הרי בהמשך הסוגיא מבואר שצריך ריצוי ציץ בפסח הבא בטומאה, ואם אכילת פסח רק למצוה מה יועיל לה ריצוי ציץ, וגם אינו נצרך לטומאה שאינה מעכבת בהבאתו. ואכן החזו"א [ד, ה] דייק מקושית הגמרא שלדעת זקני דרום פסח של יחיד הבא בטומאה אינו נאכל, שהרי שנינו שביחיד נדחה, ואם אכילה מעכבת לכאורה היה צריך להפסל, ובהכרח שזקנו דרום סברו שאין צריך בפסח שיהיו הבעלים ראויים לאכול. והגרי"ז ביאר [כדברי הגר"ח הנ"ל] שטמא מת אי אפשר לשחוט עליו פסח מצד שני דינים, א. שאינו ראוי לאכול, ולדעת זקני דרום דין זה הוא רק למצוה, ואין צריך ריצוי. ב. התחדש דין בטמא מת שאין מביאין עליו קרבן כי הבעלים ראוי לביאה, [ופסול זה חל אפילו בטבול יום], ועל כך צריך ומועיל ריצוי ציץ. ובשם הגר"ח הביא [וראה בחידושי הגר"ח פ"ד מביא"מ ה"ו] שהריצוי מועיל בפסח משום שאין הטומאה גורמת דיחוי מהקרבה בלבד, אלא חל פסול בקרבן שעשאו טמא, ולכן מועיל בו ריצוי ציץ, אך כיון שאין הריצוי מפקיע את הטומאה, אלא מתיר את ההקרבה בטומאה ומרצה עליה נמצא שיש חילוק בין פסח לשאר הקרבנות, שפסח נחשב בא בטומאה כי חל בו גם פסול מחמת הטומאה ולכן טעון ריצוי ציץ, ואילו בשאר הקרבנות הטומאה גורמת רק דיחוי מהקרבה. ולכן לא שייך בהם ריצוי. ואף שגם בפסח חל דיחוי ככל הקרבנות, סברו זקני דרום שאכילה אינה מעכבת, ואין צריך ריצוי אלא על הבאת הקרבן על ידי טמא, וכנ"ל. וראה לעיל [כב ב הערה 3].

^[2] בטהרת הקודש דקדק שאם כל המשנה מדוברת בטומאת שרץ, נמצא שהציץ מרצה על טומאת הדם, וזה תמוה שהרי בסמוך אמרו הציץ מרצה רק עוון שהותר מכללו, וטומאת שרץ לא הותרה אפילו בציבור, ואיך ירצה ציץ עליה. [וראה לעיל כב ב הערה 3, ולהלן ע"ב הערה 2].

^[3] בפסחים [פא ב] אמר מר בר רב אשי שאפילו אם נודע לו קודם זריקה שנטמא בטומאת התהום, הציץ מרצה, ופירש"י שם דהיינו אפילו אם נודע לבעלים שנטמא בטומאה ודאית, כיון שבשעת שחיטה לא נודע לו. [וכן כתבו תוס' בנזיר סג א]. והרמב"ם [פ"ו מקר"פ הי"א] נקט שרק אם נודע לבעלים שנטמאו בטומאת ספק, יכולין לשחוט את הפסח, אך אם נודע לו על טומאת ודאית, שוב אין לו ריצוי, אלא אם כן נודעה לו אחר זריקה, שאין ידיעה זו מעכבת את העבודה למפרע. ובשערי יושר [ש"ב כ] ביאר טעמו, כי ההלכה של טומאת התהום מלמדת שאין טומאת מת מעכבת אלא אם היא ודאית, ולפיכך גם אם נודע לו שהוא ספק טמא, יכול להמשיך בהקרבת קרבנו, ומאידך ידיעה ודאית שאחר ההקרבה אינה פוסלת למפרע, כי התורה התירה להקריב בזמן שאינו יודע, ולכן אינו חייב בפסח שני. והנה לגבי כהן שנטמא כתב הרמב"ם [פ"ד מביא"מ ה"ו] שאפילו אם נודע לו שהוא טמא ודאי קודם שזרק, הציץ מרצה את עבודתו [בדיעבד, כמבואר בהערות לתוס'] וביאר הגר"ח [בהל' ביא"מ שם] שהרמב"ם מחלק בין טומאת כהן לבעלים, כי בכהן הפסול הוא רק משום שעובד בטומאה, ועל כך מועיל הציץ להתיר לעבוד בטומאת התהום, אך בבעלים נוסף על הפסול, מחמת טומאתו גם אינו יכול לאכול בפסח, ואכילת בעלים מעכבת, ולזה לא מועיל ריצוי ציץ, אלא שנאמרה הלכה שטומאת התהום אינה מעכבת, ואינה טעונה ריצוי ציץ, אך ההלכה נאמרה רק כל עוד לא נודע שנטמא בודאי, ולכן אם נודעה טומאה ודאית הפסח פסול. וכן כתב בשערי יושר [שם] ודקדק כן מלשון הרמב"ם שלא הזכיר ריצוי ציץ בכל ההלכות שעסק בטומאת בעלים, כי טומאת התהום הותרה לגמרי מספק, ואם כבר נודע ודאי ונפטר הבעלים מפסח ולא יועיל לו הריצוי, ובהכרח שרק עבודת כהן שנעשתה אחר ידיעת הטומאה טעונה ריצוי ציץ. וכבר תמה על דבריהם באבן האזל [פ"ב מביא"מ], שהרי הרמב"ם כתב [פ"ב מקר"פ ה"ב] שגם בטומאת בעלים יש ריצוי ציץ על טומאת התהום ואפילו נודע לו שודאי נטמא. וגם לכאורה תמוה להעמיד את המשנה של "נטמא טומאת התהום" דוקא בכהן העובד, שהרי בפסחים [פא א] על משנה זו, דנה הגמרא אם הותרה טומאת התהום לכהן המרצה, ובהכרח שרק לפי זקני דרום המשנה עוסקת בכהן, אך לדידן כל המשנה מדוברת בטומאת הבעלים ומועיל להם ריצוי ציץ. ובחזו"א [נזיר ח ג] כתב על פי רש"י בפסחים [שם] שפירש שספק הגמרא אם יש ריצוי בטומאת התהום בכהן המרצה, הוא, האם צריך לחזר אחר כהן טהור, והיינו שהנידון אם ההלכה גילתה שאין טומאת בעל הקרבן מעכבת, והיינו רק בבעלים שקשור לקרבן, אך כהן שאינו שייך לקרבן לא הותרה טומאתו ויקח כהן אחר, או שההיתר הוא להכשיר העבודה הנעשית בטומאה, ולכן מרצה גם על כהן טמא, ולפיכך כשהותר לכהן אפילו טומאה ודאית הותרה, שהרי אילו הופקעה הטומאה לא היה הכשר לכהן אפילו בטומאת ספק, כיון שאינו קשור לקרבן, ונמצא שעושה איסור מספק, ובהכרח שבהלכה נאמר להכשיר העבודה, ולפיכך גם בנודע לו ודאי היא כשרה. וראה הערה 4 לתוס'.

לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד) שניתן לשחוט רק על מי שראוי לאכול את הפסח ("לפי אוכלו")! ומשיבים: לדעתם דבר זה הוא למצוה, אבל לא בדיעבד.

ושואלים: ולעכובי [ולעכב] בדיעבד לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "במכסת נפשות" (שמות יב, ד) מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, לאלה שנימנו עליו מראש. שחטו שלא למנוייו יכול יהא רק כעובר על המצוה, אבל בכל זאת יהא הקרבן כשר? תלמוד לומר: "תכסו" (שמות יב, ד) הכתוב שנה עליו חזר על אותה מלה ("במכסת... תכוסו") לעכב, שאם נשחט שלא למנויים — פסול. ואיתקש [והרי בפסוק זה הוקשו] אוכלין ("לפי אוכלו") למנויין ("במכסת נפשות"), נמצא שאם שחטו עבור מי שאינו יכול לאוכלו — לא עלה לו!

ומשיבים: זקני דרום לא מקשי [אינם מקישים היקש זה]. ושואלים: וכי לא מקשי נמי [וכאשר אינם מקישים גם כן], והם סבורים שרק לכתחילה אין שוחטים על טמא מת, מהא נמי אית להו פירכא [מזו גם כן יש להם פירכה], שיש לטעון: ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ שמשלחין קרבנותיהם לכתחילה — כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה, מקום שנטמאו בעלים במת, שאין משלחין קרבנותיהן לכתחילה, כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה?

ועוד, מיתיבי [מקשים] על זקני דרום מן המשנה בפסחים: מפני שאמרו נזיר ועושה פסח — הציץ של כהן גדול מרצה על טומאת דם הקרבן ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף של האדם.

ונברר: במאי [במה] מדובר? אילימא [אם תאמר] שנטמאו הבעלים בטומאת שרץ — האמרת [הרי אמרת] שלשיטת זקני דרום שוחטין וזורקין על מי שנטמא בטומאת שרץ! אלא הכוונה היא שנטמאו הבעלים טומאת מת, וקתני [ושנה]: אין הציץ מרצה. אלמא [מכאן] שאם נטמאו בעלים במת — אין משלחין קרבנותיהם!

ודוחים: לא, אי דאיטמו [אם שנטמאו] בעלים במת — הכי נמי [כך גם כן] יהא הציץ מרצה, אבל הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שנטמא הכהן המקריב בשרץ.

ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך אתה מפרש את המשנה, אמור את סופה]: ניטמא טומאת התהום (טומאה שלא היתה ידועה כלל בשעה שנטמא בה, כגון שהיתה מוסתרת מן העין) — הציץ מרצה, וכי יכול אתה לפרש כך? הא תני [הרי שנה] ר' חייא: לא אמרו דין טומאת התהום שהציץ מרצה עליה אלא לענין טומאת מת בלבד, ונדייק: למת למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו [האם לא] בא הדבר למעוטי [למעט] טומאת התהום של שרץ שאין הציץ מרצה עליה?

ודוחים: לא, למעוטי [למעט] טומאת התהום של זיבה, שבטומאה זו אין ריצוי ציץ. אבל על טומאת התהום של שרץ — מרצה.

ושואלים: ואלא הא דבעי [שאלה זו ששאל] רמי בר חמא: כהן המרצה המקריב בקרבנותיהם של נזיר או עושה הפסח, האם הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה או לא הותרה לו טומאת התהום? תפשוט [תפתור] מכאן שטומאת התהום הותרה לו, דהא הכא [שהרי כאן], לפי מה שפירשנו לדעת זקני דרום, בכהן קיימינא [עומדים עוסקים אנו]!

ומשיבים: דבריו של רמי בר חמא ודאי פליגי [חלוקים], שהוא אינו הולך בשיטתם בפירוש משנה זו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לענין זה. נאמר בציץ של כהן גדול: "ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח). ומבררים בברייתא: וכי איזהו עון נושא הכהן?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

according to his eating, you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4)? This teaches that one may bring the Paschal offering only if he is able to partake of it. The Gemara responds: This requirement is also meant as a mitzva ab initio; it does not disqualify the offering if not fulfilled.

The Gemara asks: And is this requirement not indispensable even after the fact? But isn’t it taught in a baraita that the phrase “according to the number of the souls” teaches that the Paschal offering may be slaughtered only for those who registered for it in advance. If the Paschal offering was slaughtered for individuals who did not register for it, one might have thought that it would only be like transgressing a mitzva, but the offering would not be disqualified. Therefore, the verse states: “You shall make your count”; the verse repeats the issue of counting to stress that the halakha is indispensable, and if one slaughters the offering for one who is not registered, it is disqualified. The Gemara concludes: And those who eat the offering are juxtaposed to those registered for it, as the verse states: “According to the number of the souls; a man, according to his eating.” Accordingly, if one slaughters the Paschal offering for one who cannot partake of it, the offering is disqualified.

The Gemara responds: The Elders of the South do not juxtapose the phrases, i.e., they do not interpret the verse’s juxtaposition of the two phrases as significant. The Gemara asks: But even if they do not juxtapose the phrases, there is a refutation to their statement from this inference as well: And just as in a case where the owner became impure due to a creeping animal, where he may send his offerings for sacrifice ab initio, a priest who became impure due to a creeping animal nevertheless cannot effect acceptance, then in a case where the owner became impure due to a corpse, where he may not send his offerings ab initio, is it not right that a priest who became impure due to a corpse cannot effect acceptance?

Furthermore, the Gemara raises an objection from a mishna (Pesaḥim 80b): As the Sages said that with regard to a nazirite and one who performs the rite of the Paschal offering, the frontplate effects acceptance for offerings sacrificed in a state of impurity of the blood, but the frontplate does not effect acceptance for offerings sacrificed in a state of impurity of the body of the individual bringing it.

The Gemara continues: To what impurity is it referring? If we say that it is referring to impurity due to a creeping animal, didn’t you say above that according to the Elders of the South, one may slaughter the Paschal offering and sprinkle its blood for an owner who is in a state of impurity due to a creeping animal? Rather, it must be referring to impurity due to a corpse, and the mishna teaches: The frontplate does not effect acceptance. Evidently, if the owner became impure due to a corpse, he may not send his offerings for sacrifice, contrary to the opinion ascribed to the Elders of the South.

The Gemara responds: No, if the owner became impure due to a corpse, the frontplate indeed effects acceptance for the offering. The mishna is not referring to the owners of the offerings at all; rather, here we are dealing with a case where the officiating priest became impure due to a creeping animal.

The Gemara asks: If so, say the latter clause of the mishna: If it became known after the offering was brought that he had contracted ritual impurity imparted in the depths, i.e., a source of impurity that had been unknown at the time, the frontplate effects acceptance for the offering. This clause cannot be reconciled with the suggested interpretation of the mishna, since Rabbi Ḥiyya teaches: They stated this halakha of impurity imparted in the depths only with regard to impurity due to a corpse. Now, when he says that it applies only to impurity due to a corpse, he means to exclude what? Does he not mean to exclude impurity imparted by the carcass of a creeping animal in the depths? If so, the mishna cannot be referring to impurity due to a creeping animal.

The Gemara responds: No, Rabbi Ḥiyya means to exclude impurity imparted by a gonorrhea-like discharge [ziva] in the depths. Impurity due to the corpse of a creeping animal, by contrast, is within the scope of the mishna.

The Gemara asks: But how is one to understand this dilemma that Rami bar Ḥama raises: With regard to a priest who effects acceptance for the offerings of the nazirite and the Paschal offering, was impurity imparted in the depths permitted for him or was impurity imparted in the depths not permitted for him? According to the Elders of the South, why not resolve the dilemma and conclude that impurity imparted in the depths was permitted for him, since they hold that we interpret the mishna here as referring to an impure priest?

The Gemara responds: The premise of this dilemma of Rami bar Ḥama certainly disagrees with the opinion of the Elders of the South, and Rami bar Ḥama does not interpret the mishna in this manner.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a verse written about the frontplate: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the sin committed with the sacred items, which the children of Israel shall consecrate, even all their sacred gifts; and it shall be always upon his forehead, that they may be accepted before God” (Exodus 28:38). And the Sages expounded: Which sin does Aaron bear?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ברש"י בד"ה לפי אוכלו כו' דהיינו שחיטה. וש"מ דאין שוחטין וזורקין אלא על האוכלין ומפרש תכוסו מלשון שחיטה כדלעיל (זבחים דף ד') ברש"י כאדם האומר כוס לי טלה זה כו' אבל ברייתא דבסמוך מפרש תכוסו מלשון מנין וכן מפרש רש"י בחומש:

ברש"י בד"ה וכי לא מקשי כו' דשוחטין עליו לכתחלה. הס"ד:

ד"ה מיתיבי לזקני דרום. הס"ד: ומ"ה מפני כו' צולין. הס"ד: ומ"ה שהנזיר כו' כדכתיב וכי ימות כו' נזירות טומאתו שתי כו':

ד"ה ה"נ דמרצה ציץ. הס"ד: ומ"ה כגון כו' בכיצד צולין הס"ד: ומ"ה טומאת התהום כו' צולין הס"ד: ומ"ה לא אמרו דהותרה טומאה כו':

ד"ה מאי לאו כו' ק"ו מהלכה. הס"ד. וא"ל כאן ולטעמיך #(פ) דמוקמית לה בטומאת בעלים במת והיאך ממעט שרץ הא שוחטין וזורקין עליו אף בוודאי אלא צ"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וקשה לזקני דרום דזה אינו קושיא וק"ל:

ברש"י בד"ה טומאת התהום כו' ראייה אחת ספק חציה כו'. הכל דיבור אחד. עליו מגופו. הס"ד:

בד"ה כהן המרצה כו' ה"ז מרצה. הס"ד: ומ"ה דרמי בר חמא כו' וס"ל דאין יחיד טמא מת משלח כו'. אבל א"ל דס"ל משלח קרבנותיו ואתיא ברייתא דבסמוך [ונשא אהרן כו'] דמקשה לרמי בר חמא כפשטה בטמא מת הציץ מרצה ומתניתין דלעיל בטמא שרץ וס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וברייתא דרבי חייא למעוטי טומאת התהום דזיבה. ואף דמשמעות ברייתא דרבי חייא הוא יותר למעט הכל מ"מ מרווחנא קושית התא שמע דבסמוך. דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שטמא שרץ שיכול לאכול לאורתא אין שוחטין וזורקין ואין הציץ מרצה וטמא מת משלח קרבנות בדיעבד ולמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הוא מקרא דאיש איש וכו' ואפי' חל שביעי שלו בע"פ כפירש"י לעיל וטמא מת גופיה משלח קרבנותיו בדיעבד וקרא אינו אלא למצוה [כל זה אין סברא דכלפי לייא] וזה פשוט:

ברש"י בד"ה ת"ש וכו' חכמים. הס"ד. כצ"ל:

בתוס' בד"ה זקני דרום כו' הוי ופליגי אמתניתין דתמיד כו' ס"ל כרבי נתן כו' לא חזי. הס"ד: ומ"ה מפני כו' דרום תנאי הוא כו' דלכ"ע מרצה כו' אית להו טומאת כו' התם לר"י הס"ד: ומ"ה אלא בטומאת מת וקתני כו' איש איש למצוה. הס"ד: ומ"ה לא למעוטי כו' הא טומאה ידועה לא מרצה ותירץ הרב רבינו חיים כהן דמיירי כו' והוי כטומאת שרץ כו' טעמא דבשביעי יכול כו' ומיירי ברייתא דר"ח בכהן כו'. ר"ל ברייתא דר"ח איירי בכהן לא בבעלים:

בא"ד בטומאה ודאי של שרץ וכו' . ר"ל הדיוק של טומאת התהום לאפוקי ודאי של שרץ או מת בז' שלו:

בא"ד בטומאה אלא שולחין קרבנותיהן וכו' ברייתא דר"ח דכיון דשוחטין כו'. למיעבד ע"י טהורין כו' ולא מהדרינן אטהורים אפי' כו' לכתחלה אלא מהדרינן כו' (ואפשר שלא מרצה נמשך ג"כ אולא מהדרינן) #(צ):

בא"ד דטומאה דחויה בציבור כו' . ר"ל לא שהותרה בציבור רק דחויה ופלוגתא היא בעלמא:

בא"ד אפי' בטומאה אלא אם יכול לזרוק כו' ואפי' איכא טהורין. הס"ד. ור"ל דהכא פשיטא ליה אם קבל הדם בטומאה שמרצה לכתחילה לזרוק:

בתוס' בד"ה טומאת התהום דזיבה פי' הקונטרס כגון כו' של י"ג ספק כולו כו'. ר"ל בין השמשות של אור לי"ג לא אור לי"ד דהא הוי טבול יום היאך ירצה [מאחר דבשמעתין איירי בטומאת כהן] מיהו בסמוך כתבו בהדיא בין השמשות סוף יום י"ג וצ"ע. ובסה"ד כתבו בהדיא שראה א' בי"ג וטבל והעריב שמשו כו' ואפשר מ"ש סוף יום י"ג כתבו אהא דר"י [דבפסחים דאיירי בטומאת בעלים דשוחטין וזורקין עליו וכמו דבעי לאשכוחי לרבנן דאיירי בז' שלו דהיינו ע"כ בטומאת בעלים אבל בפירש"י בשמעתין דאיירי בטומאת כהן ודאי דאיירי באור לי"ג]:

בא"ד לא מצי משכח לר' יוסי כו' . דס"ל מכאן ולהבא סותר ע"ש דף פ"א:

[בא"ד] ונ"ל ברוך דבעי' כו' אמרו לו לאחר שחיטה ראית בין כו' סתר מידי ורבינו מקשה לימא שראה לפני כו' ורבינו מתרץ בזה דכיון כו' וקשה על פירושו משמעתין דמיירי בכהן המרצה וי"ל כו' למימר אולי יראה כו' כצ"ל. והנה הלשון מגומגם והמכוון בדבריהם נראה דמקשו אפירש"י אם זה איקרי טומאת התהום אמאי לא מצי משכח התם לר' יוסי לימא בכי האי גוונא אלא בכי ה"ג לא מיקרי כלל טומאת התהום לכ"ע לכן מקשה התם שפיר בשלמא לרבנן משכחת דשחטו על זב בשביעי שלו ואח"כ ראה דסותר כו' ובזה מיושב ג"כ קושית רבינו אבל הוא מתרץ בענין אחר וקשה משמעתין דקאמר למעוטי טומאת התהום דזיבה היכא משכחת לה ולא מצי לומר דראה בז' שלו כו' דהא הכא בכהן שהוא זב קיימינן דא"ל לדידיה כו' י"ל כגון שראה א' בי"ג וטבל כו' דהא אף ברואה לפני שחיטה וחזר וראה שניה דסתר פי' [רבינו] כיון דראייה ראשונה אינו מטמא במשא לא פקע שמו כו' כ"ש בטבל וטהור גמור. אבל רבינו ברוך מפרש שמעתין בראה בי"ג וטבל והעריב שמשו כו':

רש"י ד"ה וכי לא מקשי. דהא מודו מיהא כו'. כצ"ל:

גמ' ומה במקום שנטמאו בעלים וכו' מקום שנטמאו בעלים כצ"ל:

גמרא לעכב ואיתקש אוכלין כו׳ כצ״ל:

שם מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ כו׳. פי׳ לפ״ז ע״כ הא דקתני בסיפא נטמא טומאת התהום ה״ז מרצה בטומאת מת לחוד איירי ולא בטומאת שרץ וא״כ רישא נמי דקתני ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף בטומאת מת איירי ולא בטומאת שרץ והדרא קושיא לדוכתא ומשני למעוטי טומאת התהום דזיבה אתי וסיפא בטומאת שרץ נמי איירי:

רש״י ד״ה ואיתקש אוכלין כו׳ ואפילו הן מנויין דלפי אכלו בהאי קרא כתב גבי מנויי׳ הס״ד וכצ״ל פי׳ מ״ה איתקש אהדדי:

תוס׳ ד״ה מפני שאמרו כו׳ דטומאת התהום מרצה דהילכתא כו׳ כצ״ל:

בא״ד וכן ברייתא דר׳ חייא דלא אמרו כו׳ כצ״ל. פי׳ דברייתא דר״ח נמי הילכתא גמירי דלא הותרו אלא במת וכ״ע ס״ל הכי מדפריך מינה התם לר״י אף ע״ג דר״י נמי תנא הוא ופליג אלא ע״כ דהילכתא גמירא:

ד״ה אלא בטומאת מת בבעלים וקתני כו' כצ״ל:

ד״ה לא למעוטי כו׳ הא כהן בטומאה ידועה לא מהני כו׳ כצ"ל. פי׳ וקשי׳ לזקני דרום דס״ל דטמא מרצה ביחיד:

בא״ד דמיירי במת בשביעי והוי כטומאת שרץ כו׳ כצ״ל. פי׳ רישא דמתני׳ דקתני ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף:

בא״ד ומיירי ברייתא דר״ח בכהן שנטמא בטומאת ודאי כו' כצ״ל ובד״ח נדפס נ״א ואינו מן הצורך:

בא״ד ברייתא דר׳ חייא דכיון כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומצו למיעבד ע״י טהורין כו׳ כצ״ל. פי׳ ע״י שלוחיהן:

בא״ד אלא מהדרי׳ אטהורים דטומאה דחוי׳ בצבור כו׳. והלשון מגומגם דהא אפילו למ״ד טומאה הותרה בצבור בקרבן יחיד ס״ל דמהדרינן אטהורים כדאמרינן במסכת יומא דף ז׳ ע״א והכא בקרבן יחיד. דפסח לענין זה מיקרי ק״י ואחר העיון נ״ל ליישב דאזלי לשיטתן דכתבו שם דף ח׳ ע״א בד״ה אי סבר כו' דהא דאמרינן למ"ד הותרה בצבור וביחיד מהדרינן היינו אם נטמא היחיד טומאת ודאי אבל בטומאת ספק אפי׳ בקרבן יחיד לא מהדרינן למ״ד הותרו מ״ה כתבו כאן דטומאה דחוי׳ ובטומאת התהום שהוא ספק טומאה הציץ מרצה אבל למ״ד הותרה בציבור אפילו בקרבן יחיד בספק טומאה א״כ לא שייך ריצוי הציץ בטומאת התהום כנ״ל ברור:

ד"ה טומאת התהום כו׳ ולימא כה״ג כו׳. פי׳ דפריך התם דף פ״א ע״א לר״י דס״ל מכאן ולהבא היא מטמא היאך אשכח טומאת התהום דזיבה לימא כי האי גוונא דפרש״י דהוי נמי אליבא דר״י:

בא״ד עד לאחר שחיטה ואפילו אמרה לן לאחר שחיטה ראית בין השמשות של י״ג הא כצ״ל. פי׳ כיון דבעינן שהספק לא יהיה נודע עד אחר שחיטה וכיון שראתה בה״ש של י״ג כמו שפרש״י ובי״ד נשחט הפסח כבר נודע הספק קודם שחיטה ואפילו לא אמרה לנו אלא לאחר שחיטה דהיינו בי״ד ולנו לא נודע אלא אחר שחיטה מ״מ היא היתה יודעת קודם שחיטה ובעינן שלא יהא א׳ מכיר בסוף העולם אפילו זה שנטמא בט״ה לא יהא מכיר בו עד לאחר שחיטה כדמוכח שם בפסחים:

בא״ד דכיון דראה בצפרא מיד היה הספק כו׳ פי׳ אבל שחטו על זב בשביעו שלו אע״ג דאח״כ ראה כיון שלא ראה כל ז׳ לא נודע הספק קודם שחיטה קרינן ליה:

בא"ד וגם אחר כן לא כו׳ כצ״ל:

בא"ד וקשה על פירושו משמעתין דבכהן המרצה מיירי כו׳ כצ״ל. פי׳ לפירושו לא מצינו גבי כהן טומאת התהום דבשביעי שלו אפילו לא ראה עדיין הוא טמא בשעת שחיטה עד שיטבול והערב שמשו ואסור בעבודה ופשיטא דציץ אינו מרצה עליו וכפרש״י נמי ליכא לאוקמי משום קושית התוספות דבעינן שלא יהא נודע הספק עד אחר שחיטה לפ״ז לא מצינו טומאת התהום בכהן וכאן אסיקנא דמיירי בכהן בשלמא בבעלים משכחת לה דשחטו על זב כו׳ כדכתבו תוס׳ לרבנן ובד״ח נדפס נ״א ושיבוש הוא:

בא״ד אולי יראה שני ימים כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולר״י אינו מצטרפות הס״ד וכצ״ל. פי׳ הא דלא משכחת לר״י ג״כ טומאת התהום כה״ג שהראה אחת בי״ג וטבל כו׳ ובבעלים משום דלר״י אינו מצטרפות דמכאן ולהבא מטמא נמצא בשעת שחיטה טהור מעליי׳ הוה וק״ל כנ"ל. ומ״ו הב״ז כתב ומסיים ועדיין צריך לי ישוב ולימוד היטב ואיני מבין למה וכאשר כתבתי נכון הוא ואינו צריך לפנים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד״ה לא למעוטי טומאת התהום וכו׳ ועוד יש לפרש וכו׳ אלא מהדרינן אטהורין דטומאה דחויה היא בצבור עיין בספר פנים מאירות וס׳ צ״ק מ״ש בזה:

ד״ה טומאת התהום דזיבה וכו׳ ונ״ל ברוך דבעינן וכו׳ ואם אמר לן לאחר שחיטה ראיתי בין השמשות וכו' כצ"ל:

בא"ד ולדידי א״ש דכיון דראה בצפרא מיד הוה ספק אולי יראה עוד ביום והוי כנודע הספק קודם שחיטה ר״ל כיון דנפתח מקורו קרוב להיות שיראה עוד ביום והוי כנודע הספק קודם שחיטה משא״כ בזב בשביעי שלו שכבר נסתם מקורו וספר ז׳ נקיים לא הוי כנודע הספק קודם שחיטה ודוק:

בא"ד ורבינו מתרץ וכו׳ מ״מ לעולם היה קרוי טמא שרץ בשעת עשיית הקרבן וכו׳ ויצא ידי פסחו ואע״ג דזב בשביעי שלו אחר שטבל אינו מטמא וקרוי טמא שרץ ואפ"ה לא יצא ידי פסחו י״ל דאיירי שבשעה ששחטו עליו עדיין לא טבל וכל טומאת זב אית ליה ולכך כשראה לאחר שחיטה לא יצא ידי פסהו ודוק ודברי הב"ז כאן אין מבוררין לי ע"ש:

בא״ד וק' על פרושי משמעתין דמיירי בכהן המרצה וי״ל וכו׳ כצ״ל ור״ל בשלמא לפרש"י דמפרש כגון שראה בין השמשות של י"ג וכו' משכחת שפיר טומאת התהום דזיבה בכהן המרצה כגון שראה בין השמשות של י"ג ותכף ומיד טבל וא״כ שפיר הוי ספיקא ספק הוי מקצת ביום ומקצתה בלילה והוי זב ואע״פ שטבל טמא הוא עד שיספור ז׳ נקיים ואת״ל דהויא כולה בלילה ולא הוי זב מ״מ טמא הוא אע"פ שטבל כיון שעדיין לא העריב שמשו ספק דילמא הויא כולה ביום וגם הטבילה היתה ביום והוי טהור וא״כ משכחת שפיר גבי כהן טומאת התהום דזיבה אבל לפירושם דמפרשי דהיינו כגון ששחטו על זב בשביעי שלו ואח״כ ראה בשלמא בבעלים משכחת לה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל בכהן המרצה היכי משכחת לה טומאת התהום הא אינו יכול לעבוד בשביעי שלו אע״פ שטבל עד שיעריב שמשו דטבול יום שעבד חילל וא"כ אפי׳ לא יראה אח״כ עבודתו פסולה ודוק ודברי הב״ז גם בזה אינן מבוררין לי ע״ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה לא למעוטי כו׳ הא כהן וטומאה ידועה לא מהני ותי׳ כו׳ (כצ״ל ור״ל וקשי׳ לזקני דרום ודס״ל דטמא מת מרצה ביחיד ק״ל) ומיירי ברייתא כו׳ לא עבדי בטומאה אלא שולחים כו׳ דמיירי בכהן שקיבל כו׳ לכתחילה אלא מהדרינן כו׳ במועדו אפי׳ בטומאה אלא אי יוכל לזרוק בטומאה כו׳ איכא טהורין הס״ד וכצ״ל:

ד״ה טומאת התהום פ״ה כגון ראה כו׳ וקשה כו׳ לר׳ יוסי טומא׳ כו׳ (ור"ל מדפריך התוספות דף פ״א ולר״י השתא כו׳ נפשוט מינה דבכהן איירי כו׳ ע״ש) ונ״ל ברוך דבעינן כו׳ הד״א לאחר שחיטה ראית בין השמשות כו׳ ולא סתר מידי ורבינו מקשה לימא שראה לפני שחיטה כו׳ (כצ״ל נ״ל והוא קושי׳ מרבו של התוספות) ורבינו מתרץ כו׳ מ״מ לעולם היה קרוי טמא שרץ בשעת כו׳ עכ״ל: אבל בספק ראיה דיום ז׳ ומ״מ לענין כהן קרוי שפיר טומאת תהום דאף בטמא שרץ בודאי לא מרצה ביחיד וק״ל):

בא״ד וקשה על פירושי משמעתין כו׳ עכ״ל (כצ״ל להגיה ור״ל לפי׳ הר״ב מהא דאמרינן בשמעתין למעוטי כהן בטומאת התהום דזיבה וע״כ לא משכחת לה לפירושו דהא בספק ראיה ראשונה הוא בנודע קודם שחיטה דשמא יראה עוד בו ביום ולא מקרי טומאת התהום וע״ז תירץ דכאן איירי בכהן שטבל בי״ג ובי״ד שחט ועבד ואח״כ ראה בי"ד א״כ בכהן מצטרפת למפרע אתי למעוטי דלא מרצה בטומאת תהום כזה והא דלא משכח בפרק כיצד צולין לר״י בבעלים שראו וטבלו בי״ג ובי״ד שחט עליהם ואח״כ ראו דלא מרצה דס״ל לפשיטות דבספק כזה מרצה גם אבעלים דליכא למיחש גבייהו שיראו ביום שלאחריו כנ״ל בביאור דבריהם אמנם עדיין צריך לישוב ולימוד היטב ודוק ובס״א מצאתי שנמחקו ג׳ תיבות של כהן המרצה בצבור ע״ש ומצטרפי דלר׳ יוסי אינו מצטרפת לראשונה (ר״ל בזבה) ודוק וכצ״ל:

הגהות

רש״י ד״ה וכי לא מקשינן כו׳ וטמא שרץ אמרינן לעיל כו׳ כצ״ל:

ד״ה מיתיבי לזקני דרום הס״ד:

ד״ה מפני כו׳ וימנה את נזירותו כו׳ קרבנו נזירות טהרה כו׳ כצ״ל:

ד״ה הכי נמי כו׳ דמרצה ציץ הס״ד:

ד״ה כגון שנטמא דבעי מיתני נטמא כו׳ (הד״א) התהום כו׳ והלכתא כו׳ בכיצד צולין הס״ד:

ואח״כ ד״ה מאי לאו כו׳ דלא הותרה כו׳ ק״ו מהלכה הס״ד:

ד״ה טומאת התהום כו׳ אחת ספק חצי׳ כו׳ (הד״א) עליו מגופו הס״ד:

ד"ה כהן המרצה כו׳ ה״ז מרצה הס״ד:

ד״ה ת״ש כו׳ חמא הס״ד:

תוס׳ ד״ה מפני שאמרו כו׳ בלבד דפריך מינה התם לר״י כצ״ל והס״ד:

ד״ה אלא בטומאת מת וקתני כו׳ איש למצוה הס"ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס' ד״ה אלא למעוטי מטומאת התהום דזיבה וא״ת מ״מ קשיא כו׳ ומיירי ברייתא דר' חייא בכהן בטומאת ודאי של שרץ כו׳ ר"ל דיוקא דהוא מיירי בטומאת התהום במת בשביעי או בשרץ ודוקא טומאת התהום הוא דטהור אבל בטומאת ודאי בשרץ או במת בשביעי אין מרצה ותירוץ זה מיירי אליבא דמ״ד דטומאת התהום שרי דוקא נזרק ואח״כ נודע אבל למ״ד נודע ואח״כ נזרק {פנים מאירות: מרצה} בטומאת התהום אין צריכין אנו לתירוץ זה אלא כמו שתירצו התוספות בעוד יש לפרש דהני מרצי לכתחילה אפילו קודם זריקה וטומאה ידוע לא מרצי לכתחילה אלא מהדרינן אטהורין והא דנקטי התוספות דטומאה דחוי׳ בצבור לשונם אינו מדוקדק דהא אפילו טומאה הותרה בצבור מהדרינן הכא אטהורין בטומאה ידוע דקרבנות יחיד הם ולא נקטי התוספות טומאה דחויה אלא משום כהן המרצה בתמיד דמבעי ליה אי יכול לזרוק לכתחילה אפילו אינם טהורים וע״כ למ״ד טומאה דחויה קמבעי׳ ליה וק״ל:

ד״ה טומאת התהום פ״ה כגון ראה בין השמשות כו׳ ונ"ל ברוך דבעינן הד״א ורבינו מקשה כו׳ כצ"ל וקשה על פירושי ביו״ד כצ״ל משמעתין וג׳ תיבות של כהן מרצה בצבור יש למחוק וכן הוא בס״א וכן הוא בהגה׳ מ״ו הב״ז ויפה הגי׳ אבל בסוף דבריו כתב אמנם עדיין צריכין לי ישוב ולימוד הטיב ודוק עכ״ל ונכתב קצת דבריו בקיצור וז״ל ורבינו מתרץ מ״מ לעולם הוא קרוי טמא שרץ בשעת כו׳ עכ״ל וכתב הוא אבל בספק ראיה דיום ז׳ ומ״מ לענין כהן קרוי שפיר טומאת התהום דאף בטמא שרץ בודאי לא מרצי ביחיד עכ״ל מ״ו הב״ז ולא ידעתי כוונתו דאיך אפשר לומר טומאת התהום בכהן בענין זה שראה קודם שחיטה דזה טומאה ודאית היא דאם לא יראה אחר שחיטה חילל דאפילו אם טבל הוי טבול יום ואם עבד חילל ואין ספק לי שחסר איזה דברים מכתיבת ידו בכאן וע"כ אכתוב פי׳ דברי התוספות על נכון בס"ד ונראה לי ברוך דבעינן שלא יהא נודע עד לאחר שחיטה ר״ל אם ידע קודם שחיטה שראה בין השמשות ושכח ואח״כ הזכיר מעצמו מ״מ כיון שידע פעם אחת הוי נודע הספק קודם השחיטה ואם אמרו לו לאחר ר"ל שהוא לא ידע רק אמרו לו לאחר השחיטה הא בעינן שלא יהיה אחד מכיר בסוף עולם:

בא״ד ורבינו מקשה כו׳ ורבינו מתרץ כיון דראיה אינה מטמא במשא כו׳ אחר כך לא פקע שמו ואם שחטו בשביעי שלו ואח״כ ראה כיון דלר"י מכאן ולהבא מטמא לא סתר מידי ולרבנן כיון דלמפרע מטמא והיה מטמא במשא ולכך לא מרצי:

בא״ד וקשה על פירושו משמעתין ר"ל דהכא ממעטינן טומאת התהום דזיבה בכהן עצמו ואי אפשר למצוא שום טומאת התהום בזיבה בכהן עצמו דאי בז׳ בין ~לרבן~ {פנים מאירות: לרבנן} בין לר"י מ״מ הוא טמא ודאי ואי ראה היום ראיה אחת ושחט מ"מ טמא טומאת ערב בראיה ראשונה ואסור בעבודה ועוד דהוי נודע הספק קודם השחיטה ובראיה בין השמשות ~ואי~ {פנים מאירות: אי} אפשר לאוקמי׳ ואף דהתם מצינו לדחוק ולאוקמי אנפשי׳ דאין טמא טומאת ערב דמיירי שטבל גם כן בין השמשות ומספק׳ ליה דילמא כולו מן היום וטהור מ״מ הוי נודע הספק קודם שחיטה ומתרצים וי"ל כגון שראה אחת בי״ג כו׳ והא דלא משכחת לר״י בפרק כ״צ הכי שראו בעלים בי"ג וטבלו ובי״ד שחטו עליהם י״ל כיון דטהור היה בשעת שחיטה פשיטא שמרצה ופטור לעשות פסח שני ובאמת על פי׳ רש״י הכא אינו קשה דהא בעינן שלא נדע מספק קודם שחיטה וגם שלא ידע א׳ מסוף עולם וי״ל דמיירי שראה בין השמשות וטבל וסבר שהיה יום ולמחר שחט הכהן ואמרו לו אחר שחיטה שאתמול היה בין השמשות באותו פעם שטבל ומעט קודם לזה א״כ שפיר לא נודע הספק קודם השחיטה וגם מטומאה לא ידע אחד בסוף עולם רק אמרו לו שאתמול היה בין השמשות ונולד לו הספק אחר שחיטה אך קשה דא"כ משכחת לר״י בפ׳ כ"צ ג"כ בענין זה בבעלים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

לפי אכלו. הראוי לאכילה תכוסו עליו דהיינו שחיטה: במכסת. לשון מנין כמו מכסת ערכך (ויקרא כז): ואיתקש אוכלין למנויין. מה מנויין מעכבי אף אוכלים מעכבי שאם שחטו לטמאים ולערלים וחולה וזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפי' הן מנויין דהא לפי אכלו בהאי קרא כתיב לגבי מנויין: וכי לא מקשי נמי. וסברי טמא מת משלח קרבנותיו בדיעבד אית להו הך פירכא גופא דפרכינן לעיל אמילתייהו דמוקמינן מתניתין בכהן טמא שרץ אבל כהן טמא מת הציץ מרצה דהא מודה מיהא דלכתחילה אמר רחמנא טמא מת ידחה לשני וטמא שרץ אמרינן לעיל דשוחטין עליו לכתחילה: ומה במקום כו' בעלים. יחיד: מיתיבי. לזקני דרום: מפני שאמרו. משנה היא בכיצד צולין (פסחים דף פ:) שהנזיר ועושה פסח כו' קס''ד האי טומאת הגוף בבעלים קאמר ולהכי נקט נזיר ועושה פסח דאילו שאר קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן אבל עושה פסח אכילתו מעכבא ונזיר נמי כשנטמא במת שסתר נזירותו וצריך לחזור ולמנות כדכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו וגו' ואין ראוי לקרבנות תגלחתו עד שיטהר ויביא תחילה קרבנות נזירות טומאתו שתי תורים ואשם וימנה את נזירתו ואחר כך יביא קרבנות נזירות טהרה וקתני אין הציץ מרצה בדיעבד: אלמא נטמאו כו'. כלומר אם שלח קרבנו ושחטו וזרקו עליו לא נפטר מפסח שני: הכי נמי. דמרצה ציץ: כגון שנטמא כהן בשרץ. כדתנן טמא פסול ואוקימנא בשרץ ותנן נזיר ועושה פסח וה''ה לכל קרבנות יחיד והא דנקט הני משום סיפא נקט דבעי מיתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה וכי גמירי היתר טומאת התהום בנזיר ועושה פסח גמירי לה בכיצד צולין וטומאת התהום טומאת ספק והתם מפרש איזוהי טומאת התהום כו' והילכתא גמירי לה דהותרה בנזיר ועושה פסח כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף פ:): לא אמרו. דהותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אלא בטומאת המת בלבד: מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ. דלא הותרה ומק''ו לא אתיא שאין דנין ק''ו מהלכה: טומאת התהום דזיבה. כגון ראה בין השמשות ספק כולה מן היום או כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה והוי לה כשתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות והך טומאת התהום הוא דממעט משום דחמירא דיוצאה עליו מגופו: דבעי רמי בר חמא. בכיצד צולין: כהן המרצה בקרבנותיהן. של נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה: והא הכא בכהן אוקמא לה. לרישא דקתני אין הציץ מרצה על טומאת הגוף ועלה קתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה: דרמי בר חמא פליג הוא. אדזקני דרום הוא מוקים לההיא בטומאת בעלים וסבירא דאין יחיד טמא מת משלח קרבנותיו דאכילת פסחים מעכב: תא שמע. תיובתא לרמי בר חמא: ונשא אהרן. בציץ כתיב: את עון הקדשים. פסול קרבנות ירצה בציץ:

הכא נמי נייתי ק''ו ליפוק מהיקשא ועוד קשה היכי יליף טמא שרץ דיחיד בק''ו מטמא מת דיחיד הא טמא גופיה דיחיד יליף על ידי מתוך וכי האי גוונא חשיב בבנין אב בפרק איזהו מקומן (לקמן דף נא.) דקאמר לן בדם כשר הואיל ולן כשר באימורין ודבר הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד בקל וחומר וי''ל דבעיא היא באיזהו מקומן והכא אם נאמר דילפי' קאמר ועוד י''ל דהאי מתוך אינו בבנין אב דאי הוי בבנין אב א''כ יאכל ביחיד כבציבור: זקני דרום לא מקשי. וזקני דרום תנאי הוו ופליגי אמתני' דתמיד נשחט (פסחים דף סא.) דתנן השוחט לערלים ולטמאים פסול אי נמי סבירא להו כר' נתן ולית להו הא דקאמר הש''ס בכיצד צולין (שם דף עח:) דמודה ר' נתן היכא דגברא לא חזי: מפני שאמרו נזיר ועושה פסח. אע''ג דפרשי' זקני דרום תנאי היא אפירכא דסיפא סמיך דנטמא טומאת התהום מרצה (דכולי עלמא אית להון טומאת התהום מרצה) דהילכתא גמירי לה כדאיתא פרק כיצד צולין (פסחים פ:) וכן ברייתא דר' חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד דפריך מינה התם לרבי יוסי: אלא בטומאת מת בבעלים וקתני אין הציץ מרצה. וקשיא לזקני דרום דאמרו איש איש למצוה: לא למעוטי טומאת התהום דזיבה. וא''ת מ''מ קשיא ברייתא דר' חייא דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד הא איטמי כהן טומאה ידועה לא מרצי ותירץ ה''ר חיים דמיירי במת בשביעי והוי כטומאת שרץ דשוחטין וזורקין ולא מרצי משום דמכפרין כמתכפרין והשתא חמיר בשביעי דלא מרצי וטמא מת בראשון מרצי והיינו טעמא דבשביעי יכול לעשות בטהרה על ידי שליח וחזי למיכל לאורתא אבל בראשון לא אפשר לתקנו ולעשותו בטהרה לכך בדיעבד כשר ומיירי ברייתא דר' חייא [בטומאת התהום דאי איטמי] כהן בטומאת ודאי של שרץ או במת בשביעי שלו אינו מרצה ביחיד אפי' בדיעבד (שהרי אינו מרצה בציבור בתמיד) דהא מכפרין כמתכפרין וציבור טמאי שרץ או בשביעי של מת לא עבדי בטומאה אלא שולחים קרבנותיהם על ידי טהורין כיון דחזו לאורתא אבל בטומאת התהום מרצה כהן ביחיד אבל בבעלים לא מתוקמא ברייתא דר' חייא דכיון דשוחטין וזורקין על טמאי שרץ ושולחים קרבנותיהם ביד טהורים איזה ריצוי ציץ שייך וגם טומאת התהום נמי לא שריא להו למיעבד אינהו גופייהו כיון דשוחטין וזורקין עליהן ומצו למיעבד ע''י טהורין ועוד יש לפרש דמיירי בכהן שקיבל הדם בטומאת התהום דמת שמרצה לכתחילה לזרוק ולא מהדרי' אטהורין אפי' איכא כהן טהור הא טומאה ידועה לא מרצה לכתחילה אלא מהדרינן אטהורין דטומאה דחויה היא בציבור וכי האי גוונא צריך לפרש בפרק כיצד צולין (שם פא.) דבעי התם כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא הותרה ומאי קמיבעיא ליה הא קיימא לן במועדו אפי' בטומאה אלא אי יכול לזרוק בטומאה לכתחילה קמיבעיא ליה כדפרישית ואפי' איכא טהורין: טומאת התהום דזיבה. פ''ה כגון ראה בין השמשות של י''ג ספק כולה מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה ויש כאן שתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות וקשה דבפרק כיצד צולין (ג''ז שם) לא מצי משכח לרבי יוסי טומאת התהום ולימא כי האי גוונא ונראה לי ברו''ך דבעינן שהספק לא יהא נודע עד לאחר שחיטה ואם אמרו לו לאחר שחיטה ראית בין השמשות סוף יום שלשה עשר הא בעינן טומאת התהום שלא יהא אחד מכיר בסוף העולם לכך בעי התם בשלמא לרבנן משכחת לה דשחטו על זב בשביעי שלו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואח''כ ראה וסותר אבל לר' יוסי דאמר מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא מטמא ולא סתר מידי [היכי משכחת ליה] ורבינו הקשה לימא שראה לפני שחיטה ושחטו עליו וחזר הזב וראה שניה דסתר אפי' לר' יוסי וצריך למנות שבעה דזב תלוי בראיות וליכא לא תחילת היום בטהרה ולא סוף היום ולדידי אתי שפיר דכיון דראה בצפרא מיד היה ספק אולי יראה עוד ביום והוי כנודע הספק קודם שחיטה ורבינו מתרץ בזה דכיון דראייה ראשונה אינה מטמאה במשא א''כ מועיל לו מה ששחטו וזרקו עליו אע''ג דראייה שנייה מצטרפת לראשונה לחייבו מנין שבעה מכל מקום לעולם היה קרוי טמא שרץ בשעת עשיית הקרבן וגם אחר כן לא פקע שמו ויצא ידי פסחו וקשה על פירושו משמעתין (כהן המרצה בציבור היא) וי''ל כגון שראה אחת בי''ג וטבל והעריב שמשו ושחט למחר הפסח ואחרי כן ראה שנייה ומצטרפת ואין זה קרוי נודע הספק קודם שחיטה כיון שטהור גמור בשעת שחיטה וליכא למימר אולי יראה לשני ימים ומצטרפין דלר' יוסי אינה מצטרפת לראשונה. ברו''ך:

דף כג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד