ששם מניחין תפילין, ואם כן לא היה בכך חציצה.

א שנינו במשנה: מחוסר כיפורים עבודתו פסולה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שהוא פוסל? אמר רב הונא, אמר קרא [המקרא] לגבי הקרבן שמביאה היולדת: "וכפר עליה הכהן וטהרה" (ויקרא יב, ח), "טהרה" — מכלל שהיא טמאה עד עכשיו. משמע שכל זמן שלא כיפר עליה הרי היא נחשבת כטמאה, וטמא פוסל כמו שלמדנו (ראה לעיל זבחים יז,א).

ב שנינו במשנה: ושלא רחוץ ידים ורגלים פוסל עבודה. מנין? אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה "חקה" "חקה" ממחוסר בגדים, שמחלל עבודה (ראה לעיל זבחים יז,ב).

תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן גדול שלא טבל ושלא קידש ידיו ורגליו ביום הכיפורים בין בגד לבגד כשהוא מחליף מבגדי זהב לבגדי לבן לצורך העבודות הנעשות בהיכל, וכשהוא חוזר ולובש בגדי זהב לעבודות הנעשות בחוץ, ובין עבודה לעבודה, ועבד — עבודתו כשרה. אבל אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו תחילה בשחרית ועבד בלי קידוש — עבודתו פסולה.

אמר ליה [לו] רב אסי לר' יוחנן: מכדי [הרי] חמש טבילות ועשרה קדושין שעושה כהן גדול ביום הכיפורים דאורייתא [מן התורה הן], ו"חקה" כתיב בהו [נאמר בהם] (ויקרא טז, לד) — ליעכבו [שיעכבו] ושיפסלו את העבודה אם לא עשאם!

אמר ליה [לו], אמר קרא [הכתוב] בפרשת יום הכיפורים: "ולבשם" (ויקרא טז, ד), לומר: לבישה של בגדים הראויים מעכבת, ואין דבר אחר מעכב.

צהבו (האירו) פניו של רב אסי, ששמח בתשובה הזו. אמר ליה [לו]: וי"ו אאופתא כתבי [על גזר עץ כתבתי] לך כלומר, לא אמרתי לך הסבר שיש בו ממש, כי אי הכי [אם כך] שרק לבישת בגדים מעכבת, דצפרא נמי [קידוש של שחרית של יום הכיפורים גם כן] לא היה צריך לעכב, ובברייתא נאמר שהוא מעכב.

ומביאים לכך תשובה ממה שאמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב] לענין קידוש ידים ורגלים: "והיתה להם חק עולם לו (לאהרן, הכהן הגדול) ולזרעו לדרתם" (שמות ל, כא), להשוות את אהרן לבניו, ולומר: דבר המעכב בענין זה בזרעו (שאר הכהנים) והוא קידוש של שחרית — מעכב בו בכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים, דבר שאינו מעכב בזרעו — אין מעכב בו, ולפיכך, קידוש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה, שאין בו צורך בשאר הכהנים — אינו פוסל אף בכהן הגדול.

ר' יונתן אמר, מהכא [מכאן] יש ללמוד דבר זה, שנאמר בכיור: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" (שמות מ, לא), לומר: דבר המעכב בבניו מעכב בו, דבר שאינו מעכב בבניו אין מעכב בו.

ושואלים: ר' יונתן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מהכתוב שאמר חזקיה? ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך: ההוא אותו כתוב "והיתה לו חק עולם לו ולזרעו לדורותם", כדי ללמד שדין זה נוהג לדורות הוא דכתיב [שנאמר], לא רק באהרן ובבניו המוזכרים באותו פסוק, אלא בכל זרעו לדורות, ולא לשם היקש בין זרעו לבינו.

ואידך מאי טעמא [והאחר חזקיה מה טעם] לא אמר מהאי [מזו] שהביא ר' יונתן? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הפסוק הזה לכ מו שהסבירו ר' יוסי בר' חנינא, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: כל כיור שאין בו מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו — אין מקדשין בו, שנאמר: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו", ומכאן שהיו בו מים כדי שיוכלו לרחוץ ממנו ארבעה: משה ואהרן — שניים, ו"בניו" — שניים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מצות קידוש של ידים ורגלים? מניח הכהן את ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית וכך מקדש במים היורדים מן הכיור. ר' יוסי בר' יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו, ומניחן על גבי שתי רגליו המונחות גם הן זו על גבי זו, ומקדש. אמרו לו: הפלגתה בדבריך, אי אפשר לעשות כן שיעמוד באופן זה.

ואומרים: שפיר קאמרי ליה [יפה אמרו לו] שאי אפשר לעמוד כן! אמר רב יוסף: הכוונה היא שחבירו מסייעו ומחזיק אותו שלא יפול.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? אמר אביי: לגבי עמידה מן הצד על ידי סיוע איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שלדעת חכמים אינה נחשבת כעמידה, ולכן אינם סבורים כדברי ר' יוסי בר' יהודה.

אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרבינא: וליתיב מיתב ולקדש [ושישב בישיבה ויקדש], שאז יכול לרחוץ ידים ורגלים בבת אחת! אמר לו: אמר קרא [הכתוב]: "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת" (שמות ל, כ), ושירות מעומד הוא דווקא, שנאמר "לעמוד לשרת" (דברים יח, ה).

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: קידש ידיו ורגליו ביום — אין צריך לקדש בלילה שלאחריו, אבל אם קידש ידיו ורגליו בלילה — צריך לקדש ביום, דברי רבי, שהיה רבי אומר: לינה (כלומר, לילה שעובר) מועלת (פועלת ומשפיעה) גם בענין קידוש ידים ורגלים, כמו על כל דבר שנתקדש לעבודת המקדש בכל יום ויום, וכיוון שעבר הלילה (בעמוד השחר) צריך לחזור ולקדש. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים וכל זמן שממשיך בעבודתו אינו צריך לקדש.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: היה עומד ומקריב על גבי מזבח כל הלילה, לאורה בעלות השחר, כשמגיע אור יום, טעון קידוש ידים ורגלים, דברי רבי. ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: כיון שקידש ידיו ורגליו מתחילת עבודה, אפילו המשיך לעבוד מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שתי המחלוקות, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את הראשונה] היינו אומרים כך: בההיא קאמר [באותה מחלוקת אומר] רבי שצריך לחזור ולקדש ביום, משום דפסק ליה [שהפסיק לו] מעבודה לעבודה אחרת, אבל בהא דלא פסק ליה [בזו, השניה, שלא פסק לו] שהוא ממשיך עדיין באותה עבודה — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] רבי לר' אלעזר בר' שמעון שאינו צריך לחזור ולקדש. ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואילו היה משמיע לנו בזו בשניה בלבד] היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] ר' אלעזר בר' שמעון שאינו צריך קידוש, משום שהוא עדיין מצוי באותה עבודה, אבל בהא [בזו] כשסיים עבודה ומתחיל אחרת, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרבי, על כן צריכא [צריכה] שתובא המחלוקת בשני המקרים.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דכתיב [שנאמר] מתי רוחצים הכהנים ידיהם ורגליהם: "בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר" (שמות ל, כ) — כאשר ניגש ומתחיל עבודה, ובשחר מתחילה עבודה חדשה במזבח. מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון? דכתיב [שנאמר]: "בבאם אל אוהל מועד" (שמות ל, כ), הרי שחיוב הרחיצה קשור בתחילת ביאתו של הכהן לאוהל מועד עד שיצא.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן], רבי, הא כתיב [הרי נאמר]: "בבאם"! ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] רק "בגשתם" ולא כתיב [היה כתוב] "בבאם", הוה אמינא [הייתי אומר]: על כל גישה וגישה שניגש לכל עבודה צריך לרחוץ ידיו, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "בבאם" לומר שזקוק לכך רק פעם אחת ביום, כשהוא נכנס לעבודה.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן], ר' אלעזר בר' שמעון, הא כתיב [הרי נאמר]: "בגשתם"! והוא משיב: אי כתיב [אם היה כתוב] "בבאם" ולא כתיב [היה כתוב] "בגשתם", הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו על ביאה ריקנית כלומר, כשנכנס בלי לעבוד צריך קידוש ידים ורגלים.

ותוהים: על ביאה ריקנית צריך לקדש? הא כתיב [הרי נאמר]: "לשרת" (שמות ל, כ)! אלא צריך לומר כך: "בגשתם" מיבעי ליה [צריך לו] לכ מו שאמר רב אחא בר יעקב, שאמר רב אחא בר יעקב: הכל מודים בקידוש שני של ידים ורגלים שמקדש הכהן הגדול לאחר כל טבילה ביום הכיפורים — כשהוא לבוש בבגדי כהונה מקדש, שאמר קרא [הכתוב]: "או בגשתם", לומר שצריך לרחוץ ידיו ורגליו מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד, יצא זה אם אינו לבוש עדיין, שמחוסר לבישה וגישה, ולכן ילבש בגדיו תחילה ואחר כך יקדש.

ושואלים: מה שנאמר "להקטיר אשה" (שמות ל, כ) למה לי?