צד כרת לא פריך [אינו פורך], משום שאין זה שווה ממש בשניהם, אלא רק שיש לשניהם קשר לכרת.

ושואלים: אם אינו פורך משום צד כרת, אשם נמי לייתי [גם כן יביא, יוסיף] לנפסלים שלא לשמם, שהרי גם הוא קדשים ונשחט שלא לשמו!

ומשיבים: אשם, פריך [פורך] בנימוק אחר: מה להצד השוה שבהן, בפסח וחטאת, שכן ישנן בצבור כביחיד מה שאין כן באשם, שלעולם אינו בא בציבור.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: צד כרת נמי פריך [גם כן מקשה] ועל ידו אכן מתבטל הקל וחומר, ובן עזאי שסבור שעולה שנשחטה שלא לשמה פסולה — גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה], ולא מכוח דרשת הכתוב. והא דקאמר [וזה שאמר] רב הונא קל וחומר, לא היה זה המקור לדברי בן עזאי, ולא אמרה רב הונא אלא לחדד בה את תלמידיו, שיעיינו בדבריו, וימצאו להם פירכה.

א משנה הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, או קבל את הדם בכלי, או הלך (הוליך את הדם למזבח), או זרק את הדם על המזבח שלא לשמן, או שעשה אחת מעבודות אלה לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן — כל אלה פסולים.

כיצד לשמן ואחר כך שלא לשמן? כגון ששחט לשם פסח ולשם שלמים, כיצד שלא לשמן ולשמן? כגון ששחט לשם שלמים ולשם פסח.

שהזבח נפסל בארבעה דברים (ארבע עבודות) במחשבה פסולה: בשחיטה, ובקבול, ובהילוך, ובזריקה.

ר' שמעון מכשיר בהילוך, שהיה אומר: אי אפשר להקריב קרבן שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה, אבל אפשר בלא הילוך, כיצד? אם שוחט בצד המזבח וזורק.

ר' אליעזר אומר: המהלך במקום שהוא צריך להלך — מחשבה בזמן ההילוך פוסלת, אם הילך במקום שאינו צריך להלך — אין מחשבה פוסלת.

ב גמרא ושואלים: וקבלה מי פסלה [האם היא פוסלת] במחשבה?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" (ויקרא א, ה) — זו קבלת הדם. אתה אומר קבלת הדם, או אינו אלא זריקה? כשהוא אומר מיד אחר כך: "וזרקו את הדם על המזבח סביב" (ויקרא א, ה) — הרי זריקה אמור, הא מה אני מקיים במילה "והקריבו"? זו קבלת הדם. ומה שנאמר שם "בני אהרן הכהנים" בא ללמד שתהא הקבלה בכהן כשר וכשהוא לבוש בכלי שרת.

אמר ר' עקיבא: מנין לקבלה שלא תהא [אלא] בכהן כשר ובכלי שרת? נאמר כאן: "בני אהרן", ונאמר להלן: "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשחים אשר מלא ידם לכהן" (במדבר ג, ג), מה להלן "בני אהרן הכהנים" הוא בכהן כשר (שהרי מוזכר שהיו אלה אלעזר ואיתמר) ובכלי שרת (שנאמר "אשר מלא ידם לכהן" ומבואר במקום אחר שהוא בלבישת בגדי הכהונה. שמות כט, ל), אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת.

אמר ר' טרפון בלשון כעין שבועה: אקפח (אאבד) את בניי, אם לא שמעתי מרבותי להבחין שיש הפרש בין קבלה לזריקה, אבל איני זוכר ואין לי לפרש מה ההבדל ביניהם.

אמר ר' עקיבא אני אפרש: קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה כלומר, אין המחשבה פוסלת בה, זריקה עשה בה מחשבה כמעשה. ועוד, דם שקבלו בחוץ (מחוץ למקדש) — אינו חייב כרת, אבל אם זרקו בחוץ — ענוש כרת. וכן אם קבלוהו אנשים פסולין לעבודה — אין חייבין עליו, ואם זרקוהו פסולין — חייבין עליו.

אמר לו ר' טרפון בהתפעלות ובלשון שבועה: העבודה, נשבע אני בעבודת המקדש (את) [אם] הטית ימין ושמאל ממה ששמעתי, אני שמעתי מרבותי ואין לי יכולת לפרש, ואילו אתה דורש מדעתך ומסכים לשמועה ששמעתי. בלשון הזה אמר לו ר' טרפון: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו! על כל פנים עולה מדברי ר' עקיבא שבקבלה אין מחשבה פוסלת ("לא עשה בה מחשבה כמעשה"), ובניגוד למשנתנו!

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאין מחשבה פוסלת בקבלה — במחשבת פיגול, שמקבל את הדם על מנת להקטיר את האימורים או לאכול את הבשר לאחר זמנו. כאן שפוסלת — במחשבת שלא לשמה.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] מן הלשון שכך הוא, דקתני [ששנה] במשנתנו: "שהזבח נפסל", ולא קתני [שנה] "מתפגל", הרי שמדובר רק בפסול שלא לשמה, ולא בפיגול. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומקשים על דברי רבא: והאם מחשבת פיגול לא פסלה [פוסלת] בקבלה?

והתניא [והרי שנויה ברייתא] אחרת: יכול לא תהא מחשבה של חוץ לזמנו מועלת כלומר, משפיעה וגורמת לדין פיגול, אלא בזריקה בלבד, מנין לרבות שחיטה וקבלה? תלמוד לומר: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי (פיגול הוא) לא ירצה" (ויקרא ז, יח), ומפרשים (ראה להלן זבחים כט,א) שמדובר בפסוק זה במחשב בזמן העבודה לאוכלו שלא בזמנו, והבטוי "האכל יאכל" בא ללמדנו כי בדברים המביאין לידי אכילה הכתוב מדבר, כלומר, באותן עבודות שמתירות את הזבח להאכל.

יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים של הדם, שנשארו בכלי לאחר הזריקה, שצריך לשפוך אותם על יסוד המזבח, או

הקטרת אימורין? תלמוד לומר: "ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב" (ויקרא ז, יח), זריקה ("המקרים אותו") בכלל כל העבודות היתה, ולמה יצתה? להקיש אליה, לומר לך: מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה (ומכפרת) ומעכבת כפרה, אף כל דבר שהוא עבודה ומעכבת כפרה יש בו דין פיגול, יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה, ולכן אין בהם דין פיגול. וכיון שאף קבלה היא עבודה הכרחית, נמצא שאף בה יש מחשבת פיגול, שלא כדברי רבא!