חד [פסוק פסוק אחד] למקרה של מקדיש את הפסח לאחר שעיברה (עבר) זמנו (זמן שחיטתו) וגם עיברה שנתו שקרבן הפסח הזה הוא גדול מבן שנה, ופסול. וחד [ופסוק אחד] למקרה של עיברה זמנו שעבר זמן שחיטת הפסח, ולא עברה שנתו שעדיין הקרבן הוא פחות מבן שנה. וחד [ואחד מהם] למקרה שלא עיברה לא זמנו ולא שנתו, אלא שלא הקריבוהו לשם פסח, להשמיענו שכל אלה קרבים כשלמים.

וצריכי [וצריכים] כל אלה להיכתב, דאי כתב רחמנא חד [שאם היתה כותבת התורה רק אחד מהם], הוה אמינא [הייתי אומר]: מדובר דווקא היכא [במקום] שעיברה שנתו וזמנו, דאידחי [שנדחה] מדין פסח לגמרי שאין כל אפשרות להקריבו, אבל עיברה זמנו שעבר זמן הקרבת הפסח ולא עברה שנתו, דחזי [שעדיין הוא ראוי] להקריבו לפסח שני בארבעה עשר באייר — אימא [אמור] שלא, ועדיין דינו כפסח.

ואי כתב רחמנא הני תרתי [ואילו היתה כותבת התורה את אלה השנים], הייתי אומר שהם קרבים שלמים משום דאידחי להו ממילתייהו [שנדחו להם מעניינם], אבל היכא [במקום] שלא עבר לא זמנו ולא שנתו, דחזי [שהוא ראוי] לפסח — אימא [אמור] שלא, על כן צריכי [צריכים] להיכתב כל אלה.

א אמר רב משמיה [משמו] של החכם מבוג: חטאת ששחטה לשום (לשם) חטאת נחשון כלומר, לשם אותן החטאות שהקריבו נשיאי ישראל בזמן חנוכת המשכן (ראה במדבר ז) שלא כדי לכפר על עוון, אלא כעין דורון — כשירה ועלתה לבעליה לשם חובה, שאמר קרא [המקרא]: "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח), לומר: תורה אחת לכל החטאות, שאין הבדל בין חטאת לחטאת.

יתיב [יושב היה] רבא וקאמר לה להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזאת]. איתיביה [הקשה לו] רב משרשיא לרבא, ממה ששנינו בברייתא: ר' שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן אלא לשם סוג מנחה אחר — כשירות וגם עלו לבעלים לשום חובה, שלא כמו זבחים, שכשרים אך אינם עולים לבעליהם לשם חובה.

וטעם הדבר, לפי שאין המנחות דומות לזבחים, שכן הקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת — מעשיה מוכיחין עליה כלומר, אופן עשייתה מוכיח עליה שהיא עשויה במחבת (שטוחה) ולא מרחשת (מטוגנת בטיגון עמוק), וכן הקומץ מנחה חריבה (שאין בה שמן) לשם בלולה (בשמן) — מעשיה מוכיחין עליה שהיא חריבה, ולפיכך אין המחשבה והדיבור מועילים בה כלל.

אבל בזבחים אינו כן, דרך שחיטה אחת לכולן, דרך קבלה אחת לכולן, דרך זריקה אחת לכולן, ולכן אם נעשתה אחת העבודות שלא לשמם — מועיל בהם הדיבור, ואינם עולים לבעלים ידי חובה.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם] דווקא משום שמעשיה מוכיחין הדין כן, שהמנחה כשירה ועלתה לבעלים, הא [אבל] אם אין מעשיה מוכיחין — לא, ולפי דברי רב בשם מבוג, אמאי [מדוע] לא תעלה המנחה לבעלים? לימא [שנאמר] מן הכתוב: "זאת תורת המנחה" (ויקרא ו, ז), תורה אחת לכל המנחות!

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב משמיה [משמו] של מבוג: חטאת ששחטה לא לשם חטאת נחשון, אלא על מנת שיתכפר בה נחשון — כשירה, וטעם הדבר, כי אין כפרה למתים, ולכן אין זה נקרא שינוי בעלים.

ושואלים: אם לכך התכוון, ולימא [ושיאמר] מת בעלמא [סתם], ולמה הזכיר דווקא נחשון?

ומשיבים, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: טעמא [הטעם, דווקא] מפני שנשחט לשם מת הדין כן, הא [אבל] אם היה עושה לשם חטאת של אדם חי דומיא [בדומה] לחטאת נחשון — היתה פסולה, ומאי ניהו [ומה הוא]? ששוחט לשם חטאת נזיר וחטאת מצורע, שכמו חטאת נחשון, אין הן באות לכפר על חטא, אלא להכשיר ולטהר, ומכל מקום יש בהם דין שינוי בעלים.

ומקשים: הלוא הני [אלה], אף שמעשיהן כמעשה חטאת, הרי מצד הכפרה עולות נינהו [הן], ואם מקריב חטאת לשם מי שמחוייב עולה — כשרה היא, משום שאינו מחוייב כפרה כמותו (ראה לעיל זבחים ג,ב)!

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב משמיה [משמו] של מבוג: חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת כנחשון — כשירה, כי חטאת נחשון לא היתה חטאת ממש, אלא כעין עולה היא.

איכא דאמר [יש שאומר] בלשון אחרת: אמר רב משמיה [משמו] של מבוג: חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון — פסולה, מפני שחטאת נחשון עולה היא, והרי זה כשוחט חטאת שלא לשמה.

ושואלים: ומדוע הזכיר חטאת נחשון? ולימא [ושיאמר]: חטאת ששחטה לשם חטאת נזיר וחטאת מצורע, שגם הן כעולה! ומשיבים: עיקר חטאת את המקרה הראשון של חטאת יחיד נקט [תפס] כדוגמה.

ב אמר רב: חטאת שהפריש כדי לכפר על אכילת חלב, ששחטה לשם חטאת על אכילת דם, או ששחטה לשם חטאת עבודה זרה — הרי היא כשירה, שאין זה שינוי מעיקר שמה.

אבל אם שחטה לשם חטאת נזיר, לשם חטאת מצורע — פסולה, מדוע? כי הני [אלה] עולות נינהו [הם], שאין להן תפקיד כפרה כחטאות ממש.

בעי [שאל] רבא: חטאת חלב ששחטה לשם חטאת שבאה לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהיא כשירה, משום שהיא באה לכפר על עבירה שיש בה כרת כמותה,

או דילמא [שמא] אין זו אותו קרבן, שהרי אין דינה קבוע כמותה? שהרי מביא בהמה או עוף או מנחה, לפי עושרו של החוטא (ראה ויקרא ה, ג— יג).

ומעירים: רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני כולהו לפסולא [היה שונה בדברי רב בכולם לפסול], שגם אם שחט חטאת חלב לשם חטאת דם, או חטאת עבודה זרה — פסולה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שנאמר: "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג) לומר: דווקא לשם אותה חטאת, ואם משנה לשם כל חטאת אחרת — פסולה.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב אחא בריה [בנו] של רבא: [בעיא [את הבעיה] ששאל רבא,] מה דינה של חטאת ששחטה לשם חטאת טומאת מקדש וקדשיו, לשיטתכם היכי מתניתו לה [כיצד אתם שונים אותה]? והרי לפי דרך זו, בוודאי פסולה היא!

אמר ליה [לו]: את שאלת רבא אנן [אנו] בשינוי בעלים מתנינן לה [שונים אותה], כששוחטה לשם אחרים. [והכי מתנינן לה [וכך אנו שונים אותה]], שמתחילה אמר רבא: חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וחטאת עבודה זרה — הרי היא פסולה, שהרי גם האחר חייב בחטאת. אבל אם שחטה על מי שמחוייב חטאת נזיר וחטאת מצורע — הרי היא כשירה, שאין המביא חטאת כזו מחוייב כפרה כמותו.

ובעיין לה הכי [ואנו שואלים אותה כך]: בעי [שאל] רבא: חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת של טומאת מקדש וקדשיו, מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהיא באה לכפר על כרת כמותה, ולכן דינו כמקריב לשם אחר החייב חטאת דם, או דילמא [שמא] אין קרבנו קבוע כמותה ואין הוא נחשב מחוייב כפרה כמותו?

שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג איתמר [נאמר]: שחטה את החטאת לשמה על מנת לזרוק דמה שלא לשמה — מה דינה? ר' יוחנן אמר: פסולה, וריש לקיש אמר: כשירה.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר פסולה, כי מחשבין מעבודה לעבודה, שמחשבת פסול מועילה אפילו חשב מחשבת פסול ביחס לעבודה אחרת, וילפינן [ולמדים אנו] דבר זה ממחשבת פיגול, שאם בזמן ששוחט עשה זאת על מנת לזרוק את הדם לאחר זמנו — הרי זה מפגל.

וריש לקיש אמר כשירה היא, כי אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא ילפינן [ואין אנו למדים] ממחשבת פיגול.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם בענין זה לשיטתם], דאיתמר [שנאמר] שחלקו בבעיה הבאה: