ומשיבים: מקיבעא לא מכפרא [כפרה שהיא מקביעות אין חטאת מכפרת] על מצוות עשה, אבל מקופיא מכפרא [כפרה שהיא דרך אגב מכפרת].

א ואמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה — אסור לזרוק דמה שלא לשמה.

איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן המקרא, אם תרצה אמור סברה]. ומפרטים: איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מן המקרא], כמו שדרשו חכמים לעיל (זבחים ב,ב) דבר זה מן הכתוב: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך" וגו' (דברים כג, כד). איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה]: וכי משום דשני [ששינה] בה ועשה שלא כראוי פעם אחת, יחזור וישנה בה? כדריש פירקא [כמו שנאמר בתחילת הפרק שבמסכת זו] (ב,א).

ב ואמר רבא: עולה הבאה לאחר מיתה של המפריש, שהיורשים מקריבים אותה, אם שחטה הכהן בשינוי קודש כלומר, לשם קרבן אחר — הרי היא פסולה שלא עלתה לבעליה, וצריך היורש להביא קרבן נוסף לחובתו. אבל אם שחטה בשינוי בעלים — כשרה, שאין היורש צריך להביא קרבן אחר, ומדוע? שאין בעלים לאחר מיתה.

ורב פנחס בריה [בנו] של רב אמי אמר: יש בעלים לאחר מיתה. אמר ליה [לו] רב אשי לרב פנחס בריה [בנו] של רב אמי: דוקא קאמר מר [האם בדיוק, בהחלט אומר אדוני] שיש בעלים לאחר מיתה, בניגוד לדברי רבא, ובעי לאיתויי [וצריך להביא] היורש עולה אחריתי [אחרת] אם שינה הבעלים. או דלמא [שמא] הכוונה רק לומר דאי איכא [שאם יש] כמה מצוות עשה גביה [אצלו] שעבר היורש עליהן מכפרא [מכפרת] העולה, אבל אין זה מחייב להביא קרבן נוסף אם שינה?

אמר ליה [לו]: בדוקא קאמינא [אני אומר], שלדעתי חובה על היורשים להביא אחר.

ג ואמר רבא: עולה — דורון (מתנה) היא למקום, ולא קרבן שבא לכפרה. והוא מוכיח את דבריו כך: שהרי היכי דמי [באיזה מקרה מדובר]? אי דליכא [אם שאין בידו] תשובה, שעבר על מצוות עשה ולא חזר בתשובה — אסור לקבל ממנו את קרבנו, שהרי נאמר "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז)! ואי דאיכא [ואם שיש] תשובה שכבר שב על עוונותיו — התניא [הרי שנויה ברייתא]: עבר על מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלים לו, וכיון שמוחלים לו למה מביא קרבן? אלא שמע מינה [למד מכאן] שדורון הוא שמביא כדי להתרצות לקונו. (חטא"ת ע"ל מ"י מכפ"ר עול"ה לאח"ר דורו"ן, סימ"ן).

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], שזהו עניינו של קרבן עולה, אמר ר' שמעון: חטאת למה באה? ותוהים: למה באה? הרי באה לכפר! אלא למה באה החטאת לפני עולה? הרי זה דומה לפרקליט (עורך דין, סניגור) שנכנס אל המלך, כדי לדבר בזכותו של נאשם כדי שיימחל לו עוונו, ולאחר [שריצה פרקליט, נכנס] דורון אחריו.

ד שנינו במשנה כי כל הקרבנות שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים, חוץ מן הפסח והחטאת, שאם נשחטו שלא לשמם — פסולים לגמרי. ושואלים: פסח מנלן [מנין לנו] שצריך שיישחט לשמו?

ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך" (דברים טז, א), לומר שיהו כל עשיותיו לשם פסח.

אשכחן [מצאנו] ששינוי קודש פוסל בו, שינוי בעלים מנלן [מנין לנו]?

דכתיב [שנאמר]: "ואמרתם זבח פסח הוא" (שמות יב, כז), לומר שתהא זביחה לשם פסח. ואם כתוב זה אינו ענין לשינוי קודש, שכבר למדנו מכתוב אחר, תניהו ענין לשינוי בעלים.

אשכחן [מצאנו] איפוא מקור למצוה כלומר, שלכתחילה יש לעשותו לשמו ולשם בעליו, אבל לעכב מנלן [מנין לנו] שאם שינה פסל?

אמר קרא [המקרא]: "וזבחת פסח לה' אלהיך" וגו' (דברים טז, ב), והחזרה על הציווי באה ללמדנו שדבר זה מעכב בקרבן.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ספרא: האי [זה] הפסוק "וזבחת" להכי [לכך] הוא דאתא [שבא]? האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו] לכ דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר פסח קרבן שהוקדש לשם פסח ולא הוקרב, שקרב שלמים לאחר הפסח? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), ויש לתמוה: כיצד נאמר בקר? והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אלא מכאן למותר הפסח שיהא ראוי לדבר (לקרבן) הבא הן מן הצאן והן מן הבקר, ומאי ניהו [ומה הוא זה]? קרבן שלמים!

אלא אמר רב ספרא כך נדרשים הפסוקים שהובאו לעיל: מה שנאמר "וזבחת פסח" אכן בא ללמד לכ דברי רב נחמן, למותר הפסח. מה שנאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח" (דברים טז, א) — למצוה בשינוי קודש שמצוה לשוחטו לשמו. ומה שנאמר: "ואמרתם זבח פסח" (שמות יב, כז), אם אינו ענין לשינוי קודש — תנהו לשינוי בעלים למצוה. ומה שנאמר באותו כתוב "הוא" — הרי זה להדגשה, שלא ישנהו ממה שהוא, ובא לעכב (ולפסול בדיעבד) בין הכא [כאן] בשינוי קודש ובין הכא [כאן] בשינוי בעלים.

ושואלים: ואשכחן [ומצאנו] איפוא זביחה שנזכרה במפורש בפסוקים אלה, שאר עבודות מנלן [מנין לנו] שגם בהן הדין כן? ומשיבים: הואיל וגלי גלי [וגילה גילה] כיון שגילה הכתוב שהיא לעיכוב, שכל שינוי בזביחה פוסל, אנו למדים שכן היא גם בשאר עבודות.

רב אשי אמר: דרך זו של "הואיל וגלי גלי" לא אמרינן [אין אנו אומרים] ואין זו ראיה. אלא [שאר עבודות] מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" וגו' (ויקרא ז, לז), ובפסוק זה הוקשו כל הקרבנות לשלמים לענין שייעשו לשמם (לעיל זבחים ד,ב).

ותניא [ושנויה ברייתא] על הכתוב הסמוך: "ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז, לח) — "קרבניהם" זה בכור ומעשר ופסח, שלא נזכרו בפסוק הקודם, וכאן

הקישו הכתוב יחד עם שאר כל הקרבנות לשלמים: מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן [צריכים אנו] למצוה, אף כל הקרבנות, בין שינוי קודש בין שינוי בעלים למצוה. ומאחר שהיקשנו את הפסח לשלמים — יש ללמוד מהיקש זה דין נוסף שבו יהא דין הפסח

כשלמים: מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה, שבכולן מצוה לעשותם לשמם, אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות, וכמו בזביחה — כך בשאר העבודות, הציווי אינו רק למצוה אלא לעכב. (משום שנאמר "הוא" בזביחה אינו אלא לעכב).

ושואלים: אלא כיוון שהדבר נלמד מן ההיקש, המלה "הוא" למה לי? ומשיבים: להדגיש שדווקא בפסח הדין כן, ולא בקרבן אשם.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: נאמר בפסח "הוא" בשחיטה ("זבח פסח הוא") ולכן הרי זה לעכב, אבל אשם לא נאמר בו המלה "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין, וכיון שהוא עצמו אשם שלא הוקטרו אימוריו כשר — אין "הוא" האמור בזה לעכב כלל.

ה ושואלים: חטאת מנלן [מנין לנו] שאם משנה בה פוסל אותה? דכתיב [שנאמר]: "ושחט אתה לחטאת" (ויקרא ד, לג), שתהא שחיטה לשם חטאת.

אשכחן [מצאנו] דין זה בשחיטה, קבלה מנלן [מנין לנו] שצריכה להיות לשם חטאת? ומשיבים: ממה דכתיב [שנאמר]: