א במשנה נאמר מה דין הקרבן שנשחט שלא לשמו, ומעתה באים לברר את מקור ההלכה. מנלן דבעינן [מנין לנו שאנו צריכים] שתהא זביחה לשמה? שאמר קרא [הכתוב]: "ואם זבח — שלמים קרבנו" (ויקרא ג, א), לומר שתהא זביחה (שחיטה) לשם [שלמים].

ומקשים: ודילמא היינו שמייהו [ושמא זהו שמם של קרבנות שלמים] "זבח שלמים"!

ומשיבים: מדכתיב [ממה שנאמר] במקום אחר: "המקריב את דם השלמים" (ויקרא ז, לג), וכן "הזורק את דם השלמים" (ויקרא ז, טו), ולא כתיב [נאמר] "זבח", והכא כתיב [וכאן נאמר] "זבח שלמים", שמע מינה [למד מכאן] שהכוונה כאן היא שתהא זביחה לשם שלמים.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא בזביחה שתהא לשמה, שאר עבודות שיש בקרבן (קבלת הדם, הולכתו, וזריקתו על המזבח) מנלן [מנין לנו] שאף הן צריכות להיות לשמן?

וכי תימא לילף [ואם תאמר נלמד] דבר זה מזביחה, יש לדחות: מה לזביחה שיש בה חומרה מיוחדת, שכן נפסלה שלא לשם אוכלין בפסח, שהשוחט עבור אנשים שאינם יכולים לאכול מקרבן הפסח — שחיטתו פסולה, אבל אם עשה כן באחת משאר העבודות אינו פוסל!

אלא אמר קרא [המקרא]: "המקריב את דם השלמים" (ויקרא ז, לג) ולפי דברי חכמים הקרבה זו קבלת הדם היא (ראה להלן) — לומר: שתהא קבלה לשם שלמים.

ושואלים: ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] דין זה של "לשמה" רק בקבלה, ולילף [ונלמד] שחיטה מינה [ממנה]!

ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הלימוד, ולומר: מה לקבלה שהיא חמורה יותר שכן פסולה בזר (שאינו כהן) ואשה, מה שאין כן בשחיטה הכשרה בכל ישראל.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא מקור להלכה זו בשחיטה וקבלה, זריקה מנלן [מנין לנו] שצריך שתהא לשם הקרבן?

וכי תימא לילף מהני [ואם תאמר: נלמד מאלה, שחיטה וקבלה], יש לדחות: מה להני [לאלה] שכן טעונות צפון שבקדשי קדשים צריך לעשותן בצפון העזרה, וישנן גם בחטאות הפנימיות (שדמן ניתן בתוך ההיכל), מה שאין כן בזריקה, שאינה נעשית רק בצפון, ואין זורקים מדם החטאות הפנימיות על המזבח החיצון!

אלא למדנו דבר זה ממה שאמר קרא [המקרא]: "הזורק את דם השלמים" (ויקרא ז, טו), לומר שתהא זריקה לשם שלמים.

ושואלים: ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] בזריקה, ולילף מינה [ושנלמד ממנה] גם לקבלה ולשחיטה!

ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] ולומר: מה לזריקה שהיא חמורה, שכן חייב עליה זר מיתה אם עשה אותה, מה שאין כן בשחיטה וקבלה.

ושואלים: אשכחן כולהו [מצאנו את כולן] כלומר, שלוש מארבע העבודות, הולכה מנלן [מנין לנו] שצריך שתהא לשמה?

וכי תימא לילף מכולהו [ואם תאמר: נלמד מכולן] — יש לדחות: מה לכולהו [לכולן] שיש בהן צד חמור, שכן כל אחת מהן היא עבודה שאי אפשר לבטלה, שהיא הכרחית לצורך ההקרבה, תאמר בהולכה שאפשר לבטלה, שאם שוחט סמוך למזבח אינו צריך להוליך!

אלא למדנו דבר זה ממה שאמר קרא [המקרא]: "והקריב... את הכל... המזבחה" (ויקרא א, יג), ואמר מר [החכם]: הקרבה זו הולכת אברים לכבש, ומן הצד האחר תניא [שנויה ברייתא]: "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" (ויקרא א, ה) — זו קבלת הדם, ואפיק רחמנא [והוציאה התורה] קבלה בלשון של הולכה, למימרא [לומר] שהולכה לא תפקה [תוציא אותה] מכלל קבלה, אלא כל דין הקיים בקבלה יש גם בהולכה.

ב וממשיכים לברר, אשכחן [מצאנו] איפוא מקור לענין שנוי קודש, שיש לעשות את כל ארבע העבודות שבקרבן לשם אותו קרבן שהוקדש לו, ואולם שנוי בעלים מנלן [מנין לנו]? מנין שצריך להתכוון בעבודות אלו לשם הבעלים ולא לשם אדם אחר?

אמר רב פנחס בריה [בנו] של רב אמי, אמר קרא [המקרא]: "ובשר זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, טו), לומר שתהא זביחה לשם תודה. אם אינו ענין לשינוי קודש, דנפקא לן מהתם [שנלמד לנו משם] מ"ואם זבח שלמים", כמו שלמדנו לעיל, תנהו ענין לשינוי בעלים.

ומקשים: וכי האי [פסוק זה] להכי [לכך] הוא דאתא [שבא]? הא מיבעי ליה לכדתניא [הרי נחוץ הוא לכמו ששנויה בברייתא]: "ובשר זבח תודת שלמיו" — אבא חנין אומר משום (בשם) ר' אליעזר: בא ללמד שתודה ששחטה לשם שלמים — הרי היא כשרה, אבל שלמים ששחטן לשם תודה — פסולה. ומה הפרש בין זה לזה? הטעם הוא שתודה קרויה שלמים, כפי שהוא בפסוק זה — "תודת שלמיו", ואין שלמים קרויה תודה!

ומשיבים: אבא חנין למד דבר זה מן המלים "תודת שלמיו", ואילו אנן [אנו] מהמלה "זבח" קאמרינן [אומרים אנו] שתהא הזביחה לשם הבעלים.

ומקשים עוד: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] "זבח" זה ללימוד אחר, ששנינו במדרש ההלכה: חטאת ואשם מנין שנאכלים ליום ולילה, כמו קרבן תודה, שנאמר שם: "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל"? תלמוד לומר: "זבח", שכל דבר הקרוי זבח, אם לא מפורש בו אחרת, הרי הוא נאכל ליום ולילה בלבד, כמו שמפורש בקרבן התודה!

ומשיבים: אם כן, אם באה המילה רק לצורך זה, נכתוב קרא [שיכתוב במקרא] "ובשר תודת שלמיו [זבח]", מאי [מה פירוש] המלה "זבח" לפני "תודת שלמיו"? שמע מינה תרתי [למד ממנה שתים].

ושואלים: אשכחן [מצאנו] ראיה לענין שינוי בעלים בזביחה, שאר עבודות מנלן [מנין לנו]?

וכי תימא לילף [ואם תאמר שנלמד] דבר זה מזביחה, אפשר לדחות: מה לזביחה שיש בה חומרה, שכן פוסל בשחיטה שלא לשם אוכלין בפסח!

אלא כך נאמר: נאמרה זביחה בשינוי קודש ונאמרה זביחה בשינוי בעלים, מה זביחה האמורה בשינוי קודש — לא חלקת בהלכה בין זביחה לשאר עבודות, ובכולן צריך שייעשו לשמו, אף זביחה האמורה בשינוי בעלים — לא תחלק בהן בין זביחה לשאר עבודות.

ומקשים: גם לימוד זה איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] אותו ולומר: מה לשינוי קודש שכן יש בו דברים שאינם מצויים בשינוי בעלים, והם: פסולה בגופה שהפסול הוא בגופו של הקרבן, שהרי הוא משנה את שמו ומהותו של הקרבן, וישנו בארבע עבודות שבכל אחת מהן יש משמעות באיזה קרבן מדובר, אבל שינוי בעלים אינו נוגע אלא לזריקה, שהיא המכפרת על הבעלים,

וכן ישנו לאחר מיתה שקרבן שהיורש מקריבו לאחר מות הבעלים יש בו משמעות לשינוי קודש, אבל אין בו שינוי בעלים, שהרי כבר מתו. וכן שינוי קודש ישנו בציבור כביחיד, מה שאין כן בשינוי בעלים, שקרבן ציבור הכל בעליו!