דף ו - ב
ומקשינן: אמר ליה אביי, אלא מעתה, מאחר שאתה סובר שהכהנים נחשבים "קהל" בפני עצמם, אם כן, נייתי גם שבט הכהנים פר העלם דבר כאשר עברו הציבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בהוראה של בי"ד. שהרי לעיל אמרנו כי הטעם שמביאין פר על כל שבט ושבט, הוא משום שכל שבט נקרא "קהל", ואם כן, גם על הכהנים להביא פר בפני עצמם [דהיינו, מלבד הפר שמביא שבט לוי, על אף שגם הכהנים נכללים בו, כי הכהנים נקראים קהל כשלעצמם].
וכי תימא דהכי נמי, שאכן מביאים גם הכהנים פר בפני עצמם, תיקשי: טפי להו שבטים! נמצא שיש יותר משנים עשר שבטים המביאים פר העלם דבר, דהיינו, י"ג שבטים [כי שבט הכהנים, כקהל בפני עצמו, אינו נכלל במנין שנים עשר השבטים], והם מביאים י"ג פרים. ואילו במשנתנו שנינו, רבי שמעון אומר "מביאין י"ג פרים, פר לכל שבט ושבט, ופר לבי"ד". ומוכח שאין מביאים פרים אלא רק י"ב שבטים ולא י"ג שבטים. ובהכרח, שהכהנים לא נקראים קהל, ולכן אינם מביאים פר בפני עצמם.
אלא, [1] אמר רב אחא ברבי יעקב: אכן הכהנים לא נחשבים כקהל, ולכן אין הם צריכים להביא פר העלם דבר. והטעם שאינם קרויים "קהל", הוא משום ששבט לוי לא איקרו "קהל", [2] כדכתיב "הנני מפרך והרביתך, ונתתיך לקהל עמים. ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם".
ולמדו חכמים מהפסוק הזה כלל:
כל מי שיש לו אחוזה, נחלה בארץ ישראל, איקרי קהל. וכל מי שאין לו אחוזה, נחלה בארץ, לא איקרי קהל.
והרי כל שבט לוי, והכהנים בכללם, אין להם חלק ואחוזה בארץ. ולכן הם לא נקראו קהל.
ומקשינן: אם שבט לוי לא נקרא קהל, אם כן חסרי להו שבט לוי מי"ב שבטים להבאת הפרים! שהרי נמצא שאין אלא י"א שבטים הנקראים קהל, והם המביאים את הפרים.
ואיך אמר רבי שמעון במשנתנו שמביאים י"ב פרים לי"ב שבטים.
ומתרצינן: אמר אביי, שבט יוסף נחשב כשני שבטים, לפי שנאמר בו "אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי". ולפיכך, אף ששבט לוי אינו נחשב כקהל, ואינו מביא פר, מכל מקום, יש י"ב שבטים המביאים פרים.
אמר, הקשה רבא: והא כתיב בפסוק זה שאפרים ומנשה "כראובן ושמעון יהיו לי. על שם אחיהם יקראו בנחלתם". ודרשינן, רק לנחלה הוא דהוקשו להיות אפרים ומנשה כשני שבטים, שנוטלין בנחלת הארץ כמו שנוחלים שני שבטים, ולא לדבר אחר! ואם כן, לענין פר בהוראה, שניהם נחשבים כשבט אחד, ומביאים פר אחד בלבד. ושוב מוכח ששבט לוי נקרא קהל, כי אם לא כן, יחסר מי"ב שבטים [3].
ובהכרח, שהכהנים אינם נחשבים "קהל". ומה שאמר רבי שמעון שחטאת הכהנים ביום הכיפורים אינה מתה אף אם התכפרו באחרת, היינו משום שחטאת השותפין אינה מתה. ואם כן, אי אפשר לבאר את הברייתא כרבי שמעון.
ותמהינן: וכי לא הוקשו אפרים ומנשה לדבר אחר, אלא הם נחשבים כשבט אחד? והא מצינו שחלוקין היו אף בדגלים, דגלי מדבר, שבעת חנייתם במדבר חנו כל שלשה שבטים לרוח אחת, ולכל שלשה שבטים היה דגל מרכזי, ונאמר שם "דגל מחנה אפרים, ועליו מטה מנשה". ומוכח שנחשבו כשני שבטים גם לענין זה.
ומתרצינן: בדגלים היו חלוקים לשני שבטים, היות וכנחלתן, כך חנייתן. שבשני דברים אלו ציוה יעקב אבינו, שבהם יהיו אפרים ומנשה כשני שבטים. כי יעקב אבינו חלק להם את הארץ, וגם ציוום כיצד יחנו לדגליהם במדבר.
כדי לחלק כבוד לדגלים [נראה שרש"י לא גרס תיבות אלו, והיא גירסת רבינו חננאל. וכך פירושה: כי כל דגל היו לו ג' נשיאים, ואילו לא נחלק שבט יוסף לשנים, היה נשאר דגל אחד עם ב' נשיאים בלבד, שהרי שבט לוי לא התפקד בכלל השבטים, שנאמר "והלוים לא התפקדו". וזהו זילזול לאותו הדגל שיהיו בו רק שני נשיאים, ולפיכך, אף שלגבי שאר דברים מנשה ואפרים חשובים כשבט אחד, לגבי דגלים חילקום לשנים, משום כבוד הדגלים].
ועוד מקשינן: והא מצינו שהיו חלוקים מנשה ואפרים גם בנשיאים, שנאמר "ביום השביעי נשיא לבני אפרים, אלישמע בן עמיהוד. ביום השמיני נשיא לבני מנשה".
ומתרצינן: ההוא, כדי לחלוק כבוד לנשיאים. כי הואיל ונחלקו בדגלים, ונתמנה נשיא בפני עצמו למנשה ונשיא בפני עצמו לאפרים, אם יקריב אחד והשני לא יקריב, יחשב הדבר כזלזול בשבט שנשיאו לא הקריב.
כדתניא, שלמה עשה שבעה ימי חנוכה לחנוכת המקדש. ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה לחנוכת המשכן, אלא ודאי כדי לחלוק כבוד לנשיאים, שהרי כל נשיא הקריב ביום אחד ואם היו רק שבעה ימים, היה בכך זלזול לשאר הנשיאים שלא היו מקריבים [4].
ונמצא למסקנא כי הכהנים לא נקראו קהל, ואם כן חוזרת לכאורה ראיית אביי מהברייתא של פר ושעיר של יוה"כ, שרבי שמעון סובר חטאת שותפין אינה מתה, שהרי אף אחר שהתכפרו הכהנים בפר ושעיר אחרים, אמר רבי שמעון שהפר ושעיר הראשונים שנמצאו, לא ימותו.
ואמרינן: מאי הוי עלה, האם צודק אביי שכך דעת רבי שמעון, כי חטאת שותפין דינה כחטאת ציבור שאינה מתה [5]?
תא שמע שאכן כך היא דעת רבי שמעון:
דתניא: רבי שמעון אומר, מצינו חמש חטאות מתות, ואינן קריבות. ואלו הן:
א. ולד הנולד מבהמה שהופרשה לחטאת.
ב. ותמורת חטאת, בהמת חולין שאמר עליה "זו תמורת בהמת חטאת", ובכך התפיס בה קדושת קרבן הנקרא "תמורת חטאת".
ג. וחטאת שהפרישוה לקרבן, ומתו הבעלים קודם שהספיקו להקריבה.
ד. ובהמת חטאת שאבדה, והפרישו אחרת תחתיה, ונתכפרו בה בעליה, ושוב נמצאה זו.
ה. וחטאת שעברה שנתה. בהמת חטאת צריך שתקרב כשהיא בת שנה. ואם נכנסה לשנתה השניה, שוב אינה קריבה.
כל חטאות הללו אינן קריבות, אלא הולכות למיתה.
ואמר על כך רבי שמעון: ואי אתה יכול לומר ולקיים דין זה בכל חמשת האופנים הללו, אלא בחטאת יחיד, ולא בחטאת הציבור. כי "ולד חטאת", שדינו למיתה, לא יתכן בציבור, לפי שאין ציבור מפרישין נקבה, שהרי כל חטאות הציבור הן פר או שעיר זכר, שאין לו ולד.
וכמו כן, אי אתה יכול לומר "תמורת חטאת" בחטאת ציבור, לפי שאין דין "תמורה" בציבור. שהרי הכתוב בתמורה, "לא יחליפנו ולא ימיר", נאמר בלשון יחיד, ללמדנו שרק היחיד שהמיר קרבן יחיד על בהמת חולין חלה קדושת תמורה בבהמת החולין, ולא ציבור.
וכן אי אתה יכול לומר "חטאת שמתו בעליה" בציבור, שדינה למיתה, לפי שאין ציבור מתים!
והיינו, אף על פי שמתו חלק מהציבור, מאחר ונשארו חלקם בחיים, מקריבים עליהם חטאת זו.
אבל חטאת ציבור שנתכפרו בעליה, וחטאת ציבור שעברה שנתה, לא שמענו אם הן מתות כמו חטאת יחיד, או לא.
יכול, שמא תאמר, דינם הוא שימותו, כדין חטאת היחיד, ולא ירעו עד שיסתאבו?
אמרת, ילמוד הסתום, הדין הסתום של חטאת הציבור שנתכפרו בעליה, והדין הסתום של חטאת הציבור שעברה שנתה [שלא התבאר אם נוהגים בחטאת הציבור כבחטאת היחיד, והן מתות, אם לאו], יש ללומדו מן הדין המפורש [לגבי שאר חטאות הציבור שלא הוקרבו]:
מה מצינו, כמו שמצינו בולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, שרק ביחיד דברים אמורים, ולא בציבור, שהרי לא תיתכן מציאות של חטאות ציבור כאלו.
אף גבי חטאת הציבור שנתכפרו בעליה, וחטאת הציבור שעברה שנתה, רק ביחיד דברים אמורים, שמתות, ולא בציבור, שאין דין חטאות מתות נוהג בחטאת הציבור כלל.
ומקשינן: וכי דנין אפשר משאי אפשר!?
הרי ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, אין מציאותם קיימת בקרבנות ציבור, ומשום כן אין דינם קיים בציבור. ולא משום שהופקע דינם מקרבנות ציבור. ואם כן, האיך נלמד מהן לחטאת שנתכפרו בעליה, ולחטאת שעברה שנתה, שאין דין מיתה נוהג בהן בציבור, והרי בהן יש אפשרות של מציאות כזו.
ומתרצינן: רבי שמעון, בחד מקום גמיר. כאשר הצטוו ישראל על דין חטאת המתות, למדו שיתקיימו בהם דינים אלו במקום אחד בלבד, או ביחיד או בציבור. ודייק רבי שמעון, שאינו מתקיים בציבור אלא ביחיד, כיון שלא שייכת מציאות שכל חמש החטאות המתות יהיו בציבור. ובהכרח, שכל דין חטאות המתות נאמר ביחיד, ולא בציבור.
וזו כוונתו במה שלמד סתום מן המפורש, שגם חטאת שנתכפרו בעליה וחטאת שעברה שנתה, דינה במיתה דוקא ביחיד, ולא בציבור [6].
ומוכח מברייתא זו כאביי, שאמר, לדעת רבי שמעון, חטאת השותפין שמת אחד מהשותפין לא תלך למיתה. כי כמו שדייק רבי שמעון שדין חטאות המתות נאמר רק ביחיד ולא בציבור, משום שלא מצאנו את כולן בציבור, כך יש לדייק שהוא סובר שדין חמש חטאות המתות נוהג רק ביחיד ולא בשותפין, משום שלא מצאנו את כל החמש בשותפין. [שהרי אין בשותפין ולד חטאת, כי לא מצאנו ששותפין, דהיינו בית דין, מביאין חטאת נקיבה אלא רק פר או שעיר. וכן תמורת חטאת אינה נוהגת בחטאת בית דין, לפי שהם שותפין, ושותפין אינן ממירין].
ומוכח כמו שאמר אביי, שלדעת רבי שמעון חטאת השותפין שמת אחד מבעליה, אינה הולכת למיתה!
הדרן עלך פרק הורו בית דין
הערות
[1] לפי רש"י גרסינן "אלא" אמר רב אחא בר יעקב, ובא לחלוק על דברי רב יוסף, ולומר, כי אין הכהנים נקראים קהל, כשם שאין שבט לוי נקרא קהל, ולפיכך אי אפשר להעמיד את הברייתא כרבי שמעון. וגם אביי ורבא סברו שאין הכהנים נחשבים קהל, ונחלקו רק בשבט לוי, שאם נקרא קהל, נמצא שאפרים ומנשה שבט אחד הם, ואם לא נקרא קהל, הרי הם כשני שבטים. כך פירש הבאר שבע דבריו, ועיין בהורה גבר ומרומי שדה. ולכאורה תמוה, שהרי אפשר לומר שכהנים נקראו קהל אף ששבט לוי אינו קהל, ונאמר שאפרים ומנשה שבט אחד הם, ונמצא שבצירוף קהל הכהנים יש י"ב שבטים, ואפשר להעמיד את הברייתא כרבי שמעון. וכתב מהרי"ל דיסקין שלא מסתבר להוציא את הכהנים מתוך שבט לוי שאינו קהל, ולהחשיבם כקהל שבט בפני עצמם. ולפי הרא"ש ורבינו חננאל, רב אחא בר יעקב בא לחלק ולומר, שהכהנים כשבט לוי אינם קרויים קהל, ולכן אינם מביאים פר, אבל הם נחשבים עם בפני עצמן, ואפשר להעמיד את הברייתא כרבי שמעון [כפי שרצה רב יוסף] שהרי חטאת ציבור של "עם" היא. והוסיף הרא"ש כי אמנם כדי לישב את דברי רב יוסף לא היה צריך רב אחא ב"י לומר ששבט לוי לא אקרי קהל, והיה די לו לומר שכהנים נקראו "עם" וחטאתם חטאת ציבור היא, אלא שרב אחא ב"י עצמו סבר ששבט לוי לא נקרא קהל, ולדבריו שקלינן וטרינן מאפרים ומנשה, ולא לדעת רב יוסף.
[2] הקשה המקדש דוד [כג ה] אם שבט לוי אינו נקרא קהל, ואינו מביא פר, במה יתכפרו הלויים, לרבי שמעון שכל שבט מביא בפני עצמו. ולכאורה מוכח כמבואר לעיל [ג: הערה 19] כי אף לרבי שמעון כל השבטים צריכים כפרה על חטא רוב הציבור, ומתכפרים בקרבנות שהביאו השבטים החוטאים. ובחזו"א [יד כא] כתב, שאם חטאו רוב שבטים ועמם מיעוט שבט, לפי רבי שמעון ישתתפו המיעוט בפר של אחד השבטים, כמו שמצטרפין מיעוט שבטים לפר אחד, [לרש"י לעיל ה ב]. ויש לדון אם פתרון זה יועיל גם לשבט לוי כולו כיון שאינו נחשב שבט בפני עצמו. ועיין בדבריו [בסוף הסימן] שהשוה דין שבט לוי למיעוט שבט.
[3] רש"י פירש כי דעת רבא שאפרים ומנשה אינם מביאין שני פרים, ולכן צריך לפרש שלוי נחשב קהל וכהנים אינם שבט אלא שותפין, ואי אפשר להעמיד את הברייתא כרבי שמעון, שהרי מוכח מדבריו בפר הכהנים ביום כפור, שאין חטאת שותפין מתה. אבל הלחם משנה [פי"ג ה"ב] כתב שלדעת רבא אין הוכחה מפר יום כפור כיון ששבט לוי איקרי קהל, וכבר תמה הקרן אורה שהרי הראיה מכהנים שלא איקרו קהל. והעיר, שבסדר העבודה באתה כוננת אומרים אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך. ומשמע שהפר בא רק על הכהנים, ואילו בסיום אומרים "ואתה מעורר רחמיך וסולח לשבט משרתיך" ומשמע שכל שבט לוי מתכפר בו.
[4] לדעת רבא אפרים ומנשה היו נחשבים כשבט אחד לענין דגלים ונשיאים וחלוקת הארץ, ולכן הוצרך בהם קרא להחשיבם כשני שבטים, אך לענין הכלל שלא יכלה שבט מישראל, כתב הגרי"ז [עה"ת פר' ויחי ובסטנסיל על פר' כי תשא] כי נאמר על אפרים ומנשה כל אחד בפני עצמו. וגם במנחת חנוך [תס"ד] דן אם נאמר בהם הכלל בעיר הנדחת שיהיו המדיחים מאותו שבט שנדח. אף דקיימא לן [פי"ג ה"ב] שהוקשו רק לנחלה ולא לדבר אחר. והטעם לכך, כי רק ענייני הגדרת השבט, התמעטו מקרא שלא יחולו עליהם בנפרד, אלא רק בנחלה, אך כיון שנחלקו לשני שבטים לענין נחלה, שוב הם נפרדים לקיום דיני כל שבט בפני עצמו. ויש לדון אם כן למה נחלק רבא בפר העלם דבר, והרי לכאורה הוא דין מדיני השבט, ולא מפרטי הגדרת שם השבט, ושמא, כיון שחיוב השבטים בא להפריד מחיוב הקהל, [כמבואר לעיל ה: בהערות 5 - 3, לר"י ולר"ש], נמצא שחיוב השבט מגדירו בנפרד מהציבור, והוא כנשיאים ודגלים. ואינו מודה אלא בכללים החלים על קהל שהוגדר השבט, ומאידך לא הופרד בכך מהציבור. ודו"ק.
[5] רש"י פירש שהגמרא דנה אם מסקינן כאביי שחטאת שותפין אינה מתה. ובתוס' רא"ש תמה שהרי לפירוש רש"י נדחו דברי רב יוסף, שהרי כהנים לא אקרו קהל. ובהכרח צריך לומר כאביי שדעת רבי שמעון כי חטאת שותפין אינה מתה, וכמו שאמר בפר יום כפור. ומסתבר שרש"י יבאר כי אילו קיימא לן כאביי גם לגבי אפרים ומנשה, שוב אין מקום לדחיית רב אחא בר יעקב, ושבו דברי רב יוסף למקומם.
[6] תוס' בזבחים [קיב א ד"ה בשעיר] כתבו שבשעיר נשיא אין דין מיתה, כיון שלא שייך בו ולד חטאת, והיינו כמו שלמד רבי שמעון, שב"חד מקום" דינם שוה. אלא שאם כן, תמוה למה הוצרך לומר בפר יום כפור שאינו הולך למיתה משום ש"אין חטאת ציבור מתה", והרי אפילו אם הוי חטאת יחיד, בפר לא שייך ולד, ולפיכך גם אינו במיתה. וצריך לומר, שנקט כן כנגד רבי יהודה, שאמר "חטאת ציבור מתה". ועיין בתוס' ישנים [יומא נ ב] שדנו בארוכה אם למסקנת סוגיין הדין כרב יוסף שרבי שמעון סובר שאם מת אחד מבי"ד פטורין, ורק לגבי קרבן ציבור למד במה מצינו שאם אין בו ולד אין בו מיתה, אך לא בשותפין. או שביאור המסקנא כרש"י, שדעת רבי שמעון כי כל קרבן שאין לו ולד אין בו מיתה, ולכן אף אם מת אחד מבי"ד חייבין, ודלא כרב יוסף. ובהורה גבר ובחזו"א [כאן סקכ"ג] האריכו בביאור דבריהם.
פרק שני - הורה כהן משיח
מתניתין:
הורה כהן משיח לעצמו הוראה בטעות, והיה שוגג בהוראתו, ועשה על פי הוראתו המוטעית לעצמו מעשה בשוגג, הרי הוא מביא פר העלם דבר של כהן המשיח. [וכגון שהורה שחלב כליות מותר, ואכל את החלב על סמך הוראתו המוטעית] [7].
אך אם היה שוגג בהוראה, ועשה מעשה במזיד, שלא הסתמך בשעת המעשה על הוראתו. [8] או שהיה מזיד בשעת הוראתו, שידע כי המעשה אסור, ובכל זאת הורה היתר לעצמו, ולבסוף בשעת מעשה שכח מפני מה התיר, [9] ועשה מעשה בשוגג, הרי הוא פטור בין מקרבן פר העלם דבר, ובין מכבשה או שעירה של יחיד, כי נאמר בחטאת "מעם הארץ", וממעטים מכאן כהן משיח שחטא בשגגת מעשה בלבד, שאינו חייב קרבן חטאת!
וטעמו של דבר שאין כהן משיח חייב אלא כשעשה בשוגג על סמך הוראתו בשוגג, הוא משום שהוראת כהן משיח לעצמו היא כהוראת בית דין לציבור, שנאמר "אם הכהן המשיח יחטא - לאשמת העם!". משיח הרי הוא כציבור. וכשם שאין בית דין מביאין פר העלם דבר אלא אם הורו בשוגג ועשו הציבור בשוגג על סמך הוראתם, כמו כן אין הכהן משיח חייב אלא אם הורה לעצמו בשוגג, ועשה בשוגג על פי הוראתו [10].
גמרא:
שנינו במשנה: שוגג ועשה שוגג, מביא פר.
ותמהינן: פשיטא, שהרי זהו שוגג גמור שכהן משיח מתחייב עליו פר העלם דבר!?
ומתרצינן: אמר אביי, הכא במאי עסקינן, כגון שהורה בטעות, ושכח לאחר מכן מאיזה טעם הורה כן, ובשעה שעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי, אלא שעתה אין אני זוכר את טעמה של ההוראה! ויש באופן זה חידוש: דמהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה בשעת מעשה מאיזה טעם הורה, שמא הוה הדר ביה, שהיה עומד על טעותו ונמנע מלעשות. ועתה שהוא אומר שעל אף שאינו זוכר את טעם הוראתו, הוא מסתמך עליה ועושה את המעשה, ואינו חושש שמא אם היה יודע עתה את טעם ההוראה היה חוזר בו, היה מקום לומר כי כמזיד דמי ולא לחייב קרבן.
קא משמע לן שבכל זאת הוא נחשב שוגג, משום שבשעת מעשה אינו יודע מטעותו, ועושה את המעשה בהסתמכו על הוראתו הקודמת [11].
שנינו במשנה: מזיד ועשה שוגג פטור. והוינן בה: מנא הני מילי שכהן משיח חייב רק כשהורה בשוגג ועשה בשוגג?
דתנו רבנן: "אם הכהן המשיח יחטא - לאשמת העם". ודרשו מההיקש של חטא משיח לאשמת העם, הרי דין משיח הוא כדין הציבור. וכשם שציבור שעשו לפי הוראת בי"ד אינם מביאין פר העלם דבר אלא אם כן שגגו בי"ד בהוראתם, הוא הדין לכהן משיח, שאינו מביא פר אלא אם היה שוגג בהוראתו, ושוגג בחטאו.
הערות
[7] חיוב כהן גדול שהורה לעצמו חלוק מחיוב בי"ד על הוראתם לציבור, שהרי לא מצינו בכהן גדול שצריך להורות ש"מותר לעשות" כמו שאמרו [לעיל ב א] לגבי הוראת בי"ד [ועיין תוס' ד"ה מזיד ובהערות]. וגם תוס' [שם] לא הסתפקו כשהתחלף חלב בשומן אלא בהוראת בי"ד, אבל בכהן גדול משמע דחייב, [עיין לעיל ב א תוד"ה עד, לפי הביאור בהערה, שהספק על חיוב בי"ד שלא הכשילו]. והחילוק ביניהם הוא, שכהן גדול אינו חייב על שגגת ההוראה כבי"ד, אלא חיובו הוא על חטאו. אלא שיש תנאי בדבר, שאינו חייב על חטאו פר העלם דבר אלא אם נעשה החטא משום העלם דבר של הכהן, ולפיכך חייב גם אם לא "הורה לעשות". כי לא הצריכו הוראה לעשות אלא לגבי חיוב בי"ד, אבל היחיד נחשב כתולה בבי"ד אף בהוראה סתם [ועיין לעיל ב א בהערה]. וכן כשנתחלף לו, חייב לפי רב, כי נחשב שתולה בהוראתו, כמו שיחיד נחשב כתולה בבית דין, ודי בכך לחייבו אף שאכילתו אינה מחמת ההוראה, כי אין חיובו על ההוראה. והרמב"ם פסק [בפט"ו ה"ב] שפטור, כי דעתו כרבי יוחנן, שאם נתחלף לו אינו נחשב כתולה בבי"ד, וכדלעיל. ובמנחת חינוך [ק"כ] נטה לחייב כהן גדול שהתיר איסור ערוה על כל גוף וגוף שעבר בהוראתו, כיחיד שחיובו תלוי בחילוק גופין, ואילו בי"ד שהורו לציבור, אין חייבין אלא פר אחד על כל הגופין שעברו בהן הציבור, והיינו כמבואר, שחיוב בי"ד תלוי בהוראה, וחיוב הכהן תלוי בחטאו, אלא שהחטא צריך להיות על פי הוראתו. [ובהערות על תוס' יתבאר כי גדר חיובו של כהן משיח הוא כחיוב הציבור בפר העלם דבר, ולא כחיוב הבי"ד, וכן משמע להלן ז א, שלמדו במה מצינו מפר העלם דבר לפר משיח, ומשמע שאינם חלוקים בעצם החיוב].
[8] בתפארת ישראל ביאר שאין הכוונה למזיד דוקא, אלא הוא הדין אפילו באופן שלא עשה על סמך השגגה שהיתה לו בהוראה, וכגון שהורה להתיר חלב כליות, ובעת אכילתו לא זכר הוראתו, אלא שהתחלף לו חלב בשומן, הוא פטור מקרבן, כי אין כהן משיח חייב אלא כשעשה על פי הוראתו. וכבר ביארנו בהערה הקודמת דהיינו רק לרבי יוחנן, שאמר לעיל [ב א] כי מי שנתחלף לו אינו נחשב כתולה בבי"ד, אבל לרב, גם אם נתחלף לו, חייב, שהרי לגבי יחיד אמר רב שנחשב כתולה בבי"ד. אמנם התפארת ישראל דקדק והוסיף "שלא זכר הוראתו", ובאופן זה אינו נחשב שתלה בהוראתו, ולפיכך פטור. [ועיין לעיל ב א הערה בשם קרית ספר] ובקרן אורה כתב, שאין לבאר שבשעת הוראה שגג והורה שמותר, ולפני שעשה נזכר באיסור ועשה במזיד. שהרי באופן זה פשיטא הוא שפטור, ורק בציבור העושה במזיד, הוצרכה המשנה לעיל ד ב לחדש שאינם נחשבים כתולים בהוראת בי"ד. אלא הביאור הוא, שבעת העשיה לא עשה מחמת הוראתו, אלא היה בדעתו לזרוק אפילו אם אסור, ולכן נחשב כמזיד אף שלא ידע מהאיסור. אך בתוס' הרא"ש משמע, כי פטורו הוא משום שמזיד לאו בר קרבן הוא, ואין צורך לבאר מהו החידוש שאינו נחשב כתולה בהוראתו.
[9] תוס' הקשו, הרי בהכרח היתה הוראה למעשהו בשגגה, כי אינו צריך להורות בפה, וכיון שעשה, הרי מסתבר שקדמה לכך בלבו הוראת היתר בשגגה, ולמה לא יתחייב. ורבינו חננאל פירש שלא היתה הוראה בשוגג אלא שרצה לאכול חלב באיסור, ולבסוף אכל חלב שהיה סבור כי הוא שומן, ופטורו מפני שכהן גדול אינו מביא קרבן על שגגת מעשה. ובתוס' הרא"ש הביא שהרמ"ה הקשה, אם כן אינו שב מידיעתו, כי רצה לאכול אף באיסור, ואפילו יחיד שעשה פטור ואין זה תלוי בכהן גדול שאינו מביא חטאת על שגגתו. ובדעת הר"ח נראה, שלא אמרינן שאינו שב מידיעתו אלא אחר שעשה מעשה באיסור, אך מה שגמר בדעתו לעשות אינו מחשיבו כרשע, וכל פטורו משום חסרון הוראה. [ובקרן אורה הקשה כי לפירוש ר"ח נמצא שאילו הורה בשוגג ואחר כך התחלף לו, חייב, ונחשב שעשה על פי הוראתו, ונפשוט בעית רמי בר חמא לעיל, ואת ספק תוס' שם. וכבר ביארנו בהערות 8 - 7 שכהן גדול חייב על חטאו, ולא על המכשול היוצא מהוראתו. אולם רבינו חננאל עצמו כתב לעיל [נדפס ג ב] דהלכה כרבי יוחנן, שאינו נחשב כתולה בבי"ד, וצ"ע]. והרמ"ה פירש, שידע הכהן שאין לו טעם נכון להתיר ובכל זאת הורה לעצמו היתר במזיד, וכשעשה שכח מפני מה הוראה להיתר, ולכן נחשב שוגג, ופטור משום חסרון הוראה, שהרי הורה במזיד. וכוונתו לומר, כי מה שמחליט בליבו לעשות בשעת מעשה, אינה נחשבת כהוראה, כי צריך לדעת את טעם הכרעת הדין, וכמו שסיים והוכיח מביאור הגמרא ב"שוגג ועשה שוגג", דהיינו שאם אין לו טעם בעת העשיה, הרי הוא עושה על סמך ההוראה שקדמה לה, בין שוגג ובין מזיד. וכשאין לו הוראה קודמת, ועושה בלא טעם, נחשב כמזיד, [ומיושבת קושית תוס' הנ"ל] ועיין בהערה 11, ובהערות על תוס'.
[10] רש"י כתב שכהן משיח שהורה מזיד ועשה בשוגג, אין דינו כיחיד שמביא כשבה על שגגת מעשה, אלא פטור לגמרי מקרבן. וכן פסק הרמב"ם [פט"ו ה"ב] ואפילו אם לא היה הכהן מופלא שבבי"ד. אבל רבינו חננאל כתב שרק כהן משיח שהוא מופלא בהוראה פטור מקרבן יחיד, אך אם אינו מופלא דינו ככהן הדיוט שחייב כשבה על שגגתו. וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם [ובמהדורת קאפח סיים ש"אם היו מיעוט פטור" ויל"ע בכוונתו]. ונחלקו באופן המיעוט שנאמר בחטאת יחיד מעם הארץ, פרט למשיח [לקמן יא א] כי לדעת רש"י והרמב"ם התמעט משיח, ולא איכפת לן אם הוא כבר ראו להוראה ומביא פר או לא, והוא הדין שהתמעט מאשם תלוי כי אין חטאתו ושגגתו שוה. והיינו שחלוק חיוב כהן משיח מחיוב כל יחיד, שהיחיד חייב על שגגת מעשה, וכהן משיח אינו חייב אלא בשגגת הוראה ומעשה. ולרבינו חננאל אין המיעוט פוטר את המשיח אלא מפני הפר שמביא אל שגגת הוראתו, אך חיובו על שגגת המעשה קיים, ולכן כשאינו מופלא ולא שייך בו הוראה והעלם דבר, מביא חטאת כיחיד, וכן בספיקו מביא אשם תלוי. נמצא כי לפירוש חננאל נאמר בסיפא טעם לפטרו בין שעשה בשוגג ובין שהורה בשוגג כי חסר בעשייתו על פי הוראה. ולפי הרמ"ה נאמר בסיפא טעם רק לפטור בהורה מזיד, אך כשעשה מזיד פטורו משום שמסיד לאו בר קרבן הוא. אך בלשונו של רש"י לא התברר על מה נסוב הטעם בסיפא, אם בא לפטרו מפר בהורה מזיד, כבי"ד שפטורין במזיד, או דאף בזה פטורו כציבור שלא עשו על פי הוראה, ועל השגגה במעשה פטור ממיעוט דקרא, [או שהמיעוט נסוב על כל קרבנותיו], וצריך עיון. ובתוס' רא"ש נקט כי לדעת רש"י לא נאמר בסיפא טעם לפטור אלא לחייב רק באופן שהורה בתחילה, אך הפטור הוא מסברא שהרי כשהורו במזיד אין זו הוראה כלל, ועיין רע"ב ותוס' יו"ט במשנה ג'.
[11] ביארנו לעיל [בהערה 9] בשם הרמ"ה כי כשאין לו טעם להתיר מעשיו, נחשב כתולה בהוראתו הראשונה, ובחדר הורתי [כ"ו] יצא לדון אם ההוראה הראשונה היא מחייבת אותו בפר, או שנחשבת כאילו הורה שוב כעת בעת שעשה. והספק הוא אם ההוראה חלה רק בעת שיודע את טעמה, או בכל עת שיודע שכך הורה, אף שאינו יודע מה טעמו. ונפקא מינה, אם הורה בתור הדיוט ועשה על פי הוראתו אחר שהתמנה לכהן גדול, אם נחשב לו כעשה בהוראת כהן משיח וחייב, או כיון שעתה אינו זוכר טעמו הרי זו הוראת כהן הדיוט ופטור. [ראה באור שמח [פי"ד ה"ג] שנקט כי דעת הרמב"ם לפטור כשעשה על פי הוראתו בהדיוטותו, ולהלן י. הערה 4 נוכיח שהראב"ד חולק בזה]. ולכאורה לפי ביאור הרמ"ה ההוא אמינא היתה לפטור משום שאינו תולה בהוראתו, ונחשב כעושה במזיד, ולכן נשנה חידוש זה בדין שגגת כהן גדול, כי בהדיוט אינו נחשב כמעשה במזיד אף כשאינו תולה בהוראה. ואמנם מלשון הגמרא משמע כי דוקא בכהן גדול סלקא דעתך שיחשב כמזיד, והיינו שאם אינו תולה בהוראתו, צריך להורות עתה בלבו שמותר לעשות. ואם אין לו טעם להתיר, נחשב כהוראה במזיד, שהרי אילו ידע מה טעם ההיתר אולי היה דוחהו. וחידוש זה אינו אלא בכהן גדול שכל מעשיו תלויים בהוראה, אך בהדיוט אין נחשבת החלטתו כהוראה בלא טעם, ושייכת בו שגגה בעת המעשה.
אלא אמר רב אחא בר יעקב שבטו של לוי לא איקרי קהל.
וכתב רש"י (בד"ה אלא) וז"ל והוא הדין לכהנים דלא איקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט לוי וכו' עכ"ל. ומבואר דאליבא דרב אחא בר יעקב הכהנים הם בכלל שבט לוי. ומכיון דשבט לוי לא איקרי קהל גם הכהנים לא איקרי קהל, וא"כ יוצא שפר כה"ג הוי קרבן השותפין ולא קרבן ציבור. אך עיין בתוס' הרא"ש (בד"ה אמר רב אחא שבט לוי אינו קרוי קהל) שכתב וז"ל שבט לוי אינו קרוי קהל דכל אותן שלא נטלו חלק בארץ אינם קרויים קהל, מיהו כהנים נהי דלא מיקרי קהל מ"מ הכתוב קראם עם בפנ"ע ושקלם עם הקהל וכצבור דמי ואין חטאתם מתה עכ"ל. ומבואר דשבט לוי לא אקרי קהל ואילו הכהנים שפיר איקרי "עם" וצבור בנוגע לדין פר כה"ג ביוה"כ, ואין חטאתם מתה. ונראה דקושיית הגמ' היתה דליתי פר בהוראה, כלומר דשבט לוי יביא פר בהוראה דלגבי פר העלם דבר רק שבטים מביאים, אלא דקס"ד דאם הכהנים הוי קהל לגבי פר כה"ג דמשו"ה הוי קרבן ציבור אזי גם שבט לוי הוי קהל לענין פר העלם דבר של ציבור. והגמרא דוחה דאין להשוות כהנים ללויים, דאין הכהנים חלק משבט לוי (דלא כדפרש"י), והכהנים נחשבים כציבור לענין פר כה"ג, ומשו"ה פר כה"ג הוי חטאת הציבור, ומאידך לויים אינם קהל, ואינן חשובים כשבט לענין פר העלם דבר של ציבור, דבעלמא כהנים אינם חלק דשבט לוי אלא הם ציבור בפני עצמם.
והנה יש לעיין האם כהנים נתקדשו בקדושת לוייה או לא. ובגמ' בכורות (דף מז.) איתא דכהנת שבא עליה עכו"ם בנה חייב בפדיון הבן, דמכיון דמחוללת בביאת עכו"ם אינה פוטרת את וולדה, ואילו לויה שבא עליה עכו"ם בנה פטור מפדיון הבן, דביאת עכו"ם אינה מחללת קדושת לויה של האם. ובפשטות משמע דלכהנת ליכא קדושת לויה כלל, דאילו היתה כהנת מקודשת גם בקדושת לויה היה צ"ל שבנה מעכו"ם תפטר מפדיון הבן מדין לויה, וש"מ דכהנת לאו בכלל לויה. אולם יש לדחות דאה"נ כהנת קדושה בקדושת לויה אלא מכיון שביאת עכו"ם מחללתה אזי החילול שחל בה להפקיע את קדושת הכהונה שלה גם מפקיע את קדושת הלויה שלה. משא"כ בלויה שביאת עכו"ם אינה מחללת קדושת לויה שלה כלל.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' כלי מקדש הי"א) דכהן שעבד עבודת לוי עובר בלאו, ומבואר דכהן פסול לעבודת לוי ומשמע שאין לכהן קדושת לוי. אמנם עיין בספרי זוטא שמובא בילקוט שמעוני פ' שופטים עה"פ (דברים יח:א) "לא יהיה לכהנים ללוים חלק ונחלה בישראל" שבימי עזרא העמידו את הכהנים לומר שירה במקום הלויים, ומשמע דיש לכהנים קדושת לוי, דבכלל מאתים מנה. וצ"ע דלכאורה הספרי סותר את דברי הרמב"ם דכהן שעבד עבודת לוי עובר בלאו. אך י"ל שאין מחלוקת בין הרמב"ם והספרי דלכו"ע יש לכהן קדושת לוי ובעצם כהנים ראויים הן לעבודת לוי אלא דאף בלויים חל דין דמשורר ששיער במיתה ובל"ת, וכמו כן כהן שעבר ועבד עבודת לוי הריהו עובר בלאו דלא גרע מלוי משורר ששיער, דחל דין מינוי לעבודה בעבודת הלויים, וכהן דעלמא אינו מיוחד לעבודת לוי, ואילו בימי עזרא ייחדו ומינו את הכהנים לשירה.
גמ'. כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל.
ונראה דאין זה דרשה בעלמא אלא זוהי הגדרה יסודית דחלות שם שבט תלוי באחוזת נחלה, דהגדרת שבט בישראל הוא שקיבל אחוזת נחלה עבור השבט לבדו. ומאחר דשבט לוי לא קיבלו אחוזה חסר להם בעיקר חלות שם שבט וקהל, דעיקר חלות שם שבט נוגע לדין נחלה בא"י.
רש"י ד"ה והא כתיב וז"ל אלא שמעינן מינה דלוי איקרי קהל וכהנים לא איקרי קהל ושותפין נינהו עכ"ל.
לכאורה דברי רש"י צ"ע, דהרי רב יוסף אמר בתחילת הסוגיא דשאני כהנים דאיקרי קהל ולפיכך פר כה"ג הויא חטאת הציבור, וע"ז הקשה הגמ' דאי כהנים איקרי קהל א"כ נימא דאף לויים מיקרי קהל ולמה אין שבט לוי מביא פר העלם דבר, וע"ז אמר רב אחא בר יעקב דשבט לוי לא איקרי קהל כיון דאין להם אחוזה, וגם הכהנים לא איקרי קהל ופר כה"ג הוי חטאת השותפין לר"ש ולא חטאת הציבור, ומנשה ואפרים מביאים הפר. ורבא חולק ע"ז דס"ל דמנשה ואפרים אינן שני שבטים בנוגע לפר וצ"ל דשבט לוי מביא פר העלם דבר דאיקרי קהל. ולכאורה לפי"ז חוזר תירוצו של רב יוסף דכהנים איקרי קהל בפר כה"ג והו"ל חטאת הציבור, וקשה א"כ למה כתב רש"י דאליבא דרבא לוי אקרי קהל וכהנים לא איקרי קהל, וצ"ע.
ונראה בביאור הסוגיא אליבא דרש"י, דכשרב יוסף אמר בתחילה "שאני כהנים דאיקרו קהל" ר"ל דהכהנים איקרי קהל כחלק משבט לוי, דשבט לוי מיקרי קהל והכהנים הם חלק חשוב משבט לוי, ובנוגע לפר כה"ג ביוה"כ הכהנים מביאים את הפר כה"ג כחלק מהקהל דשבט לוי. ולכן הקשה הגמרא עליו דאם שבט לוי הוי קהל דמשו"ה הוי פר כה"ג קרבן ציבור,אזי שבט לוי נמי הוי קהל וחייב בפר העלם דבר כשאר השבטים. ואז טפי להו שבטים דהוי י"ג שבטים. אלא אמר רב אחא בריה דר' יעקב דשבט לוי לא איקרי קהל מכיון שאין להם אחוזה ונחלה (דלא כרב יוסף), וגם הכהנים אינם קהל כמו שבט לוי ופר כה"ג הוי חטאת השותפין ולא חטאת הציבור. ואז רבא אמר דשבט לוי הוי קהל אך הכהנים אינם קהל, ודלא כרב יוסף שהשווה הכהנים עם שבט לוי.
ונראה לבאר דלרש"י רבא ורב יוסף נחלקו בזה, דתרווייהו ס"ל דשבט לוי הוי קהל אלא דנחלקו האם הכהנים נמי הויין קהל כמו שבט לוי או לא. והנה הגמ' קבעה דהגדרת חלות שם שבט דעלמא תלוי באחוזת נחלה, ואם ננקוט דשבט לוי הוי קהל וחלות שם שבט י"ל דזה מא' משני טעמים: א) דשבט לוי מיקרי קהל משום שקיבלו אחוזת נחלה בא"י של מ"ב ערי הלויים, ב) י"ל דאע"פ שמצד אחוזה ונחלה שבט לוי לא היה נקרא קהל ושבט משום דהמ"ב ערי הלויים שייכים לאחוזת נחלה של אותו השבט שבו נמצא כל עיר ועיר, ואינן חלות שם נחלת הלויים, אך שבט לוי מיקרי חלות שם קהל ושבט בפנ"ע מפאת חלות קדושת הלויים. ונראה דבזה נחלקו רבא ורב יוסף, דלרב יוסף שבט לוי הוי קהל מפני קדושתם, והכהנים והלויים תרוויהו אית להו קדושה משותפת דקהל דלויים וכהנים בנוגע לעבודה במקדש ולענין תרו"מ. ואליבא דרב יוסף הכהנים הויין קהל מדין לוי דקדושת כהן כוללת בתוכה אף קדושת לויה, ואליביא פר כה"ג הוי קרבן ציבור ושבט לוי מיקרי קהל לענין פר העלם דבר ציבור.
ואילו רבא סובר דשבט לוי הוי שבט וקהל משום שיש להם אחוזה ונחלה בא"י מחמת שיש להם מ"ב ערי הלויים, ואין לזה שום שייכות לקדושת לוייה וכהונה. ולכן ס"ל דשבט לוי כולו הוי שבט וקהל מחמת דיש להם אחוזה בא"י, משא"כ הכהנים לא איקרי קהל מכיון דאין להם אחוזה בתורת כהנים אלא רק כחלק משבט לוי דעלמא. ולרבא פר כה"ג אינו חטאת הציבור אלא רק חטאת השותפין, ודו"ק.
שיטת הרמב"ם בדין פר כה"ג
יש לעיין בשיטת הרמב"ם בדין פר כה"ג האם הוי קרבן יחיד או קרבן השותפין או קרבן ציבור. ועיין בסוגיא ביומא (דף נ:) שדנה האם הכהנים המתכפרים בפר כה"ג מתכפרים מקיבעא או מקופיא. והנה אי כפרת שאר הכהנים הויא כפרה מקופיא י"ל דפר כה"ג הוי קרבן יחיד, דנקרב הפר עבור הכהן גדול דהוא הוי בעל הקרבן והפר מכפר לו כפרה מקיבעא, אלא דחל נמי כפרה לשאר הכהנים מקופיא. ואילו אם הכפרה לשאר הכהנים הוי מקיבעא י"ל דפר כה"ג הוי קרבן השותפין, דהתורה נתנה לכהנים חלק בפר והו"ל קרבן השותפין דקרב עבור הכה"ג ולשם שאר אחיו הכהנים וכולם מתכפרים בו מקיבעא. ולכאורה צ"ע דאם שאר הכהנים מתכפרים מקיבעא למה חייבה התורה להתוודות פעמיים על הפר וידוי אחד על כה"ג וביתו ווידוי שני על שאר הכהנים, והרי מאחר דהוי קרבן השותפין לכאורה הו"ל להתוודות רק פעם אחת על כל שבט בני אהרן הכהנים כמו בכל קרבן השותפין דמתודה פעם א' לכל השותפין ביחד.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הי"ג) וז"ל פר יום הכפורים אף על פי שכהן גדול קונה משלו שנאמר פר החטאת אשר לו, המקום הפקיר ממונו בו לכל אחיו הכהנים, שאילו לא היה להן בו שותפות לא היו מתכפרין בו, לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר, הכהן שעומד תחתיו אינו מביא פר אחר אלא שוחט את של ראשון, ואינו חטאת שמתו בעליה שתמות שאין חטאת הרבים מתה, שחט את הפר ומת קודם שיכפר בדמו, הכהן האחר נכנס בדם זה ומכפר בו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם כמה דברים: א) הכה"ג משלם בעד הפר בממונו כדי לקנות את הפר לעצמו והתורה הפקירה את ממונו ונתנה לאחיו הכהנים, ואין הכה"ג קונה את הפר עבור כל הכהנים, אלא הוא קונה לעצמו את הפר והתורה הפקירה את ממונו ונתנה לשאר אחיו הכהנים קנין ממון בפר. ב) מאחר שיש לכל הכהנים קנין ממון בפר הם מתכפרים בו בשוה לכה"ג, ומשמע דס"ל דהכפרה היא מקיבעא. ג) אם מת הכה"ג הפר כשר משום דחטאת השותפין שמתו בעליה אינה מתה, הפר כה"ג הו"ל "חטאת הרבים" כלומר חטאת השותפין, ולא נקרא "חטאת הציבור", ופסק הרמב"ם כאביי ולא כרב יוסף.
וקשה דהרי פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבודת יום הכיפורים הט"ז) וז"ל פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וקרבו ונמצאו הראשונים, ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים וירעו השניים עד שיפול בהן מום ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הצבור מתה עכ"ל. וכאן פסק הרמב"ם דפר כה"ג שנתכפר באחר אינה מתה אלא ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה. וצ"ע דהרמב"ם נקט כאן בטעם הדבר "שאין חטאת הציבור מתה", ומשמע דס"ל דפר כה"ג הוי חטאת הציבור, ולא חטאת השותפין, וזה סותר למה שפסק בהלכה י"ג, וצ"ע.
ונראה לבאר עפ"י הנ"ל דישנן ב' דינים בפר כה"ג: א) פר כה"ג מהווה קרבן בפנ"ע דנקרב עבור הכה"ג ואחיו הכהנים, וכל הכהנים הויין בעלי הקרבן ומשו"ה הו"ל קרבן השותפין, ב) פר כה"ג הוי קיום בסדר עבודת היום דיוה"כ ומצטרף לשאר קרבנות ועבודת היום להחיל חלות כפרת היום עבור כלל ישראל, ומצד חלות דין כפרה דכלל ישראל הו"ל קרבן ציבור. ונמצא שבדין הבאה פר כה"ג הוי קרבן השותפין של הכהנים, ואילו בדין כפרת הקרבן פר כה"ג הוי קרבן ציבור של כלל ישראל. ולפי"ז יש לבאר את פסקי הרמב"ם, דמאחר דמדין הבאת הקרבן פר כה"ג הוי קרבן השותפין, לכן אם מת הכה"ג ונשתנה הבעלים דהבאה הו"ל חטאת השותפין דמת בעליה. ומאידך אם נתכפרו הכהנים בפר אחר מכיון דמיירי לגבי כפרת הקרבן, ובדין כפרת הקרבן הו"ל קרבן ציבור מאחר דמכפר על כל כלל ישראל משו"ה פסק הרמב"ם דהו"ל חטאת הציבור שנתכפרו באחר ואינה מתה משום דהויא חטאת הציבור.
ויוצא דלפי הרמב"ם יש ב' דינים בפר כה"ג: א) דין קרבן השותפין בדין הבאת הקרבן, ב) דין קרבן ציבור בנוגע לכפרת הקרבן. דהכהנים וכה"ג מביאים את הפר אך הכפרה חלה עבור כל כלל ישראל.
ועיין ברמב"ם (פ"א הלכות מעשה הקרבנות ה"ו) וז"ל קרבנות היחיד הם הבכור והמעשר והפסח והחגיגה והיא שלמים, והראיה והיא עולות, וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה, או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים, והנודר או המתנדב עולה או שלמים, ושלמים הבאין עם הלחם הם הנקראים תודה, וכן קרבנות הנזיר והן עולה וחטאת ושלמים וקרבנות מצורע והן חטאת ואשם ועולה, וקרבנות זבים ויולדות והן חטאת ועולה, וקרבן השוגג במצות לא תעשה שיש בה כרת והוא חטאת, ואם נסתפק לו אם עשה או לא עשה אותו החוטא מביא אשם והוא הנקרא אשם תלוי, ויש עבירות שמביא עליהן אשם והוא הנקרא אשם ודאי, וכן איל העולה ופר החטאת שמקריב כהן גדול משלו ביום הכפורים הרי הן קרבן יחיד, ופר זה הוא הנקרא פר יום הכפורים עכ"ל. וצ"ע דכאן נקט הרמב"ם דפר כה"ג הו"ל קרבן יחיד. ונראה לבאר עפ"י מה שפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הי"ג) דהכה"ג קונה את הפר לעצמו בממונו, והתורה הפקירה את ממונו לאחיו הכהנים, דנתנה להם קנין ממון וחלות שם בעלים בפר. ויוצא דיש ב' דיני בעלים בהקרבת הפר: א) הכה"ג בעצמו, שקנהו משלו והקדיש את הפר לעצמו, ב) שאר אחיו הכהנים דהתורה הקנה להם חלק בפר, והו"ל ב' דיני בעלות נפרדים בפר. ואע"פ דמ"מ הוי קרבן השותפין בדין הבאתו דבא עבור הכה"ג ועבור שבט הכהנים, מ"מ הקרבן בתחילת הקדשו הוי קרבן יחיד, ורק אח"כ קנו הכהנים בו קנין דגם הם נעשו בעלי הקרבן להקרבה.
ולפי"ז מבואר דבאמת חלין בפר כה"ג ג' דינים: א) דין חטאת יחיד בעיקר הקדשתו עבור הכהן גדול לבדו, ב) חטאת השותפין מצד קיום מצות הקרבתו לכה"ג ואחיו הכהנים, ג) חטאת הציבור בחלות כפרתו דמכפר לכלל ישראל כחלק מכפרת יוה"כ.
והנה עיין בסוגיא ביומא (דף נ:) דהגמ' מספק"ל לדברי האומר פר יוה"כ קרבן יחיד הוא האם עושה תמורה או לא, ובהמשך הסוגיא איתא דאם חטאת יחיד הוא הו"ל תמורת חטאת דלמיתה אזלא. ובתוס' שם (ד"ה תמורת) הקשו למה לא אמרה הגמ' דהוי חטאת השותפין אליבא דר"ש דאזלא לרעייה. ולפימש"נ אליבא דהרמב"ם יתכן לתרץ את קושיית התוס', דאע"ג דפר כה"ג הו"ל קרבן השותפין מ"מ כ"ז הוא לגבי קיום מצות הבאתו, אך בעיקר חלות שם הקדש מעיקרו הוי קרבן יחיד דהכה"ג קנה בממונו והקדישה לעצמו. ויתכן דדין תמורה אינו תלוי בדין הקרבת הקרבן אלא בעיקר חלות שם הקדשתו, ומאחר דבעיקר הקדשו הפר הו"ל קרבן יחיד, תמורת פר כה"ג הוי כקרבן יחיד דלמיתה אזלא. ברם הרמב"ם השמיט דין תמורת פר כה"ג, וצ"ע.
ועוד נראה דלפי"ז מתורץ מה שהקשינו לעיל דקשה דאם פר כה"ג הוי קרבן השותפין למה מתוודה עליו הכה"ג פעמיים, פעם על עצמו ופעם נוספת על אחיו הכהנים. וי"ל דלפי הרמב"ם מאחר דבעיקר הקדשתו פר כה"ג הו"ל קרבן יחיד ורק אח"כ שאר הכהנים זוכים ממנו ונעשים שותפין בקרבן, לכן מתוודה הכה"ג פעמיים – פעם על עצמו דהוא עיקר הבעלים, ופעם על שאר הכהנים שהן זכו מה"ת להיות שותפין בקרבן. ולפי"ז יתכן שאם שחט את הפר לשם הכה"ג לבדו אך לא לשם שאר הכהנים דהקרבן כשר ולא הוי שינוי בעלים, מכיון שעיקר הבעלות בקרבן הוא לכה"ג.
משנה. הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר, שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג פטור, שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור.
א
האם פר העלם דבר ופר כהן משיח נמנין כב' מצוות במנין המצוות
מבואר במשנה דכהן משיח שהורה בשגגה וחטא בשגגה מביא פר כהן משיח דהוי חטאת הפנימית. ונראה לומר דהחטא שמחייב חטאתו חלוק ביסודו מהמחייב של חטאת קבועה דיחיד, דביחיד מעשה העבירה בלבד הוי המחייב של הקרבן חטאת, ואילו בכהן משיח בעינן הוראה בשגגה ומעשה עבירה כדי להתחייב בקרבן פר כהן משיח. ונראה דיסוד החיוב דפר כהן משיח וחיוב הציבור בפר העלם דבר חלוקים מהמחייב של חטאת יחיד, דבחטאת יחיד החטא עצמו הוי המחייב, ואילו בפר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח המחייב היא ההוראה בשגגה ביחד עם החטא.
והנה יל"ע האם פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור הם נמנין כב' מצות נפרדות במנין המצוות שהם ב' ענינים נפרדים או לא, דלכאורה בתרווייהו בעינן חטא ושגגת הוראה וא"כ הויין ענין אחד דלתרווייהו יש מחייב אחד של שגגת הוראה או"ד י"ל דהם נמנין כב' מצוות נפרדות משום דזה ביחיד וזה בציבור. ועיין ברמב"ם שורש ז' שכתב דלא נכפל מנין המצוה משום שיחלק מיני הקרבן ומיני הבהמה, (ספר המצוות לרמב"ם שורש ז) וז"ל הנה דקדוק המצוה גם כן כשיהיה כתוב בתורה אין ראוי למנותו. כי לא מפני שביאר הכתוב ודקדק אותה מצוה או התנאים שבה נמנה אנחנו כל תנאי או כל פרט שהוא דקדוק ונאמר שהוא מצוה. וכבר טעו בזה רבים וכל מה שמצאו כתוב מנו מבלתי השתכלות בשורש המצוה ולא לדקדוקיה או תנאיה. המשל בזה. חייב הכתוב בספר ויקרא (ה) למטמא מקדש וקדשיו והנזכרים עמו קרבן חטאת. והנה זה מצות עשה בלי ספק. ואחר כך דקדק הכתוב בזה הקרבן מה יהיה ואמר שהוא יהיה כשבה או שעירה, ואם לא תשיג ידו דמיה יביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא עשירית האיפה סולת. וזה הוא קרבן עולה ויורד. וזה באמת הוא ביאור הקרבן המתחייב לו מה הוא. אם כן אין ראוי שנמנה הנה שלש מצות ונאמר הציווי שצוה להקריב כשבה או שעירה והצווי שצוה להקריב עוף והציווי שצוה להקריב עשירית האיפה. כי הנה אינן שלשה ציוויין אבל הוא צווי אחד (מ"ע עב) והוא שיקריב קרבן על שגגתו ואותו הקרבן הוא כך, או כך אם אי איפשר כך. ומזה המין גם כן היא שגגת מצוה. והוא שהכתוב בא בספר ויקרא (ד) שמי ששגג ועבר על מצות י"י יקריב קרבן והיא מצות עשה אחת (מצות עשה סט) והיא שיקריב השוגג חטאת. ובתנאי שתהיה השגגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ויהיה בו מעשה ויהיה מצות לא תעשה כמו שבארנו בפרוש הוריות וכרתות (פ"א מ"ב). אחר כן דקדק הכתוב בתואר זה הקרבן וכתב בו כתובים ואמר (שם) אם היה השוגג מעם הארץ יקריב כשבה או שעירה ואם היה נשיא יקריב שעיר ואם היה כהן גדול יקריב פר. ואם היתה השגגה בעבודה זרה יקריב השוגג שעירה (ס"פ שלח), בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול. ולא בהתחלף מיני הבעלי חיים שיקריב מהם הקרבן יתרבה הקרבן האחד שהוא קרבן שוגג וישוב מצות הרבה. ואילו היה זה כן היה מתחייב גם כן שנמנה אמרו כשבה או שעירה בשתי מצות ואמרו שתי תורים או שני בני יונה בשתי מצות. ואין הענין כן. אבל הצווי בקרבן הוא מצות עשה והיות זה מביא אותו הקרבן בעצמו שעירה וזה יביאהו שעיר הוא מתנאי אותו הקרבן ואין כל תנאי מתנאי המצוה ימנה מצוה. והבין זה מאד כי הטעות בו נעלם לא ירגיש אותו כי אם נבון עכ"ל. ומשמע מדבריו דקרבן פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח אינם נמנים כמצוה אחת, דהרי הרמב"ם רק מנה מצוה נפרדת בחיוב קרבן של הציבור שכתב בספה"מ (מצות עשה ס"ח) וז"ל היא שציונו שיקריבו ב"ד קרבן אם טעו בהוראה וזהו אמרו יתעלה ואם כל עדת ישראל ישגו וכו' עכ"ל. ואילו במצות עשה (ס"ט) כתב וז"ל היא שציונו שיקריב כל מי ששגג בחטא ויהיה יחיד קרבן חטאת וכו' עכ"ל. ומשמע מהרמב"ם בספה"מ דפר כהן משיח נכלל בחיוב חטאת קבועה של יחיד. ועיין במנין המצות הקצר ריש הלכות שגגות שכתב הרמב"ם וז"ל יש בכללן חמש מצות עשה וכו', א) שיקריב היחיד קרבן חטאת קבועה על שגגתו וכו', ה) שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה באחת מן החמורות. ומשמע דפר כהן משיח נכלל במצות קרבן חטאת יחיד. ובפט"ו מהל' שגגות (ה"א) כתב וז"ל כבר ביארנו שכל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאת קבועה כשבה או שעירה אם שגג הנשיא מביא שעיר ואם שגג בה כהן משיח מביא פר עכ"ל, ומשמע נמי דפר כהן משיח נכלל בחיובי חטאות של היחיד והנשיא ולא בחיוב פר העלם דבר של ציבור, וצ"ע דלכאורה חטאת היחיד ופר כהן משיח חלוקים זה מזה ביסוד המחייב דידהו, דהמחייב בחטאת יחיד הוא החטא ומעשה העבירה בלבד, ואילו בכהן משיח המחייב הוא ההוראה עם החטא .
ב
ביסוד המחייב של פר כהן משיח
והנה מבואר דכדי להתחייב בפר כהן משיח כהן גדול צריך להורות חלות שם הוראה, וכן מוכח מהא דבעינן שיהיה מופלא ומהא דבעינן ביטול מקצת וקיום מקצת כדי להתחייב בקרבן. ומוכח נמי דבנוגע לחיוב פר כהן משיח חלה חלות שם הוראה כלפי עצמו, ואילו בעלמא נקטינן דחלות שם הוראה היא בהוראה לאחרים, אולם כשאדם מחליט ומכריע לגבי עצמו מהו הדין אין בזה חלות שם הוראה ופסק דין אלא הוי לימוד תורה בעלמא.
והנה הכהן המשיח מביא פר רק כשחטא בשגגה אחרי הוראתו, דהתורה חידשה חיוב מיוחד של פר כהן משיח כשיש שגגת הוראה ושגגת מעשה ביחד. ויש לעיין האם החטא מחייב הקרבן מדין עבירה בשוגג וכדין חטאת יחיד דעלמא, או"ד דבנוסף לדין שהכהן גדול צריך לעבור עבירה בשגגה כדי להתחייב חטאת פר כהן משיח כדין חטאת יחיד דעלמא, בעינן שיחטא הכה"ג כדי שיחול חלות שם הוראה על הוראתו. דהוראה לעצמו לא שמה הוראה, אלא שאם חטא ועשה מעשה עבירה אחרי הוראתו אזי חל חלות שם הוראה על הוראתו. ויש להביא ראייה לכך ממש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) לגבי זקן ממרא, וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו וכו' עכ"ל. ומלשונו משמע דאם הורה הזקן לאחרים לעשות הוי זקן ממרא ואע"פ שלא עשו עפ"י הוראתו, משא"כ כשהורה לעצמו אינו חייב אא"כ הוא עשה עבירה עפ"י הוראתו. וי"ל דהביאור בזה הוא דהוראה לאחרים הוי חלות שם הוראה כשהורה הזקן לעשות, ומשו"ה חייב מדין זקן ממרא אפילו כשלא עשו, דהוראה לאחרים לעשות הוי חלות שם הוראה. ומאחר שהורה חלות שם הוראה כנגד דעת ב"ד הגדול והמרה בהם הוי זקן ממרא. משא"כ כשהורה זקן ממרא לעצמו דליכא חלות שם הוראה כלפי עצמו, והוי רק חלות שם לימוד ותלמוד תורה בלבד, ורק אם עשה הזקן עבירה אזי חל חלות שם הוראה על הוראתו. וי"ל דהוא הדין בכהן משיח שצריך לחטוא אחרי הוראתו כדי שיחול חלות שם הוראה המחייבת, דאם לא עשה מעשה אזי אין זה חלות שם הוראה אלא לימוד תלמוד תורה בעלמא .מאידך לפי הצד הא' שהעלנו ההוראה חלה מיד והא דבעינן שיחטא הכהן משיח הוא משום דמעשה העבירה עם ההוראה ביחד מחייבין חיוב קרבן פר כהן משיח. ולכאורה יש נפ"מ בזה כגון ששכח הכהן משיח את תלמודו בין ההוראה לעשייה, דאם ההוראה חלה מיד אזי י"ל דחייב פר כהן משיח על חטאו. משא"כ אם החטא חל כדי להשלים ולהחיל חלות שם הוראה י"ל דפטור מכיון שצריכים הוראת מופלא כדי להתחייב בפר כהן משיח, והרי בכהאי גוונא בשעת החטא כבר שכח תלמודו ולא חלה חלות שם הוראת מופלא. ועיין בגמ' "שוגג ועשה שוגג מביא פר. פשיטא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה אמר הריני עושה על דעת הוראתו, דמהו דתימא, כיון דאילו מתידע ליה שמא הדר ביה כמזיד דמי ולא לחייב קמ"ל", ולכאורה מוכח דהחטא הוי חלק מההוראה, דאם החטא בעצמו הוא המחייב א"כ מאי איכפת לן דבשעת מעשה החטא אילו היה יודע טעם הוראתו היה חוזר בו, והרי סוכ"ס עשה את מעשה העבירה בשוגג והחטא עצמו מחייב אותו כמו שגגת מעשה בחטאת יחיד. אלא על כרחך מוכח דהחטא עצמו אינו המחייב בלבדו, אלא דהחטא משלים את ההוראה, ומשו"ה סד"א דמכיון שהיה מפקפק בהוראה לא חשיב הוראה המחייבת, קמ"ל, דבשעת החטא צריך רק לדעת ולסמוך על ההוראה ואין צריך לדעת את טעם ההוראה.
ועיין במרומי שדה (דף ו: ד"ה שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג) שכתב וז"ל יש להבין אם הוא מזיד בשעת הוראה אינו שוגג בשעת מעשה, שהרי לא סמך על הוראה שלו. אבל הענין דכבר ביארנו לעיל לדף ד' ב', דהוראה זו אינו אלא מה שיוצא עפ"י עיון והלכה קבועה לדורות, ומשו"ה בעינן שיהא כה"ג מופלא בחכמה כדאי' להלן דף ז' א'. ואם לא עיין היטב בכל צד, ע"ז נאמר שגגת תלמוד עולה זדון, ופירש"י בב"מ דף ל"ג ב' אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך כו'. והיינו מזיד ועשה שוגג שלא בירר וחש לקמחיה, ואח"כ עשה ע"ז הסמך שיצא בדעתו אז. ושוגג ועשה מזיד, היינו שאחר שברר ההלכה בכל כחו והיינו שוגג, ראה איזה סתירה וקושיא על עיונו, ולא חש לדבר ומכ"מ עשה כפי שיצא אז בשעת הוראה, ה"ז מיקרי מזיד, שראוי היה לחזור על עיונו. משא"כ אם שכח מאיזה טעם הורה, וכדאי' בסנהדרין דף ל"ה א' ליבא דאינשי אינשי, מכ"מ רשאי לסמוך על מה שהוציא בשעת עיונו עכ"ל. ונראה דלפי פירושו של הנצי"ב זצ"ל מזיד ועשה שוגג ר"ל דלא בירר הכהן משיח את ההלכה כהוגן ולא עיין היטב בכל הצדדים, ומשו"ה הו"ל מזיד דשגגת תלמוד עולה זדון, דהיה לו לברר יותר ההלכה. ומאידך שוגג ועשה מזיד היינו דכשעשה החטא נזכר שהיה לו לחשוב על עוד צד בבירור ההלכה, ומשו"ה הו"ל מזיד לגבי ההוראה. ולכאורה מוכח מזה דהחטא ומעשה העבירה אינו רק מחייב מדין עבירה בלבד, דהרי מצד עצם דין העבירה הריהו שוגג אף אם לא בירר את ההלכה כשחטא וסמך על ההוראה הראשונה, אע"פ שיש לו עכשיו בשעת החטא איזה קושיא על סברת ההוראה, אלא מוכח דהחטא משלים את החלות שם הוראה, ולפיכך אם לא בירר את ההלכה בשעת החטא נחשב כמזיד בהוראה, דהחטא הוי גם גמר ההוראה.
ועיין בתוס' והרא"ש דמפרשים את המשנה דמזיד ועשה שוגג פטור ושוגג ועשה מזיד פטור משום דכהן משיח פטור אלא א"כ יש שגגת הוראה ושגגת מעשה, ואין חידוש במשנה (ועיין בקרן אורה ד"ה שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג פטור). וכן מבואר ברש"י (ד"ה הורה כהן משיח) וז"ל הורה שוגג ועשה מזיד או שהורה מזיד ועשה שוגג פטור מקרבן שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור מה הוראת ב"ד לצבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אף הוראת כהן משיח לעצמו אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כדמפרש בגמרא לאשמת העם הרי משיח כצבור וכי הורו בית דין מזידין ועשו קהל שוגגין לא הוי הוראה והוי שגגת מעשה לחודיה והוו יחידין ומייתו כל חד וחד כשבה או שעירה אבל כהן משיח כי הורה מזיד ועשה שוגג לא דיניה כיחיד ופטור לגמרי דהכי אמרינן בפרק בתרא (דף יא) מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא קרבן בשגגת מעשה עכ"ל. ועיין בקרן אורה שביאר דלפי הראשונים כהן משיח אינו מתחייב אלא בשגגת הוראה ושגגת מעשה, ולדבריו אין ראייה האם החטא היא גמר ההוראה או דחל רק מדין עבירה דעלמא המחייבת חטאת. משא"כ לפי"ד הנצי"ב זצ"ל מבואר דהחטא הוי חלק מההוראה המחייבת.
ג
בדין מופלא בחיוב פר כהן משיח
והנה רבנו חננאל (דף ז: ד"ה הורה) כתב דרק כהן משיח שהוא חכם מופלא יצא מכלל חטאת יחיד וחטאת קבועה וחייב בפר כהן משיח, משא"כ כהן משיח שאינו מופלא חייב חטאת קבועה כיחיד. ומשמע קצת דלשיטת רבנו חננאל הכהן המשיח שחייב בפר כהן משיח צ"ל המופלא שבב"ד – דהיינו גדול הדור דהוי המופלא שבב"ד הגדול43, ואם אינו מופלא שבב"ד הגדול הריהו חייב חטאת יחיד, וזה דלא כהרמב"ם (פט"ו הל' שגגות ה"ב) שפסק דכהן משיח בעלמא דאינו מופלא פטור מכלום, וז"ל כיצד כהן משיח שטעה בהוראה לעצמו, ודימה שהזורק מרשות לרשות בשבת מותר וזרק מרשות לרשות והוא תולה בהוראתו לעצמו, כשיודע לו חטאו יביא פר לחטאת, אבל אם לא תלה בהוראתו אלא שגג וזרק בשגגה, או שתלה בהוראתו ולא היה חכם מופלא, או שעקר כל הגוף בהוראתו לעצמו, או ששגג בהוראתו לבטל מקצת ולא עשה והוא סומך על הוראתו אלא עשה בשגגה אחרת, או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה, הרי זה פטור מקרבן כלל שדינו להוראת עצמו כדין הקהל להוראת בית דין לכל דבר, הורה לעצמו ושכח מאי זה טעם הורה ובשעת מעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי הרי זה מביא פר חטאת עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דכה"ג בעלמא מופקע מהפרשה של חובת חטאת קבועה דיחיד, ואף אם הכהן משיח אינו מופלא כלל ואין הוראתו מחייבת פר כהן משיח מ"מ הוא אינו מביא חטאת קבועה דיחיד אלא פטור הוא לגמרי.
ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' שגגות ה"א) שכתב וז"ל במה דברים אמורים שכהן משיח מביא פר על שגגתו כשטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה והיא שיהיה חכם מופלא שנאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם הרי משיח כצבור מה הצבור שהן בית דין אינן חייבין בקרבן עד שיהיו חכמים ראויין להוראה ויטעו בהוראה ויעשו העושים על פיהם ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כך המשיח בכל הדרכים האלו עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם הכהן המשיח המחוייב בפר א"צ להיות גדול הדור והמופלא שבב"ד אלא צריך רק שיהיה חכם מופלא, דהיינו סמוך הראוי להורות.44 אמנם נראה דרבנו חננאל סובר דיש תנאי מסוים דבעינן מופלא שבדור בחיוב פר כהן משיח, משום דס"ל דמופלא הוי חלות שם בגברא ולא רק דין במעשה הוראה, דבפר כהן משיח כתיב (ויקרא ד:ג) "אם הכהן משיח יחטא לאשמת העם" כלומר דהכהן גדול הוי גדול הדור, ומשו"ה החטא הוי "לאשמת העם", דהדין שחל חיוב מיוחד דפר כהן משיח חל רק בגברא דהוא גדול הדור דאזי יש חיוב פר כהן משיח, ודוקא כה"ג שהוא המופלא שבב"ד הריהו מופקע מפרשת חטאת יחיד. ולפי רבנו חננאל מופלא הוי תנאי בגברא דכמו שכהן גדול מרובה בגדים אינו חייב בפר כהן משיח אלא רק כהן המשוח בשמן המשחה דחל בו חלות קדושה בגברא, כמו"כ מופלא הוי תנאי בגברא דכהן גדול, דרק מופלא, דהיינו שהוא גדול הדור הוי בכלל הפרשה דפר כהן משיח. ואילו להרמב"ם מופלא הוי דין בהוראה, דרק חכם מופלא שהוא סמוך חל במעשה הוראתו חלות שם הוראה, ואילו כשאינו מופלא לא חל על הוראתו חלות שם הוראה כלל.
ועיין בירושלמי (הוריות פ"ב ה"א) דא"צ שיהיה הכה"ג מופלא כלל אלא רק בעינן דהוי "יודע ולישא וליתן בהלכה", וז"ל רבי יעקב בשם רבי לעזר והוא שיהא יודע לישא וליתן בהלכה דלא כן מה אנן אמרין ויש שוטים מורין עכ"ל. ואילו הרמב"ם סובר דמופלא היא תנאי בחלות שם הוראה דאם אינו חכם מופלא, דהיינו סמוך הראוי להורות בכל דיני התורה, אזי הוי ליה כעוקר כל הגוף דלא חלה חלות שם הוראה. ולהרמב"ם י"ל דהוראה מוטעת אינה חלות שם הוראה אא"כ הויא הוראת סמוך מופלא. משא"כ לפי הירושלמי כל ת"ח היודע לישא וליתן בהלכה ואפילו אם הוא הדיוט שאינו סמוך בר הוראה הוא לענין חיוב פר כהן משיח.
ונראה דבעלמא חל חלות שם הוראה אף בהוראת מי שאינו סמוך ומופלא (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' סנה' ה"ח ובכס"מ שם), אך אליבא דהרמב"ם כהן משיח צ"ל מופלא וסמוך מאחר דהוראתו כאן הויא הוראה בטעות, והוראת טעות לא שמה הוראה אא"כ הויא הוראת מופלא וסמוך, דגם בטעות הוראת מופלא וסמוך הויא חלות שם הוראה.
ולפי"ז יל"ע אליבא דהרמב"ם מה הדין באופן שהכה"ג עצמו אינו מופלא וסמוך אלא שהוא רק ת"ח היודע לישא וליתן בהלכה (כשיטת הירושלמי), אך המופלא שבדור מסכים להוראתו שהורה בטעות, האם בכהאי גוונא הכהן גדול מתחייב בפר כהן משיח או לא. די"ל דמכיון דהמופלא שבדור הסכים להוראת הכהן משיח, חלה על הוראת הכהן משיח שבטעות חלות שם הוראה, אע"פ שהוא עצמו אינו מופלא וסמוך, דמעיקר הדין חלה חלות שם הוראה בהוראת חכם, אך לא חלה על הוראתו בטעות חלות שם הוראה אא"כ המופלא שבדור מסכים להוראתו, דאזי אף הוראת כהן משיח שהוא תלמיד חכם בעלמא מחייבת פר כהן משיח, וצ"ע בזה.
ועוד צ"ע בשיטה דס"ל שכדי להתחייב בפר כהן משיח הכה"ג צ"ל המופלא שבב"ד, דהיינו גדול הדור, דאע"פ דחיוב פר העלם דבר תלוי בהוראת מופלא שבב"ד, דבעינן שהמופלא שבב"ד יהיה שותף להוראה (עיין ברמב"ם פי"ב מהל' שגגות ה"ב, פי"ג מהל' שגגות ה"א), י"ל דהיינו משום דהחיוב דפר העלם דבר של ציבור תלוי בהוראת ב"ד הגדול, דבעינן שתהא ההוראה הוראה מוחלטת של ב"ד הגדול בשגגת הוראה, ורק כשהמופלא שבב"ד דהוא גדול הדור מורה הוראה ביחד עם שאר דייני ב"ד הגדול אזי חלה הוראה מוחלטת של הב"ד הגדול המחייבת פר העלם דבר. משא"כ בכהן משיח שהורה לעצמו, וא"כ י"ל דאף אם אין הכה"ג מופלא שבב"ד וגדול הדור אלא הוא רק מופלא וסמוך דעלמא שפיר חל חלות שם הוראה בהוראתו, ויתחייב בפר כהן משיח, וצ"ע.
43 רבינו זצ"ל נקט כך בשיטת רבנו חננאל, אך מלשון הר"ח שלפנינו לכאורה אין משמעות דס"ל דבעינן שיהיה הכהן משיח המופלא שבב"ד הגדול. אך האחרונים דייקו דיש שיטה כזאת מרש"י, דעיין בגמ' דף ז. וז"ל היכי דמי אילימא דהוא מופלא והם אינן מופלאין, פשיטא דמתכפר לו בפני עצמו, הוראה דלהון ולא כלום, ובעי אתויי כשבה או שעירה כל חד וחד, ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא, אמאי מתכפר לו בפני עצמו הא הוראה דידיה ולא כלום היא עכ"ל. ופרש"י (שם ד"ה כשבה או שעירה) וז"ל דהא תנן לעיל בפ"ק (דף ד:) או שלא היה שם מופלא של ב"ד דלא הויא הוראה שאע"פ שאינו מסנהדרין שאילו היה מסנהדרין אפי' אם קטן שבכולם לא היה שם לא הויא הוראה כדאמרינן מאי כל עדת דאי איתא לכולה סנהדרין הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה וכשגגת מעשה לחודיה דמי דמייתי כל חד וחד כשבה או שעירה ה"נ כי הוי הוא מופלא והן אינן מופלאין כי הורה בפני עצמו הואיל והוא לא היה שם עמהן פשיטא דמתכפר בפני עצמו דהוראה דידהו לאו כלום היא עכ"ל. ודייק בס' באר שבע דף ד: (ד"ה או שלא היה מופלא של בית דין שם) דמשמע מרש"י דס"ל דהגדר של מופלא בכהן משיח היינו אותו גדר של מופלא בפר העלם דבר, דהיינו מופלא של בית דין הגדול, שהוא ראש הישיבה והנשיא של בית דין הגדול, כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ (הוריות פ"א מ"ד) וז"ל מופלא שלבית דין הוא ראש ישיבה עכ"ל, וברמב"ם (פ"א מהלכות סנהדרין ה"ג) וז"ל הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו עכ"ל, אך הבאר שבע הקשה דא"כ היאך מוקמינן לקמן (ז:) "כגון שהיו שניהם מופלאין", והוכיח מזה דהגדר דמופלא בכהן משיח היינו רק דהוי חכם הראוי להורות, ואילו הגדר דמופלא בפר העלם דבר היינו דהוי המופלא הגדול שבחכמה שבב"ד הגדול, והגדר של מופלא בכהן משיח ובפר העלם דבר חלוקים מהדדי. ועיין בתוס' הרא"ש דף ח. (ד"ה ה"ד הא דקאמרת הורה בפנ"ע וכו'), ובקרן אורה דף ז. (ד"ה חטא בפ"ע כו' היכי דמי, אי דהוא מופלא והן אינן מופלין פשיטא דמתכפר בפ"ע, דהוראתן לאו כלום הוא וכו'), שדנו האם הכהן משיח צ"ל המופלא שבסנהדרין הגדול או דהגדר של מופלא בכהן משיח ר"ל חכם סמוך שהגיע להוראה, עיי"ש.
44 עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנה' ה"ח) שכתב דחכם מופלא היינו שהוא ת"ח הראוי להורות בכל דיני התורה. ואין ממנין דיין להורות אף בדינים מסוימים בלבד אא"כ הוא חכם מופלא שראוי להורות בכל דיני התורה. וז"ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר וכו' עכ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
211ימים לסיום הש״ס