א ועוד בענין הוראת בית דין שיש בה עקירת מצוה. בעי [שאל] רב יוסף: אם הורו בית דין שאין איסור חרישה בשבת, מהו? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דקא מודו בכולהו מלתא [שהם מודים בכל הדבר] בכל איסורי שבת, והוראתם אינה אלא לענין חרישה בלבד, הרי זה כביטול מקצת וקיום מקצת דמי [נחשב], או דלמא [שמא] כיון דקא עקריין ליה [שהם עוקרים את] מלאכת החרישה כל עיקר, הרי זה כעקירת גוף מצות שבת דמי [נחשב]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור; ואמאי [ומדוע]? הא עקריין [הרי עקרו] את הדין המיוחד של שומרת יום כנגד יום כל עיקר, משמע שדבר כזה אינו נקרא עקירת כל גוף המצוה!

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר] רב יוסף בתשובה לכך כי שומרת יום דקאמרין [שאומרים] כדשנין [כמו שתירצנו] בענין העראה ולא ביטלו את כל האיסור הזה כולו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור; ואמאי [ומדוע]? הא עקריין [הרי עוקרים] בית הדין בכך להוצאה כל עיקר!

ודוחים: התם נמי כדשנין [שם גם כן יש לומר כמו שתירצנו מקודם] שבית הדין עוקרים רק מקצת המלאכה. כגון הזורק והמושיט.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה פטור; ועל כך יש לשאול: אמאי [מדוע]? והא עקריין [והרי הם עוקרים] להשתחויה כל עיקר!

אמרי [אומרים] בדחיית אותה ראיה: השתחויה נמי כדשנין [גם כן יש לומר כמו שתירצנו מקודם] שהתירו רק בהשתחוויה מעטה, ולא עקרו את כל האיסור. ועוד בענין הוראת בית דין שיש בה עקירת מצוה.

בעי [שאל] ר' זירא: הורו בית הדין שאין איסור שבת בשנה השביעית (שנת השמיטה), מהו? ולפני שמבררים את השאלה, מקדימים ושואלים: במאי [במה] טעו, מה גרם להם לטעות זו? בהדין קרא [בפסוק זה] שנאמר במצות השבת: "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא), והם מפרשים: בזמן דאיכא [שיש] חרישה כלומר, בשאר השנים איכא [יש] איסור שבת, ובזמן דליכא [שאין] חרישה בשנת השמיטה, שאסור לחרוש בה ליכא [אין] איסור שבת נוהג.

וצדדי בעייתו של ר' זירא: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דמקיימין לה [אותה] את השבת בשאר שני שבוע (שנות מחזור שבע השנים), ומסכימים שבשאר השנים יש איסור שבת, הרי זה כביטול מקצת וקיום מקצת דמי [נחשב], או דלמא [שמא] כיון דקא עקריין ליה [שהם עוקרים אותה] את השבת בשביעית לגמרי, הרי זה כעקירת הגוף דמי [נחשב]?

אמר רבינא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לכך, ממה ששנינו: נביא שנתנבא לעקור דבר מדברי תורה — הרי זה חייב מיתה, שהוא נביא שקר. אם נתנבא לביטול מקצת ולקיום מקצת — ר' שמעון אומר: פטור, ובעבודה זרה, אפילו אמר הנביא: היום עובדה, ולמחר בטלה — הריהו חייב, שבעבודה זרה, אפילו ביטול מקצת האיסור הריהו איסור חמור, ולפי זה שמע מינה [למד מכאן] לענייננו, בית דין שהורה שאין שבת בשביעית — הרי זה כביטול מקצת וקיום מקצת דמי [נחשב]. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ב משנה הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן: "טועין אתם", או שלא היה מופלא של בית דין (גדול החכמים) שם במושב הסנהדרין שהחליט על כך, או שהיה אחד מהן פסול לסנהדרין, כגון שהיה גר או ממזר או נתין, או זקן שלא ראוי לבנים, שכל אלה אינם כשרים לשמש בסנהדרין — הרי זה פטור, שאין זו הוראה גמורה,

שכן נאמר כאן בהוראת בית דין בטעות "עדה" ("ואם כל עדת ישראל ישגו". ויקרא ד, יג), ונאמר להלן בענין דין הרוצח בשגגה "עדה" ("ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם". במדבר לה, כד), מה "עדה" האמורה להלן — כולן ראוין להוראה, אף "עדה" האמורה כאן — עד שיהיו כולן ראוין להוראה.

ג גמרא שנינו במשנה: או שלא היה מופלא של בית דין שם — הרי זה פטור. מנלן [מנין לנו] שכך הוא הדין? אמר רב ששת, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית המדרש] של ר' ישמעאל, מפני מה אמרו במשנה: הורו בדבר שהצדוקין מודין בו — פטורין? מפני שאין דייני בית דין שכזה נחשבים ראויים להוראה, כיון שהיה להם ללמוד ולא למדו, ובדומה לזה, כאשר לא היה מופלא של בית דין שם נמי [גם כן] פטורין, מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו.

עוד שנינו במשנה: "נאמר שם עדה ונאמר כאן עדה... עד שיהו כולן ראוין להוראה". ושואלים: והתם מנלן [ושם מנין לנו] שכולם ראויים להוראה? ומשיבים: שכן אמר רב חסדא אמר קרא [הכתוב] במינוי שבעים הזקנים על ידי משה: "והתיצבו שם עמך" (במדבר יא, טז), לומר "עמך" כוונתו בדומין לך למשה, שיהיו כולם ראויים להוראה.

ושואלים: ואימא [ואמור]: ש"עמך" כוונתו לשכינה וכוונת הכתוב לומר שיתייצבו יחד לקבל השראת השכינה! אלא אמר רב נחמן בר יצחק, למדים אנו שכולם צריכים להיות ראויים להוראה ממה שאמר קרא [הכתוב] בשופטים אותם מינה משה: "ושפטו את העם בכל עת... והקל מעליך ונשאו אתך" (שמות יח, כב), כלומר "אתך" משמעו: בדומין לך.

ד משנה הורו בית דין שוגגין, ועשו כל הקהל שסמכו על בית הדין שוגגין — מביאין פר, כמפורש בתורה בהעלם דבר של ציבור. אם היו בית דין מזידין שידעו שאין הוראתם נכונה, ועשו הקהל שוגגין שהם האמינו לדברי בית הדין — מביאין היחידים כשבה ושעירה (כלומר, כבשה או שעירה) כדין חוטאים בשגגה. אם היו בית דין שוגגין וטעו, ועשו הקהל מזידין שידעו שטעה בית הדין ובכל זאת עשו — הרי אלו פטורין.

ה גמרא שנינו במשנה: שוגגין ועשו מזידין — הרי אלו פטורין. ונדייק מכאן: הא [הרי] שוגג דומיא [בדומה] למזיד — חייב חטאת, והיכי דמי [וכיצד בדיוק היה הדבר]? שהורו בית דין שחלב מותר, וזה שחטא נתחלף לו חלב בשומן שחשב ששומן הוא חלב זה שלפניו ואכלו.

ואם כן, לימא [אמור] מכאן: תפשוט הא דבעי [תפתור בעיה זו ששאל] רמי בר חמא (בדף ב,א) בענין זה ונשארה שאלתו בלא פתרון! ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שאין זו ראיה, שכן משום דתנא רישא [ששנה בתחילה]: מזידין ועשו שוגגין, תנא סיפא [שנה בסוף]: שוגגין ועשו מזידין, אבל אין לדייק מכאן.

ו משנה הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובן של הקהל על פיהן — מביאין פר לכפרה, ואם היתה שגגה זו בעבודה זרה — מביאין פר ושעיר, כמבואר בתורה (במדבר טו, כד), אלו דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר: לא בית הדין מביא קרבן אלא הציבור, ואם חטאו שנים עשר שבטים — מביאין שנים עשר פרים, שכל שבט הוא קהל לעצמו. ובעבודה זרה — מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים;