הערות

^[191] כתב הט"ז (יורה דעה קכט' סקכ"ד): "זהו דוקא לדין התלמוד, שהיו מרוחקים מאד מסתם יינם, והיו אוסרים אותו אפילו בהנאה. אבל עכשיו, שאין אנו מרוחקים כל כך, שהרי מותר בהנאה, ועוד, שראינו רבו המתפרצים בעוונותינו הרבים, ואפילו אותם שאינם חשודים על הזנות נחשדים על שתית סתם יינם, וזה דבר מפורסם בכל יום להיות שהאיסור קל בעיניהם, אם כן, אותם שנחשדים על הזנות ודאי נחשדו על שתית סתם יינם. ולא נזהר ממגע הזונה שלו ביין שלו". עד כאן לשונו. ולפי זה, מבאר החתם סופר, מובן מדוע הרי"ף השמיט מימרא זו ולא פסקה להלכה. כיון שבזמנינו אין להקל בזה. נידון מענין, הביא הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל יט אות יב, והביאו הטור יו"ד קכט'): ישראל הניח יין בביתו בחלון שלא היה סגור ובא נכרי והכניס שם זונה וסגר הדלת אחריו, ואחר כך מצא הישראל יינו כמו שהניחו והתירו הרא"ש, כיון דבעבידתיה טריד [כלומר, טרוד לבעול], אין לו פנאי לנסך.

^[192] לדעת רש"י, בכל מקום שנאמר בסוגיין "חמרא אסור", הכונה שאסור אף בהנאה, שמא נגע בו הנכרי ונסכו. אך לדעת הראב"ד (הביאו הרא"ש סי' טז'), היין אינו אסור אלא בשתיה ולא בהנאה.

^[193] ברש"י משמע, שהזונה מניחה להם לגעת ביין. ואף על פי ש"יצרא דיין נסך" לא תקיף לה, מכל מקום כיון ש"זילא עליהו", אינה מונעת מהם לגעת ביין. היעב"ץ מבאר, שזונה הנבעלת לגוי מתרפקת עליו ביותר, וקשה לה לפרוש ממנו כיון שמצוי לה בכל עת. ולכן מניחה לו לנסך את היין, ולהשביע את כל תאותו. כמבואר בגיטין (מה' א'), גבי בנות רב ינאי שנשבו, דניחא להן בנכרים, ונשמעות להם בכל דבר. אך הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק יב' הל' כו'), כתב שהגויים נוגעים ביין שלא מדעתה. אך היא עצמה אינה מניחה להם לגעת, משום ד"יצרא דיין נסך לא תקיף עליה". (ועיין שם בלחם משנה, ובתורת חיים בסוגיין).

^[194] מדובר במקרה שיש לגוי רשות להכנס לאותו בית, כגון שהונחו שם גם חביות השייכות לו. [ואכן יש מהראשונים שגרסו בגמרא "ההוא ביתא דהוה יתיב בה חמרא דישראל ודגוי"]. אבל אם "נתפס כגנב" על הכניסה, כל היין מותר, כמבואר להלן. כיון שהגוי ירא לפתוח את החביות. רש"י.

^[195] רש"י. ויש שפרשו (עיין לחם משנה בדעת הרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק יב' הל' כ'), שהיין מונח בקומה העליונה, ומדובר במקרה שהגוי נכנס לפני היהודי, וסגר את פתח החצר. ובכל זאת אין חוששים שמא עלה לקומה העליונה ונגע ביין, כיון שהגוי חושש לעלות לקומה העליונה, שמא היהודי הקדימו. והוכרח לפרש כך, כיון שלשיטת רש"י קשה, מדוע לא אסרו את החביות שאינן כנגד החריץ שהיהודי מסתכל בו?. ולכן מפרש הרמב"ם, שהיין נמצא בעליונה, ואין חוששים שמא עלה הגוי ונסכו. ולכאורה קשה לדעת הרמב"ם, הרי ממילא היין מותר, שהרי לגוי אין היתר להכנס לביתו של היהודי, וקיימא לן שבכל מקום ש"נתפס עליו כגנב", היין מותר? ומבאר הלחם משנה (שם), כיון שהגוי והיהודי גרים בחצר אחת, יכול הגוי לתרץ את כניסתו לבית שכנו, ולומר, באתי לביתך לבקש אותך. שכן דרך השכנים להכנס זה אצל זה.

^[196] יש שכתבו, שאין להתיר את היין אלא במקרה שיצאו בבהלה, ורק אז הגוי חושש, שמא מחמת הבהלה לא שם ליבו לכך שהיהודי הקדימו. אבל אם יצאו בניחותא, היין אסור. (עיין כסף משנה הלכות מאכלות אסורות, פרק יב' הל' כ'). ועיין עוד בט"ז (יורה דעה קכט' ס"ק טו).

^[197] רש"י. אך הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק יב' הל' כג', ובכסף משנה שם), מפרש, "נתפס עליו כגנב" פירושו, אם כשנמצא הגוי בין החביות נבהל והשתנו פניו, כאילו הוא גנב, היין מותר. שהדברים מוכיחים שמחמת אימתא לא נגע. אך אם לא נבהל כשמצאוהו, אלא היה בוטח כגוי אשר צדקה עשה, היין אסור. דחיישינן שמא נגע.

^[198] הקשה רש"י: לעיל שנינו, "המניח עובד כוכבים בחנותו, אף על פי שיצא ונכנס מותר". ומוכח, שאם לא הודיעו שהוא מפליג, אף על פי שהגוי לא נתפס כגנב על כניסתו לחנות, אין חוששים שמא יגע ביין. ואם כן מדוע כאן חוששים שמא יגע ביין, והרי לא הודיעו שהוא מפליג? ומתרץ: המניח עובד כוכבים בחנותו, כיון שנכנס ברשות, ואנו יודעים לשם מה נכנס, לכן כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג היין מותר. כיון שהגוי חושש לגעת ביין שמא יבא הבעלים ויראהו. אך כאן, כיון שנכנס שלא ברשות, ואינו חושש מבעל הבית, כיון שיכול לתרץ את עצמו, ודאי נכנס על מנת לנסך, והיין אסור.

^[199] יש לדון, מדוע לעיל, גבי "ההוא אושפיזא", אמר רבא, שאם הגוי נתפס כגנב על הנגיעה ביין, היין מותר. ואילו כאן, אפילו שהגוי נתפס כגנב על הנגיעה, כיון שיכול לתרץ את כניסתו לבית, היין אסור? התוספות (לעיל סא' ב' ד"ה ההוא כרכא) מבארים, יש לחלק: יין הנמצא במקום שאפשר להכנס אליו באופן חופשי, ורבים הנכנסים ויוצאים שם, כמו ב"אושפיזא", אזי, אם נתפס כגנב על הנגיעה, אינו מעז לגעת, שמא בכל עת יכנסו לשם ויראוהו. אך, יין הנמצא בבית, אם יכול להכנס לשם ולתרץ את כניסתו, אינו חושש לגעת ביין. ולכן היין אסור. אמנם, בדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק יב' הל' כג,) נראה שלא חילק בין המקרים, ובכל מקרה אם נתפס כגנב על הנגיעה, אף על פי שלא נתפס כגנב על הכניסה, היין מותר. (ועיין בלחם משנה שם).

^[200] הקשו הראשונים: מדוע היין מותר, הרי שנינו לעיל "היה אוכל עמו על השלחן, והניח לגינין על השלחן:. והניחו ויצא, מה שעל השלחן אסור", כיון שהגוי מורה היתר לעצמו למזוג לעמו מן היין. ואם כן, מדוע בנידון דידן, שישבו ושתו יין יחדיו, ויצא, היין מותר? התוספות, מתרצים בשני אופנים: א. במשנה מדובר כשאמר לו "הוי מוזג ושותה", ובכהאי גונא היין אסור אפילו אם לא הודיעו שהוא מפליג. אך כאן, כיון שלא אמר "הוי מוזג ושותה", היין מותר. ב. במשנה מדובר במקרה שהגוי שותה מיינו של היהודי, ולכן אפילו אם לא אמר לו "הוי מוזג ושותה", היין אסור. כיון שהגוי מורה היתר לעצמו לשתות מהיין. אך כאן מדובר במקרה שכל אחד שותה מיינו, ולכן אם לא אמר לו "הוי מוזג ושותה", היין מותר. המהר"י בן לב, הציע חילוק נוסף: במשנה מדובר במקרה שהיהודי יצא מהמקום בלא בהלה, ולכן, הגוי סובר שהיהודי לא יחזור במהרה, ואינו חושש לגעת ביין. אך כאן, כיון שהיהודי יצא בבהלה, הגוי חושש לגעת ביין, שמא בכל רגע היהודי יזכר ששכח את היין, ויחזור לקחתו.

^[201] הרא"ש (בתשובותיו, כלל יט' אות יג'), הוכיח מכאן, שגם אם עבר יום שלם על היין, כמו בנידון דידן, שעברה שבת שלמה בטרם חזר היהודי לספינה, גם כן אין לחוש לנגיעת הגוי. כיון שהוא ירא פן בכל רגע ורגע יחזור לשמור על היין.

^[202] עיין בית יוסף (יו"ד קכט' ו'), שאין להתיר אלא במקרה שיש דרך עקלתון שהיהודי יכול להופיע בה בלי שהגוי ירגיש בו. אמנם, בבית הנמצא בין הבתים, אין צורך בדרך עקלתון, כיון שהגוי ירא שמא היהודי נמצא בבית סמוך. אך כאן שהגוי יודע שהיהודי הולך לבית הכנסת, ולא לשום בית אחר, אילו לא תהא דרך עקלתון יכול להשמר מפניו, ואסור. (ט"ז שם).

^[203] צריך לגרוס "ואינהו לא ידעי", וכן הוא ברי"ף וברא"ש.

^[204] צ"ל "המוציא כיס בשבת". דהיינו, מי שהחשיך לו בדרך, ומצא את כיסו בבגדיו, ורוצה להעבירו ממקום למקום, יוליכו פחות פחות מד' אמות. אבל המוצא כיס בשבת, שלא הגיע לידיו מבעוד יום, אסור לו להוליכו כלל. (עיין הגהות יעב"ץ). אמנם, דעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק ו' הל' כב') שגם המוצא כיס בשבת יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות. וכתב הקרבן נתנאל (על הרא"ש בשבת פרק כד', סי' א' אות ג') שהרמב"ם גרס בסוגיין "המוצא" ולא "המוציא". והוכיח מכאן שגם מוצא מציאה יכול להוליכה פחות פחות מד' אמות. ועיין עוד בחתם סופר.

^[205] היעב"ץ הקשה, הרי אפילו בלא סברא זו, יש להתיר את היין, כמו שמצינו לקמן בבולשת שנכנסה לעיר בזמן מלחה, שחביות היין טהורות, כיון שטרודים במלחמה, ואילן להם פנאי לנסך, והכא נמי הגוי טרוד לברוח מהארי, ואין לו זמן לנסך? ותירץ: כאן התחדש, שגם אם הגוי סגר את הדלת בעדו, אין חוששים שמא נגע ביין, כיון שירא לגעת שמא היהודי אף הוא מתחבא אחר אחת החביות.

^[206] במקרה זה היין היה מותר גם אילו היו פותחים רק חביות מעטות. כיון שאנו מניחים שהגנבים הם יהודים. אך במקרה הבא, שבו אין רוב יהודים, צריך לומר שפתחו חביות רבות, ואז אפשר לומר שכונתם היתה לשם ממון, ולא על מנת לנסך. תוספות.

^[207] בפשטות, נראה מדברי הגמרא שסברת "רובא גנבי ישראל נינהו" לא שייכת אלא במקום שרובא דאינשי יהודים הם, אך בעלמא (כגון בנהרדעא), ודאי אין לתלות שהגנבים היו יהודים. ברם, מדברי התוספות (בבא בתרא כד' א' ד"ה ואצנועי) נראה, שסברת "רובא גנבי ישראל נינהו" שייכת בכל מקום. ועיין עוד בתשובות הרא"ש (כלל יט' א').

^[208] "בקעה", היינו שדות הרבה זו אצל זו. ונכנס לשם בימות הגשמים, שהיו כולן זרועות, ואין רבים העוברים שם, והוי כרשות היחיד. וקיימא לן (עיין פסחים יט' ב', וברש"י שם), "ספק טומאה ברשות היחיד טמא".

^[209] אך אם יש ספק האם נכנס לבקעה, אך לדעת רבנן טהור. כיון שעכשיו אין זה ספק טומאה ברשות היחיד, אלא ברשות הרבים. וספק טומאה ברשות הרבים טהור. חתם סופר. (ועיין רמב"ם וראב"ד הלכות אבות הטומאות פרק כ' הל' ט'). רבי אלעזר מנחם מן שך (אבי עזרי תנינא, הלכות חמץ ומצה פרק ב' הל' יב') הקשה לפי זה, מדוע הגמרא מפרשת את דברי שמואל דוקא כדעת רבי אליעזר, הרי כאן הספק האם נכנס גוי לבית היין, ובכהאי גוונא, שהספק הוא על עצם הכניסה למקום האיסור, אף רבנן מודים שהיין מותר, דהוי כמו ספק האם נכנס לבקעה? מבאר הרב שך, יסוד המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים הוא, שלדעת רבי אליעזר אם יש ספק על הביאה, אין זה מוגדר כ"ספק טומאה", אלא כ"ספק ביאה", וממילא לא נאמר בו הדין ד"ספק טומאה טמא", אלא מעמידים אותו בחזקת טהור. ולדעת חכמים, כיון שודאי נכנס לרשות היחיד, אלא שיש ספק האם נכנס לשדה זו או לשדה אחרת, ואין שום נפקא מינא בין שדה זו לאחרת, רק לענין הטומאה, אזי נחשב כספק טומאה, וטמא. מה שאין כן אם יש ספק על עצם הכניסה לרשות היחיד, אזי גם חכמים מודים שאין זה ספק טומאה אלא ספק ביאה. כיון שיש נפקא מינא בעצם הכניסה, להיכן נכנס. ולכן ביין נסך, שספיקו טמא, שהרי אסרו נגיעה בסתם יינם אף על פי שאין ודאות שניסכו לעבודה זרה, ומכל מקום יש כאן ספק האם היה כאן גוי או יהודי, סברה הגמרא שדין זה דומה למחלוקת רבי אליעזר וחכמים. ולדעת רבי אליעזר אין כאן ספק ביין נסך, אלא ספק מי נכנס כאן. ולדעת רבנן, כיון שאין שום נפקותא בכניסה אם נכנס לכאן או למקום אחר, אלא לענין יין נסך, הוי כספק ביין נסך, ואסור.

^[210] התוספות (בבא בתרא נה' ב' ד"ה רבי אליעזר) מבארים את שורש המחלוקת: קיימא לן, דספק טומאה ברשות היחיד טמא. דין זה נלמד מסוטה, האסורה לבעלה מעת שנסתרה, אף על פי שאין לנו ודאות שנבעלה. ומכאן למדנו לכל מקום שיש ספק על טומאה, (והוא הדין ספק על יין נסך מדמינן לספק טומאה), אם נמצא הספק ברשות היחיד, טמא. ונחלקו רבי אליעזר וחכמים. לדעת רבי אליעזר, אין לך בו אלא חידושו, וכיון שבסוטה ישנו רק ספק אחד, האם נבעלה, ואין לנו ספק על הביאה, אם כן אף בשאר המקרים אין לטמא אלא באופן שאין ספק על הביאה, אך אם יש ספק גם על הביאה - טהור. ולדעת רבנן: כל ספיקות וספיקי ספיקות שאתה מרבה ברשות היחיד, לעולם טמא. כיון שבסוטה אילולי שהתחדש לנו לטמא היתה טהורה, אם כן עכשיו שהתחדש לנו לטמאה מספק, מה לי ספק אחד ומה לי כמה ספיקות, ולעולם טמא. [ולבאר ביתר עומק את סברת רבנן, עיין שערי ישר (שער א' פרק יט'), ובאחיעזר (אבן העזר סי' ז' אות ז')]. ועיין עוד בחתם סופר.

^[211] בזמנם, מנהג האנשים היה להטמין את ממונם בחביות. ולכן אפשר לומר שהגנבים פתחו את החביות על מנת לחפש ממון. אך בזמנינו, שלא נהגו להטמין ממון בחביות, אין להקל ולומר שמא פתחו לשם ממון. רא"ש (סי' יט).

^[212] בסוגיתנו נראה, שלדעת רבי אליעזר, ספק ביאה טהור, אפילו כשאין שם אלא ספק אחד. כגון שהשדה שבה נמצאת הטומאה מלאה כולה בטומאה, ואילו נכנס לתוכה ודאי נגע בטומאה. ורק באופן זה חלקו עליו חכמים וטימאו את הנכנס. אך באופן שיש גם ספק מגע, הוי ספק ספיקא, ואף חכמים יודו לרבי אליעזר, שהנכנס טהור. וכן מפרש רש"י בסוגיין. אך לדעת הרשב"ם (בבא בתרא נה' ב' ד"ה ספק ביאה טהור, וכן דעת רבינו תם שם), גם רבי אליעזר מודה שאין לטהר בספק ביאה בלבד. ומדובר באופן שיש גם ספק על המגע. ואז רבי אליעזר מטהר משום ספק ספיקא. אך לרבנן, ספק טומאה ברשות היחיד טמא אפילו כשיש כמה ספיקות. ולכאורה קשה על פירושם, מסוגייתנו, דמוכח שבמקום שיש ספק ספיקא אף רבנן מודים שהיין מותר? אמנם, רבינו תם (שם) גרס אחרת בגמרא דידן. ולגירסתו, הגמרא סוברת אף למסקנא ששמואל סבר כדעת רבי אליעזר. אלא דקשיא לה, הרי אין כאן אלא ספק אחד, ובספק אחד מודה רבי אליעזר שהיין טמא? ומתרצת, דהוי ספק ספיקא. ולכן היין טהור. אך באמת, לדעת רבנן היין אסור אפילו בספק ספיקא.