אבל לא בוצרין עמו לפי שבכך מטמאים את הענבים, שהגת טמאה, ואסור לגרום טומאה לפירות ארץ ישראל. ישראל שהוא עושה יינו בטומאה — אף לא דורכין ולא בוצרין עמו, שאין לסייע לעוברי עבירה, אבל לאחר שגמר כבר לעשות את יינו, מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת, שהיין כבר נטמא, ואין זה מסייע לו בטומאה.

וכיוצא בדבר, נחתום (אופה) שהוא עושה את הלחם בטומאה — לא לשין ולא עורכין (מסדרים העיסה לצורת לחם) עמו, שלא לסייע לעבירה, אבל מוליכין עמו פת לפלטר (למוכר הלחם).

א גמרא אמר רב הונא: יין כיון שהתחיל להמשך שהמשקה היוצא מן הענבים שבגת נמשך והולך לכיוון היציאה, אם נגע בו גוי, עושה יין נסך. ומקשים, תנן [שנינו במשנה]: לוקחים גת בעוטה מן הנכרי שדרך בה ענבים, ואף על פי שנטל בידו ענבים שנדרכו ונתן לתפוח (ערימת הענבים). והרי מן הסתם כבר נמשך היין לאחר שדרכו אותו! אמר רב הונא: מדובר בגת פקוקה ומלאה שאין היין נמשך בה למקום אחר.

ומקשים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ששנינו: ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור, משמע שלפני כן אין הגוי עושה את המשקה יין נסך, למרות שנמשך בגת! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בגת פקוקה ומלאה, שלא נמשך היין.

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה על רב הונא ממה ששנינו: ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר, אף שבודאי כבר נמשך! אמר רב הונא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן משנתנו היא לפי השיטה במשנה ראשונה, כאן פסק ההלכה שלי הוא במשנה אחרונה;

דתניא [ששנויה ברייתא], בראשונה היו אומרים בהלכות אלה, לפי הסימן בד"ד: אין בוצרין ענבים עם הנכרי בשביל להביאם לגת, מפני שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה במלאכתם; אבל דורכים עם הנכרי בגת, וטעם הדבר שלא חיישינן [חוששים אנו] לדבריו של רב הונא שהיין הוא כבר יין נסך משעה שהתחיל להימשך.

וחזרו לומר דב"ד: אין דורכין עם הנכרי בגת, משום דבריו של רב הונא לפי שבדרך כלל היין נמשך בגת בזמן הדריכה, והגוי נוגע בו ונעשה יין נסך, ונמצא הדורך עם הנכרי ונוטל על כך שכר, משתכר באיסורי הנאה.