ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה במשנה הקודמת, (לעיל עבודה זרה יד,ב) שמתיר למכור בהמה גסה שהיא שבורה. אבל חיה גסה שלימה — אסור למכור, כדרך שאסור למכור בהמה גסה. רב אשי אמר: אין צורך להעמיד במקרה מיוחד כזה, אלא סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה כלומר, אינו מסוגל לעשות מלאכה, וממילא החשש במכירה אינו קיים לגביו.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: כשם שאין מוכרין להן בהמה גסה, כך אין מוכרין להן חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה, חיה גסה אין מוכרין להן. אם כן, תיובתא [קושיה חמורה] על רב חנן בר רבא, שהתיר! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו. וענין זה שעסקנו בו נידון גם בצורות אחרות.

רבינא רמי מתניתין אברייתא ומשני [היה משליך מראה סתירה בין משנתנו והברייתא ומתרץ], כיצד? תנן [שנינו במשנתנו]: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] חיה כמו ארי דאית ביה [שיש בו] נזק אין מוכרים, הא לית ביה [אבל דבר שאין בו] נזק — מוכרין.

ורמינהי [ומקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: כשם שאין מוכרין בהמה גסה, כך אין מוכרין חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין בהמה דקה, חיה גסה אין מוכרין, משמע שאין מוכרים כלל חיה גסה, אפילו כשאינה גורמת נזק! ומשני [ומתרץ] רבינא: מדובר במשנה בארי שבור, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יהודה. ואילו רב אשי אמר: סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה.

ולעצם הראיה לענין זה ממשנתנו, מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שארי חיה גסה היא? דלמא [שמא] חיה דקה היא, ואין לדייק מכאן לעניין חיה גסה!

ועוד מביאים, רב אשי דייק מתניתין ומותיב תיובתא [היה מדייק ממשנתנו ומקשה ממנה קושיה חמורה], כיצד? תנן [שנינו במשנה]: אין מוכרין להן דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דבר דאית ביה [שיש בו] נזק, הא לית ביה [הרי אם אין בו] נזק מוכרין; ועוד יש לדייק:

טעמא [הטעם, דווקא] ארי, שסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, מותר במכירה אם אין בו נזק, אבל מידי אחרינא דעביד [דבר אחר, חיה אחרת שעושה] מלאכה — לא, אסור למכור אותו, ואם כן מכאן תיובתא [קושיה חמורה] על רב חנן בר רבא שהתיר! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

ושואלים: וחיה גסה מיהת מאי [על כל פנים איזו] מלאכה עבדא [עושה] היא, שיש לאסור למוכרה? הרי חיה אינה מאולפת למלאכה! אמר אביי, אמר לי מר יהודה: דבי [בביתו] של מר יוחני טחני [היו טוחנים] בריחים בערודי [בערודים], שהם חיה גסה.

אמר ר' זירא: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב יהודה, אמר לן [לנו]: גמירו מינאי הא מילתא, דמגברא רבה שמיע לי [לימדו ממני דבר זה, שמאדם גדול שמעתי אותה], ולא ידענא אי [ואיני יודע, איני זוכר, אם] מרב שמעתיה אי [אם] משמואל: חיה גסה הרי היא נידונת כבהמה דקה לענין פירכוס לאחר שחיטה.

וממשיך ר' זירא ומספר: כי אתאי [כאשר הגעתי] לעיר קורקוניא, אשכחתיה [מצאתי] את רב חייא בר אשי, ויתיב וקאמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של שמואל: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמינא [אמרתי]: שמע מינה משמיה [למד מכאן שמשמו] של שמואל איתמר [נאמר] דבר זה, ונתברר ספיקו של רב יהודה. כי אתאי [כאשר הגעתי] לסורא, אשכחתיה [מצאתי] את רבה בר ירמיה דיתיב וקאמר לה משמיה [שיושב ואומר את ההלכה הזו משמו] של רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, ומתוך כך אמינא [אמרתי]: שמע מינה איתמר משמיה [למד מכאן, שנאמר הדבר משמו] של רב ואיתמר משמיה [ונאמר גם משמו] של

שמואל. כי סליקת להתם [כאשר עליתי לשם] לארץ ישראל, אשכחתיה [מצאתי] את רב אסי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר], אמר רב חמא בר גוריא משמיה [משמו] של רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמרי ליה [אמרתי לו]: ולא סבר לה מר דמאן מרא דשמעתתא [וכי אין אדוני סבור שמיהו בעליה, מוסרה, של שמועה זו] רבה בר ירמיה? ומדוע לא אמרת בשמו? אמר ליה [לו]: פתיא אוכמא [סיר שחור], כלומר אדם המתייגע הרבה בתורה, מינאי ומינך תסתיים שמעתא [ממני וממך תסתיים השמועה], שנצרף את שני הדברים למסורת אחת.

ומעירים: ואכן, איתמר נמי [נאמר גם כן] במסורת הלכה זו כדברי רב אסי: אמר ר' זירא אמר רב אסי אמר רבה בר ירמיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.

א שנינו במשנה שאין בונין בסילקאות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, שלש מיני בסילקאות הן: של מלכים, ושל מרחצאות, ושל אוצרות (מחסנים). אמר רבא: שתים מהם להיתר שאין בהם צד איסור (ללא חשש הריגה) ומותר לבנותם, ואחד מהם לאיסור, וסימן לדבר: "לאסר מלכיהם בזקים" (תהלים קמט, ח), ומכאן רמז שבסילקאות של מלכים הם האסורות בבניה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], אמר רבא: כולם להיתר. ומקשים: כיצד כולם להיתר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בונין עמהן בסילקי, גרדום, איצטדייא ובימה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן את לשון המשנה כך: אין בונים עמהן בסילקי של גרדום ושל איצטדייא ושל בימה, אבל בסילקי שלא לצרכי דין והריגה — בונים.

ב עקב דברים אלה מספרים כמה מעשים על חכמים שנדונו על ידי המלכות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשנתפס ר' אליעזר למינות כלומר, כשהואשם על ידי השלטונות באשמת מינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון (שופט): זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו של המינות?

אמר לו: נאמן עלי הדיין. ומסבירים: כסבור (סבור היה) אותו הגמון: עליו הוא אומר, שר' אליעזר מדבר על ההגמון עצמו שיוציא את דינו כראוי. ואולם הוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים כלומר, הוא התכוון לומר שנאמנים עליו דיני שמים, שאם נתפס בדבר זה מן הסתם כך היה ראוי לו. אמר לו ההגמון: הואיל והאמנתי (האמנת אותי) עליך, דימוס, כלומר פטור אתה.

כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו על שהאשימוהו באשמת מינות, ולא קיבל עליו תנחומין במה שאמרו לו. אמר לו ר' עקיבא: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא דבר של מינות בא לידך