אע"פ שביארנו שמגלגלין על כל השבועות ובלבד שיהיה המגולגל טענת בריא שכיר יצא מן הכלל שאין מגלגלין עליו כלום שמא לא ישבע מתוך שתביעתו מועטת ונמצא הולך לו בפחי נפש ופותחין לו בטענתו לומר לו אל תצער עצמך אם לא נטלת השבע וטול וכן כל כיוצא בזה ויש פוסקין בדרך אחרת וזו עקר:
כשם שמגלגלין על שבועת היסת כמו שביארנו הסכימו כל הגאונים שכך מגלגלין על הפוך השבועה אבל בחרם סתם אין מגלגלין כלל:
גאוני הראשונים כתבו שאין מגלגלין אלא דבר שאם יודה בו יתחייב ממון אבל דבר שאם יודה בו לא יתחייב אלא שבועה אין מגלגלין וכן אין משביעין בה אפי' היסת כיצד הרי שטען שלא נשתתף עמו מעולם או שנשתתף וחלקו מכל וכל או שחלקו במקצת ולא נשאר אלא דברים ידועים שאין שם שתוף עליהם על הדרך שביארנו אינו יכול להשביעו אפילו היסת ואפי' על ידי גלגול ואם טען לו בודאי שותפי היית ונשאר לי אצלך כך וכך נשבע היסת על מה שהוא טוענו בריא שאין לו בידו ומגלגל עליו שלא גזלו מעולם אבל אינו מגלגל שלא נשתתף עמו או שלא חלקו מן הטעם שהזכרנו ואם הביא התובע עדים שכבר נשתתף עמו וחזר הנתבע ואמר הן אבל חלקנו הוחזק כפרן לשבועה זו ונשבע שבועת השותפין:
כבר ידעת שאפי' דברים שאין נשבעין עליהן כלל מצד עצמן נשבעין עליהם על ידי גלגול כמו קרקעות עבדים ושטרות אבל הקדשות אין נשבעין עליהם כלל אפי' על ידי גלגול ואפי' היה זה המגלגל גזבר של הקדש:
ראובן ושמעון שנשתתפו ונטל אחד מן הממון ונשתתף עם לוי כתבו מקצת גאונים שחברו בא ומשביע את לוי ואין יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את וכל שכן אם מסר ראובן אותו ממון לשמעון בתורת עסק ומסר שמעון ללוי ממנו בתורת עסק גם כן שיכול ראובן להשביע את לוי ומ"מ אם כבר נשבע לוי לשמעון נפטר וכמו שאמרו בתלמוד כתובות צ"ד א' שבועה לאחד שבועה למאה פטר ראובן את שמעון משבועה הרי הוא משביע את לוי אא"כ פטר הוא והבא מכחו:
מקצת גאונים כתבו שהשותף משביע אשת שותפו כדין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית וכמו שאמרו למעלה מ"ו ב' אשתו של שומר נשבעת שאם לא כן נמצאת אשת השותף גובה לממון השתוף וסוחרת בו ולאחר חלוקה מחזרת לבעלה ואם התנו מתחלה שלא תהא להם שבועה זה על זה תנאי ממון הוא וקיים ויש חולקין שלא להשביע אשת השותף כלל שאין לשותף עליה יותר מבעלה שאינה משביעה מספק אלא בשתובעת כתובתה כמו שיתבאר במקומו ומגדולי קדמונינו מכריעין בה שאשת השותף עם השותף כדינה עם בעלה כשם שאמרו בה אצל בעלה שאם הושיבה חנונית או מנה אותה אפטרופא יכול להשביעה כך אם נעשית חנונית בנכסי השתוף הרי השותף יכול להשביעה ואם לאו אינו משביעה:
למדת שלא אמרו באשה שפגיעתה רעה אלא בחבלות אבל בגנבה וגזלה משביעין אותה אפי' על טענת שמא על הדרכים שכתבנו ומקצת גאונים פוסקים דוקא על טענת בריא ומכאן כתבו גאוני הראשונים שהאשה שיש בידה מלוה או גנבה או גזל אם הוא ברשותה חייבת להחזיר ומזמינין אותה לדין עם בעלה ואם טענה שאין לה עכשו מה שהלוו או הפקידו לה או שגנבה וגזלה משביעין אותה ואת בעלה עמה שמא עשו קנוניא על נכסיו של זה ואם כפרה בכל משביעין אותה כשאר בני אדם וקצת גאונים כתבו שכל שהפקיד אצל אשה קודם שתנשא ונשאת והזמינוה לדין הבעל יכול לומר איני רוצה שתתבזה אשתי בבית דין אלא שכותבין לו פסק דין שאם תתאלמן או תתגרש ישביעוה אלא שמחרים עכשו בסתם כל שהפקיד אצלו וכופר בו:
כבר ביארנו שכל שהתנו שלא להשבע פטורין מן השבועה מ"מ הסכימו כל הגאונים שאם נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליה את שפטרו הימנה וכן כתבו שאין נאמנות מועיל לחרם סתם אפי' התנה עליו בפירוש שלא האמינו לגזול ואם לא גזל אין כאן חרם ומתוך כך אין יכול לומר לו הוציאני מן הכלל:
היה שותף זה שחברו בא להשביעו חשוד על השבועה אין מהפכין אותה לתובע שהרי טענת שמא היא אלא פוטרין אותו וכן הדין לכל מחויבי שבועה מדברי סופרים כגון כל הנשבעים ונוטלים אם נחשדו שכנגדו נשבע ונפטר ואם שניהם חשודים פטור ואם הוא מן השבועות הבאות על הספק כמו שביארנו במשנה פטור שהרי אין שכנגדו יכול לישבע וכן שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל וכבר ביארנו כל זה למעלה בפרק זה ובפרק הדיינין ולא החזרנוה כאן אלא שנתחדש בה לקצת גאונים שהנשבע ונוטל בתביעה שבשטר והוא חשוד אין שכנגדו נשבע ונפטר אלא נוטל שלא בשבועה כגון פוגם שטרו או עד אחד מעידה שהיא פרועה או בא ליפרע מנכסים משועבדים או של יתומים חוץ מיתומים מן היתומים וכמו שאמרו עליה הבו דלא לוסיף עלה וגדולי הפוסקים והמחברים כתבוה בהפך כמו שפירשנו בפרק הדיינין וכבר כתבנו מה שכללו קצת חכמי הדורות בדינין אלו במשנה ראשונה שבפרק זה:
היה השותף הנתבע חשוד על הדרך שביארנו אלא שחברו טוענו בריא יש אומרים שחברו נשבע ונוטל שהרי לא נמנענו מלהפכה אלא מפני שהיא טענת שמא אבל זה שטוענו בריא נשבע ונוטל ודוקא שנעשה חשוד אחר השתוף שאם קודם השתוף סבר וקביל ועקר הדברים שאין זה נוטל אף בשבועה לא נאמר כן אלא במאי דריע טענתיה כגון במודה מקצת ועד אחד שמן הדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא שעשו בו תקנה להזקיק שבועה לתובע שאם לא כן יטענוהו שיודה חמשים וישלם הכל אבל שבועת השותפין דלא ריעא טענתיה אפי' טוענו בריא אינו נשבע ונוטל אלא פטור השותף לא נשבע ולא משלם:
שותף שטען חברו להשביעו והלה אומר איני יודע פטור ואין אומרין מתוך שאינו יכול לישבע משלם שהרי אינו תובעו בבריא ויש אומרים שאפי' טענו בבריא כך וכך נשאר לי אצלך מן השתוף וזה אומר איני יודע אינו נשבע אלא שאינו יודע ואין אומרין מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועת התורה אבל לא בשבועת המשנה וכן הדברים נראין:
הסכימו כל הגאונים שכל שטוען הרבה טענות וכלן בנות שבועה אין משביעין אותו על כל אחת מהן אלא שבועה אחת על הכל ואם נתחייב לו קלה וחמורה משביעין אותו על החמורה ומגלגלין עליו שאר הדברים:
כל שאמרו שאין האיש יכול להשביע את האשה אחר שלא מנה אותה אפטרופיא דוקא בטענת שמא אבל בבריא הרי היא אצלו כאשה דעלמא ומשביעה על הדרך שהוא משביע אשה אחרת וכן היורשים אע"פ שאמרו שלא להשביע את האלמנה אלא בזמן שתובעת כתובתה דוקא בטענת שמא אבל בטענת בריא משביעי' אותה על הדרך שמשביעין אשה אחרת:
שותפים שחלקי ובשעה שחלקו פטרו זה את זה שלא יהא להם עסק ותביעה לעולם זה על זה מחמת אותו ממון משביעו על ידי גלגול כמו שביארנו שאין הנאמנות מפקיע ידי גלגול אא"כ הוא מתנה בפירוש אפי' ע"י גלגול:
גדולי הפוסקים כתבו שכל השביע את חברו שום שבועה בעולם אפי' היסת שהנשבע יכול להחרים סתם על כל שמשביעו בחנם וצריך המשביע לענות אמן ואח"כ ישבע הוא ולמדת בחרם סתם שהחשוד צריך שיהא שם ויענה אמן וכן כתבו הגאונים והמנהג להחרים ביום ספר אחר קריאת התורה ששליח צבור אוחז ספר תורה וקורא בפתק אלה המסורה לו ואע"פ שכתבו מקצת הגאונים שאין מונעין אותו לשום אדם גאוני הראשונים כתבו בתשובת שאלה בנסח זה הוו יודעים שאין אנו ואבותינו רגילין להתיר את הרצועה לכל מי שיבא ויאמר כתובו לי פתקא דלווטאתא להחרים בצבור אא"כ הדבר נראה לנו מדרך סברא ואמתלאות גדולות וכל שאינו כך אנו אומרים לו אם אדם ידוע אתה תובע הרי הדין לפניך ואם לאו מסור על שכנגדך דין בביתך כרצונך ואין מחרימין לך מן הספק אחר שאין הדבר נראה לנו מדרך סברא ואמתלא ומ"מ יתומים או אפטרופסים שלהם שאמרו אין אנו יודעים אם יש מאבינו אצל שום אדם מרחיבין להם את הדרך וכל שכן שאין מונעין להם כלל:
שותפין שחלקו ונמצא טעות בחלק אחד מהם כגון שמצא בחלקו אבנים טמונות ולא ידע בשעת חלוקה בא מעשה לפני ראש ישיבה ודן בה אפי' יש ביניהם שטר חלוקה וקנין אינה חלוקה כלל אא"כ התנה לקבל עליו כל מה שימצא לשם:
כבר ביארנו בקמא בפרק הגוזל באומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע אפי' היסת ובאו עדים חייב לשלם ואין אומרים כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון אלא חוזרין ומשלמין ונעשה חשוד על מה שנשבע וכתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם בא אחר שבועתו עד אחד והכחישו אינו נעשה חשוד על מה שכבר נשבע עד שיכחישוהו שנים והדברים ברורים:
לקצת מפרשים ראיתי שכל שאמרו במשנתנו שהשותפין משביעין זה את זה קודם חלוקה דוקא כשהשתוף עומד בבית הנתבע שהוא כעין הודאה מקצת כלומר אין לך בידי אלא כך וכך אבל כל שהוא ברשות שניהם או ברשות שאינה של שניהם וכל שכן ברשות התובע אינו נשבע ואין נראה כן שטעם שבועת השותפין אין מדין הודאת מקצת אלא להפיס דעת השותף וכל זמן הוא יכול להשביעו אפי' היה ברשות התובע וכשחלקו מחל לו שבועתו ואינו משביעו אלא ע"י גלגול:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
ארבעה שומרים וכו' כבר ביארנו שמיני השבועות חלוקים על שלשה דרכים והם שבועת התורה ושבועת המשנה ושבועת היסת וכן ביארנו ששבועת התורה אינה אלא בשלשה דרכים והם מודה מקצת ועד אחד ודין ארבעה שומרים והתבארו מיני השבועות כלם מלבד שבועת השומרים ולא חשש לבאר ענינם עד שישלמו עניני שאר השבועות מפני שענין השומרים כבר האריכו בהם במקומות אחרים כמו שהתבאר בתלמוד תלתא בבי והוא הענין גם כן שקצר בהם בכאן שלא נתכון לבאר דינים שבהם דרך פרט אלא ענין שבועתם לבד על איזה צד חייב בה חומש ואשם כדין שבועת הפקדון ועל איזה צד נפקעת מהם על הדרך שביארנו וכלל הדברים שכל שמשנה טענתו מחיוב לחיוב ומפטור לפטור וכל שכן מפטור לחיוב פטור שהרי לא היה שנוי טענתו מועיל לו כלל ואין כאן כפירת ממון אבל אם שנה מחיוב לפטור חייב והוא שאמר:
ארבעה שומרים הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעין על השבר ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את הגנבה ואת האבדה אמר הר"ם דיני הארבעה שומרי' שלשה לפי שדין נושא שכר והשוכר אחד והדינין הנזכרים בהם הם לשון התורה ויוקש עליהם כי נושא שכר והשוכר נשבעין על האונס ואינם חייבי' לשם כי שבויה ומתה אונס הוא והשואל חייב באונס אלא אם מתה בשעת מלאכה כמו שביארנו בפרק שמיני ממציעאה ושבועת השומרים היא שבועת התורה ואע"פ שהשואל משלם את הכל ישבע קודם לכן שבועת התורה שאותו הדבר שיש לומר שמא עיניו נתן בו ועל הדרך שביארנו בפרק ששי מזאת המסכתא אמר לשומר חנם היכן שורי ואמ' לו מת והוא שנשבר או נגנב או אבד נשבר והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד נשבה והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד נגנב והוא שמת או נשבה או נשבר או אבד והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעכני ואמר אמן פטור זה מבואר לפי שכפר בדבר שאפי' הודה בו לא יתחייב לשלם ממון לפי שהשבועה הוא שחייב באיזה ענין שתהיה מזה ועל זה תקיש כל אלה ההלכות וזולתם כי מי שנשבע על דבר שקר שאלו אמ' בו אמת לא יתחייב לשלם ממון פטור ואע"פ שנשבע שלא כהוגן כיון שלא הועיל לו שקרותו וכל מי שנשבע על דבר שאלו היה מודה באמתת הדבר היה חייב לשלם הממון הוא חייב על שכפר האמת עד שפטר עצמו מן הממון וכמו כן הדיין אין ראוי להשביע שום אדם על כפירתו בדבר שאלו הודה לא יתחייב לשלם היכן שורי ואמ' לו איני יודע מה אתה סח והוא שמת או נשבר או כשבה או נגנב או אבד משביעכני ואמר אמן פטור היכן שורי ואמ' לו אבד משביעכני ואמר אמן והעדי' מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן שורי ואמ' לו נגנב משביעכני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם שומר חנם כששלח ידו בפקדון ונשבע הוא חייב קרן וחומש ואשם כשהודה מאליו אבל אם העידו עליו בזה והוא כופר אינו חייב חומש ולא אשם וכמו כן כשטען גנבה והוא עצמו שגנבו יתחייב תשלומי כפל כמו שנ' אם לא ימצא הגנב וגו' כלומר אם ימצא שהוא גנב ישלם שנים אם יש שם עדים ואם הודה מאליו משלם קרן וחומש וכבר קדם פי' הלכה זו ועקרה בפרק תשיעי מקמא אמ' לאחד מן השוק היכן שורי שגנבת והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם ראה עדים שממשמשי' ובאים ואמ' גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן כבר ביארנו פעמים הרבה שבתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה הוא קנס ומן העקרים מודה בקנס פטור ובפי' אמרו שאין אדם משלם קנס על פי עצמו אמ' לשואל היכן שורי ואמ' לו מת והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבר נגנב והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד אבר והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעכני ואמר אמן פטור זה גם כן מבואר לפי שלא פטר עצמו בטענה זו מכלום אבל חייב הוא לשלם על כל פנים ולפיכך הוא פטור על השבועה היכן שורי ואמ' לו איני יודע מה אתה סח והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב משביעכני ואמר אמן חייב כל זה מבואר לפי שאלו הודה חייב לשלם אמ' לנושא שכר או לשוכר היכן שורי ואמ' לו מת והוא שנשבר או נשבה נשבר והוא שמת או נשבה נשבה והוא שמת או נשבר משביעכני ואמר אמן פטור היכן שורי ואמ' לו מת או נשבה או נשבה והוא שנגנב או אבד משביעכני ואמר אמן חייב היכן שורי ואמ' לו נגנב או אבד והוא שמת או נשבר או נשבה משביעכני ואמר אמן פטור נגנב והוא שאבד אבד והוא שנגנב משביעכני ואמר אמן פטור זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה ומפטור לפטור ומפטור לחובה פטור מחובה לפטור חייב כל זה מבואר וכבר הקדמנו עקריו וכל שאומרים בזה הפרק חייב ופטור ר"ל חייב משום שבועת הפקדון שחייב על מה שהיקש בה קרן וחומש ואשם כמו שקדם ביאורו ופטור משבועת הפקדון אבל הוא חייב משום שבועת בטוי לפי שנשבע לשקר וכבר נתבאר ששבועת בטוי חייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:
אמר המאירי ארבעה שומרים הם שנזכרו בתורה בשלשה פרשיות בפרשת משפטים שומר חנם ושואל נושא שכר ושוכר שומר חנם נשבע על הכל כלומר בין על גנבה ואבדה בין על אונסין מפני שהוא פטור על הכל אלא שנשבע שבועת השומרים והיא כוללת שלשה שבועות שאינה ברשותו ושלא שלח בה יד ושנגנבה בלא פשיעתו או נאנסה ומ"מ בפשיעה חייב ולא חשש להזכיר חוץ מן הפשיעה מפני שאינה מצויה או מפני שהוא כמזיק בידים ואינו בכלל שמירה פחותה שואל משלם את הכל ר"ל אפי' באונסין וכבר פירשו במקומו במציעא צ"ו ב' שפטור הוא במתה מחמת מלאכה ומטעם שיכול לומר לאו לאוקמי בכילתא שאילתה ולא חשש להזכירה כאן מפני שאינו מצוי וכן שקצר בענינים אלו בכאן שהרי משנה זו כבר נשנית במקומה במציעא צ"ג א' ולא כוונו בזו אלא דרך הצעה להזכיר חיובים ופטורים של קרבן שבועה שלהם שהם תלויים בחיוב או בפטור ממון שלהם שחיוב השבועה היא כשהיה חייב מן הדין ופוטר עצמו בשבועתו כמו שביארנו ואחר שהזכיר את הקצוות ר"ל שומר חנם ושואל מזכיר את האמצעיים והם שומר שכר ושוכר ושניהם בדבור אחד נאמרו להתחייב בגנבה ואבדה וליפטר באונסין וכמו שאמרו ארבעה שומרים ודיניהם שלשה והשוכר כשומר שכר וזהו שאמרו נשבעין על השבויה ועל השבורה ועל המתה ומשלמין את הגנבה ואת האבדה:
ועכשו הוא מתחיל במה שהיתה בו עקר הכונה והוא שאמר אמר לשומר חנם היכן שורי שהפקדתי אצלך אמ' לו מת שהוא אחד מן האונסין ונמצא שפטר עצמו בטענתו ונשבע ונמצאת טענתו שקר שלא מת אלא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד פטור שהרי אף אם נשבע כמו שהיה פטור ולא שנה עצמו מחובה לפטור אלא מפטור לפטור וכן הדין אם נשבע שנשבר והוא מת או נשבה או נגנב או אבד וכן אם נשבע שנשבה והוא מת או נשבר או נגנב או אבד שבכל אלו הוא משנה טענתו מפטור לפטור ונמצאת שבועתו בחנם ואין כאן כפירת ממון והוא שכלל בכלם משביעכני ואמר אמן פטור ר"ל פטור מקרבן שבועה אפי' הודה אחר כן ששבועתו לשקר היתה:
וכן אם אמ' לו היכן שורי ואמ' לו איני יודע מה אתה סח שכפר בפקדונו מכל וכל ונשבע ונמצא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד אף זה פטור שהרי אם הודה בפקדונו ונשבע במה שהיה פטור אבל אם אמ' לו היכן שורי ואמ' לו אבד או אחת משאר הטענות שהוא פוטר עצמו בהן ונשבע על כך ואחר כך באו עדים שגנבו הוא משלם תשלומי כפל שהטוען טענת גנב ופוטר עצמו בה דינו כגנב כמו שביארנו במקומו ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם והוא הדין אם הודה שפשע שהוא חייב בקרבן שבועה אלא מתוך שהפשיעה אינה מצויה לא חשש להזכירה וכן שרצה ללמד לפי דרכו דין טוען טענת גנב שהוא כגנב:
ואח"כ הזכיר דינים אלו במי שאינו נפקד בדבר ולא נעשה שומר עליו והוא שאמר אמ' לאחד מן השוק שורי גנבת והוא כופר ואמר לא גנבתי ובאו עדים שגנבו משלם תשלומי כפל שהרי זה גנב גמור וכן אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הדרכים שהתבארו במקומן ואם אחר שכפר ראה עדים שממשמשין ובאים ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אע"פ שלא הודה אלא מחמת יראת העדים שממשמשין ובאים הודאתו הודאה ואינו משלם אלא קרן ששאר הדברים קנס הם ואין אדם משלם קנס על פי עצמו ואע"פ שלא הודה בטביחה ומכירה ובאו עדים על הטביחה והמכירה הואיל ומכל מקום פטור מן הכפל פטור הוא מן הטביחה והמכירה ארבעה וחמשה אמרה תורה ולא שלשה וארבעה כמו שהתבאר במקומו:
אמר לשואל היכן שורי אמ' לו מת שהוא אחד ממיני האונסין והרי שהוא מחייב עצמו בטענה זו ונשבע על כך מחמת שזה מזקיקו לישבע שאינה ברשותו אע"פ שמחייב עצמו בטענתו ונמצאת טענתו שקר אלא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד פטור שהרי מ"מ לא שנה עצמו אלא מחיוב לחיוב וכן אם נשבע שנשבר והוא מת או נשבה או נגנב או אבד וכן אם טען שנגנב והוא מת או נשבר או שנשבה או אבד או טען אבד והוא מת או נשבר או נשבה או נגנב בכל אלו פטור כמו שביארנו:
אבל אם אמ' לו היכן שורי והוא אומר איני יודע מה אתה סח שכופר בפקדונו מכל וכל ונמצא פוטר עצמו בטענתו והוא מת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד שנמצא מעתיק עצמו מחיוב לפטור בזו שבועת הפקדון חלה עליו וכל שהודה מעצמו חייב בחומש ואשם ואם על ידי עדים משלם את הקרן לבד שאין דין קרבן שבועת הפקדון אלא למודה ושב מרשעו ובא להתכפר:
אמר לשומר שכר או לשוכר היכן שורי ואמ' לו מת שהוא אחד ממיני האונסין ונמצא פוטר עצמו והוא נשבר או נשבה או שאמ' לו נשבה ומת או נשבר או שאמר לו נשבר ומת או נשבה ונשבע על אחד מאלו פטור שהרי מפטור לפטור הוא משתנה אמ' לו היכן שורי ואמ' לו נגנב או אבד והרי שמתחייב בטענתו והוא מת או נשבר או נשבה משביעכני ואמר אמן פטור שהרי משנה עצמו מפטור לחובה היכן שורי מת או נשבר או נשבה שנמצא פוטר עצמו בטענתו והוא נגנב או אבד משביעכני ואמר אמן חייב שהרי עכשו משתנה מחובה לפטור טען שאבד והוא נגנב או שנגנב והוא אבד משביעכני ואמר אמן פטור שהרי הוא מחובה לחובה זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה ומפטור לפטור וכל שכן מפטור לחובה פטור אבל אם שנה עצמו מחובה לפטור חייב מעתה שומר חנם אינו חייב לעולם חומש ואשם אא"כ הודה שברשותו היה או שפשע בה שואל אינו חייב לעולם אלא באיני יודע מה אתה סח והודה או במתה מחמת מלאכה והודה שומר שכר ושוכר חייב בטענת אונסין והודה בגנבה ואבדה או בפשיעה:
וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
