אף מלוה צריך למשכון ר"ל להשתמש בה והוא משתמש בה ברשות לא נפקע מפני זה מן המצוה והרי הוא שומר שכר עליה ומ"מ דוקא שהוא מנכה לו בשכר תשמישו שאם לא כן ריבית הוא ואף זו דוקא במשכון שאין פחתו גדול וכבר ביארנו במציעא פ"ב א' מלוה צריך למשכון בפנים אחרים וזו עקר:
אף שומר אבדה הואיל ויש בו מצוה ונפטר עליה מנתינת פת לעני הרי הוא נעשה שומר שכר עליה להתחייב בגנבה ואבדה ויש חולקין בפסק זה וכבר ביארנו עקרי הדברים בקמא פרק הכונס:
השביעית אינה משמטת את המלוה שיש עליה משכון כמו שביארנו שאין זה בכלל לא יגוש ואם היה החוב יתר על המשכון הרי שביעית משמטת אותו היתר ואין הלכה כדברי האומר שאע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט אלא שיש לנו ללמוד משם דין אחד וכבר כתבנוהו במציעא פרק הזהב מ"ט א':
יש סוגיות בתלמוד שנראה מהם שדברי ר' יצחק בקניית משכון נאמרו לענין אונסין ויש סוגיות שנראה מהם שהם אמורות לענין גנבה ואבדה וכבר רמזנו עליהם בקצת ואף לענין פסק יש דברים שקנייה לענין גנבה ואבדה קרויים קנייה והוא שאמרוה בפסחים ה' ב' לצרך ביעור חמץ שכל קנייה לענין גנבה קנייה היא לענין חמץ וכמו שאמרו כיון דאלו מיגניב או מיתביד עליכו לשלומי וכו' ובפרק אלמנה לכהן גדול אמרו נהי דקני ליה לענין גנבה ואבדה לענין אונסין מי קני לה אלמא קנייה לענין גנבה לא כלום היא ושמא לא נאמרה אלא להאכילה כרשיני תרומה אבל לענין חיובן של בני אדם קנין הוא וכן לענין שביעית שאינו משמט וכן לענין קדושין כמו שביארנו:
חכמי ההר למדין מתוך דברים אלו שכל שמודה במקצת ואומר לו הילך משכון על אותו מקצת אם רצה התובע לקבלו הילך הוא ואע"פ שאינו קונהו אלא להיות עליו שומר שכר הואיל ויכול לגבות בו חובו והוא שאמרו במציעא ד' ב' והא שטרא כיון דקא מודה בה הילך הוא אלמא כל שיכול לגבות בו חובו הילך הוא:
מכלל מה שכתבנו בפרק זה עם מה שכתבנו בראש מציעא למדנו שאין מודה מקצת חייב שבועה אלא בעשרה תנאים א' שיודה ממין הטענה ב' שלא יטעון בה הילך ג' שלא יטעון באותו מקצת טענה הפוטרת מצד אחר כגון מחלם או נתנם לי ד' שתהא ההודאה במה שהיה בידו לכפור כגון שאין שם לא שטר ולא עדים ה' טענה והודאה שבמיטלטל וגופו ממון ו' שתהא הטענה באה בגדול פקח פרט לחרש שוטה וקטן אלא ששתי אלו והם חמשית וששית בכל שבועה נאמר כן ז' שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ח' שתהא הטענה וההודאה דבר שבמדה או במשקל או במנין ט' שתהא הטענה וההודאה במלוה או פקדון הא באבדה פטור י' והיא ממון שתהא הטענה וההודאה מצד עצמם הא אם בא בטענת צואת אביו משיב אבדה הוא ופטור:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
כל הנשבעין וכו' כבר ביארנו בפרק שבועת הדיינין שהשבועות שהדיינין משביעין חלוקות לשלשה מינין שבועת התורה ושבועה המשנה ושבועת היסת וביארנו ששבועת המשנה הן שבועות שתקנו חכמים כעין של תורה פעמים על התובע ובטענת בריא לישבע ופעמים על הנתבע ובטענת שמא וזה הפרק ענינו בביאור זה המין מן השבועות ר"ל שבועת המשנה ששבועות התורה התבארו בפרק שבועת הדיינין במקצת אלא שלא הושלם ביאורם אלא בהצטרף עמו פרק שמיני ר"ל ארבעה שומרים וזה הפרק הפסיק ביניהם ובא לבאר עניני המשנה על תכלית השלמות ועל זה הצד לחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון בביאור עניני הנשבעין ונוטלין והשני בביאור הנשבעין ושלא לשלם אלא שנשבעין בטענת ספק כגון שותפי' ואריסין והדומים להם על הדרך שיתבאר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו שכיר כיצד אמ' לו תן לי שכרי שיש לי בידך והלה אומר נתתי והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמ' לו תן לי שכרי שיש לי בידך חמשים דינר והוא אומר התקבלת משם דינר זהב אמר הר"ם אמ' רחמנא במחוייב לישבע ולקח בעליו ולא ישלם למדנו מזה שמי שלא ישלם ישבע ואין אדם נוטל שום דבר בשבועתו אבל מדרבנן תקנו שבועה כשבועת התורה על אלה ואע"פ שהם תובעים נשבעין ונוטלין וזהו לענינים עוד יתבארו אמנם השכיר הוא נשבע ונוטל לפי שבעל הבית טרוד בעסקיו והשכיר ידקדק הדבר יותר ובזה שני תנאים האחד שיהיה תובעו בזמנו והשני ששכרו בעדים אבל כששכרו שלא בעדים מתוך שהיה יכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר פרעתי או כשתבעו שלא בזמנו ואומר בעל הבית פרעתי נשבע בעל הבית שבועת היסת וכמו כן אם היתה הכפירה בעקר השכירות ישבע בעל הבית שבועת התורה שכך וכך התנה עמו ויתן לו מה שיאמר ואין הלכה כר' יהודה. הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות ואמ' לו תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמ' לו נטלת שנים והוא אומר לא נטלתי אלא אחד זה הדין גם כן הוא בשני תנאים אחד מהם שיהיו שם שני עדים ראוהו שמשכנו והוציא כלים מביתו תחת כנפיו ולא ידעו הדבר שלקח מה וזה כשראוהו נכנס לבית חברו ואין בידו כלום ויצא והוא מחביא דברי' תחת כנפיו ובעל הבית אינו מצוי והתנאי השני שיטעון בעל הבית על אותו הגזלן בדבר שהוא אמוד אצל בני אדם שהוא ידוע בכגון זה אבל אם תבעו שלקח ממנו מרגליות ואבנים טובות והוא אינו מפורסם שיש אצלו כגון אלו הדברים אינו נאמן ואין נותנין לו בזה שבועה בשום פנים אבל ישבע שכנגדו או היסת או שבועה של תורה כפי מה שהודה ואין הלכה כר' יהודה הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול ואמ' לו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי בך ולא עשיתי בך חבורה הרי זה נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמ' לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי בך אלא אחת כשתהיה החבלה במקום שאי אפשר בו שיחבול בעצמו והחבלה שבגופו מורה שהיתה ממעשה זולתו ולא היה ביניהם שלישי שנאמר שמא אמר לו הנחבל הכני פצעני כדי להעניש לזה האחד נוטל שלא בשבועה ואמנם הטיל שבועה על הנחבל או על הנגזל קנס לחובל ולגזלן כדי שלא ירבה נזק בני אדם והתגרותם ואין הלכה כר' יהודה ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפי' שבוע' שוא היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוי בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה ר' יוסי אומר יחלוקו אומרי' בין שחלה שבועת העדות או שבועת הפקדון ואפי' לא פי' לו אלא שנשבע שבועת שוא שאין בה כפירת ממון הנה הוא חשוד על השבועה ואין נותנין לו שבועה וממשנה זו יתבאר לך שכל פסול לעדות בין מדאוריתא בין מדרבנן שהוא חשוד על השבועה זה הדין הוא בשבועת התורה בלבד כלומר השלשה מינין מן השבועות שעקר חיובן מדאורייתא כמו שביארנו בפרק שלפני זה אבל בשבועות שהם בתקנת חכמים אין נשבע שכנגדו ונוטל לפי שתקנה זו היא לפי שהוא מסרב ונשבע לשקר ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וכמו כן שבועת היסת לא שכנגדו כשנתחייב בה לענין דברי ר' מאיר חזרה שבועה למקומה שחזרה למחוייב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה לפי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואין לו על אותם שתבעו זולתי חרם סתם והלכה כר' מאיר לא כר' יהודה שאמר יחלוקו חנוני על פנקסו לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא אמ' לו תן לבניו סאתים חטים תן לפועלי סלע מעות והוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין אמ' בן ננס כיצד או אלו או אלו באים לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל שלא בשבועה והם נוטלין שלא בשבועה הטעם להטיל שבועה על החנוני מבואר לפי שהוא צוה לו שיתן וראוי שישבעו הפועלים או בניו במעמד החנוני שמא יתביישו קצתם מקצתם ואין הלכה כבן ננס אמ' לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמ' לו תן לי הדינר אמ' לו נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי פירות ואמ' לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנוני ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה אמ' לשלחני תן לי בדינר מעות ונתן לו ואמ' לו תן לי את הדינר ואמ' לו נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הדינר שנתן לו את הדינר נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי את המעות ואמ' לו נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך ישבע שלחני ר' יהודה אומר אין דרך שלחני ליתן איסר עד שיטול דינרו אנפלי שם כלי שנותנין בו הכספים והדינרין ואמ' ישבע בעל הבית שהיא שבועת התורה כמו שביארנו אמנם יתחייב כשהיו פירות צבורין ברשות הרבים וכל אחד משניהם טוען טענתו אבל כשהפירות ביד בעל הבית אינו חייב אלא שבועת היסת על העקר הידוע המוציא מחברו עליו הראיה ואמרו גם כן ישבע החנוני שהוא שבועת התורה אמנם יתחייב זה כשהיו הפירות גם כן צבורין ברשות הרבים ובעל הבית אומר בזה הדינר שנתתי לך לקחתי הם והחנוני אומר לו זה הדינר דמי הפירות שנתתי לך אבל אלה הפירות הצבורין לא מכרתי' לך מעולם אלא אני הנחתים בכאן עד שאמכרם ואם היו הפירות בחנות המוכר אינו חייב כלום אלא שבועת היסת על העקר המוציא מחברו עליו הראיה ואם אי אפשר ראיה הוא פטור ישבע שבועת היסת וזה שלא אמרנו באלה הפירות שהם ממון המוטל בספק לפי שבתביעה הראשו' הודה לו שהוא מכר לו ובתביעה השניה הודה המוכר הנה הודאתו במכר והיות הפירות חוץ לחנות חייב לבעל הבית שישבע ויקבל הפירות והודאת הלוקח במקח וכפירת החנוני המכר חייב החנוני שישבע ויטול ור' יהודה חולק על ההלכה השניה ואמר שני הענינים בעל הבית נשבע כיון שהפירות צבורין ואינם ביד החנוני והם לבעל הבית יותר קרובים וזהו פי' מאמרו כל שהפירות בידו והדין בשלחני גם כן על הדרך שביארנו בחנוני והפירות באותן הדברים בעצמם באותן התנאים ואותן התנאים בעצמן אבל חזרותם לענין שזכרו בתלמוד והוא שעלה על דעתנו שתנא קמא מודה לר' יהודה בשלחני כי אין דרכו להיות נותן איסר עד שנוטל את דינרו ולפיכך ישבע בעל הבית בשני הענינים ואלו השמיענו הדין בשלחני היינו אומרין שר' יהודה לא היה חולק אלא בשלחני שאינו נותן האסרין עד שיקח הדינרין אבל מוכר פירות לחריצותו על המכר הוא נותן הפירות קודם שיקח הדמים ולפיכך מודה לחכמי' שהחנוני נשבע והשמיענו שהם חולקין בשני הדינין ואין הלכה כר' יהודה בשני המאמרים:
אמר המאירי כל הנשבעין שבתורה כגון מודה מקצת ועד אחד ושבועת השומרים כלם הוטלו על הנשבע וליפטר מתביעת הטוען עליו וכדכתי' ולקח בעליו ולא ישלם ואלו נשבעין ונוטלין כלומר מתקנת חכמים וכעין שבועת התורה השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו ולא הוזכרו במשנה אלא אותם שמן הדין לא היה להם ליטול כלום אלא שיפטר האחר אם בהיסת אם בשבועת המשנה מתקנת סופרים וחכמים הוא שתקנו להם לתועלתם לישבע וליטול ויש לך אחרים שנשבעין ונוטלין כגון המוציא הוצאות בנכסי אשתו ולא הוזכרה כאן שזו אף בלא שבועה היה ראוי ליטול הואיל והוא בריא ושכנגדו שמא וחכמים הוא שהחמירו עליו לישבע וכן פוגם את שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע ומנכסי יתומים ומנכסים משועבדים וכן יש דינין אחרים בדין נשבע ונוטל שלא הוזכרו כאן והונחו מטעם אחר כמו שיתבאר למטה בסוף סוגיית המשנה השניה:
השכיר כיצד הרי שאמר שכיר לבעל הבית תן לי שכרי והוא אומר נתתי הרי השכיר נשבע ונוטל מתקנת חכמים בנקיטת חפץ ופי' הטעם בגמ' מפני שבעל הבית טריד בפועליו וכתבו גדולי המחברים שאפי' היה השכיר קטן נשבע ונוטל וגדולי המפרשים חולקין שלא למסור שבועה לקטן אלא שמשביעין את בעל הבית אע"פ שאין תביעת קטן כלום:
ר' יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה כגון שתובע דינר והלה אומר שכבר פרעו חצי דינר שאין חלוק הודאת מקצת בין לא הלויתני אלא חמשים ובין פרעתיך חמשים וכן בכופר בכל בין לא היו דברים מעולם ובין לויתי ופרעתי ולענין שכיר מיהא אין הלכה כר' יהודה אלא אף בלא הודאת מקצת נשבע ונוטל ויש בענין שבועה זו של שכיר קצת תנאים כמו שיתבאר:
הנגזל כיצד הרי שנכנס לבית חברו ויש עדים בדבר שהעידו שראוהו שנכנס לביתו של חברו לגזלו או למשכנו שלא ברשות ר"ל שלא ברשות בעלים או שלא ברשות בית דין ופי' בגמ' שלא היה תחת כנפיו כלום וכשיצא ראו שהוא נושא כלים תחת כנפיו ולא ידעו מה או כמה בעל הבית טוען תן לי כך וכך כלים שנטלת והוא אומר לא נכנסתי או נכנסתי ולא נטלתי או נכנסתי ונטלתי ולא משלך אלא משלי או שנטלתי אחד והלה טוענו שתים הרי בעל הבית נשבע ונוטל שמכיון שנכנס שלא ברשות והוציא כלים גזלן הוא ועשו בו תקנה שאין מחייבין מתוך האומד ונפטר כל שנכנס ברשות לישבע היסת ואע"פ שראוהו מוציא אפשר שהוא עפר וכיוצא בו ואף זו שבעל הבית נשבע ונוטל פי' בגמ' דוקא בדברים שהוא אמיד בהם להיותם שלו או שהוא אמיד להיות אותן הדברים נפקדים אצלו ולש בזו תנאים אחרים גם כן יתבארו בגמרא בע"ה ר' יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה וכו' ופי' בגמ' שהוא סובר שלא עשו תקנה להפך השבועה לנוטל אלא בשבועת התורה ר"ל מודה מקצת אבל בכופר בכל שאין בו שבועה אלא מדרבנן אין תקנה לתקנה ואין הלכה כדבריו:
הנחבל כיצד באו עדים שתפשו והעידו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול אלא שלא ראוהו בשעה שחבל בו ואמר לו חבלת בי והלה אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל ואע"פ שאין דנין באמתלא ואפי' מבוררת הרבה בזו תקנו ופי' בגמ' שאם היתה המכה במקום שאי אפשר לחבל בעצמו ושאין שם שלישי שיהא באפשר לתלות בו וכן שהמכה נכרת שהיא על ידי חבלה נוטל בלא שבועה שידיעה אף בלא ראייה מחייבת בממון וגאוני הראשונים שואלים במה שאמרו חבלת בי והלה אומר לא חבלתי שמשמען של דברים שאם הודה חייב והרי קנס הוא ומודה בקנס פטור ותירצו קצתם שעל הבשת והשבת והרפוי אמרם כן שהם ממון אבל נזק וצער דוקא בכפר שאם הודה פטור ויש מתרצים שאף אם הודה חייב שאין זה קרוי הודאה מאחר שראוהו עדים נכנס שלם ויוצא חבול ובתנאים שהזכרנו עדות גמור הוא ואין הודאתו אלא גלויי מילתא בעלמא ומ"מ עקר הדברים שכל חמשה דברים של חובל ממון הם והרי בקמא של קמא אמרו שלשה עשר אבות נזקין הם ומנה בהם חמשה דברים של חובל ועם כל זה נאמר שם בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי ואע"פ שאמרו בקמא קנסא קא מגבית בבבל מאחר שבבל אינו מקום ראוי לגביית קנסות אף חבלות אין ראוי להגבות שם דכל מילתא דלא שכיחא אין גובין בבבל ונמצא דין חבלות כדין קנסות שלא לגבות בהן אלא בארץ ישראל ובמומחין:
ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד כל שהוא חשוד על שום שבועה בעולם אחד הנשבע לשקר בשבועת העדות כגון שנשבע שלא ראה או שלא שמע ונתברר שהוזמן לעדות ושבפניו היה או ששקר בשבועת הפקדון או בשבועת שוא והוא הדין לשבועת בטוי אע"פ שלא הוזכרה כאן ואפי' להבא כגון אוכל ולא אוכל אע"פ שבשעה שנשבע לא נשבע לשקר הואיל ועבר עליה נעשה חשוד ואע"פ שגדולי הרבנים חולקין בזו ומפרשים שכל כיוצא בה אינו נעשה חשוד עד שמכאן למדו שמי שעבר על החרם אין נמנעין מלהשביעו הואיל ובשעה שקבלה לא עבר והביאו ראיה ממה שאמרו בגמ' שבועת בטוי דקושטא משתבע לא קתני אין זה כלום שלא נתכונו לומר אלא שלא נתעסק בה במשנה ואע"ג דאכלתי ולא אכלתי שבועת בטוי ואשתבע בשקרא ההיא מיגו לשבועת שוא אייתי לה בהדה בגמרא אבל להבא דלא אשתבע בשקרא דהא אפשר דליקיים לשבועתיה לא קתני לה במתניתא ומ"מ אף בה הוא נעשה חשוד וכן נעשה חשוד אפי' בשבועה מדבריהם אפי' בשבועת היסת ואין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפילו היסת וכן משחק בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שהם פסולי עדות אם מן התורה כגון מלוה בריבית אם מדרבנן כגון משחק בקוביא הרי כל אחד מאלו חשוד על השבועה וכן הדין בכל פסולי עדות שמחמת סרך עבירה כגון רועים ומוכסים אם בעבירות של תורה בכל איסור אם בשל סופרים ובאיסור ממון שלא אמרו הלכה כאביי דלא בעינן רשע דחמס אלא בשל תורה על הדרך שביארנו בסנהדרין כ"ז א' ואין משביעין אותו כלל הואיל וחשד שלו בעדים כגון שבאו עדים שעבר עבירה פלנית אבל אם הודה מפי עצמו אינו נעשה חשוד וכל שהוא חשוד אם היה מחוייב שבועה על טענת ודאי אמרו במשנה זו שכנגדו שהוא תובע נשבע ונוטל ואין אומרין שמאחר שאינו יכול לישבע ישלם שאין אומרין כן אלא בשאינו יכול לישבע מצד פחיתות טענתו כשלא יוכל לישבע כשיתחייב מנה יטענוהו במאה מנה כדי שיודה מקצת ויפרע הכל ואם היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה ופי' בגמ' למחוייב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ואין חוששין למה שכתבנו ששניהם חשודים לא שכיחי דברי ר' מאיר וכן הלכה ר' יוסי אומר יחלוקו ואין הלכה כן ויש פוסקין כר' יוסי ממה שאמרו בגמ' עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי אלא שכבר הכריעו גדולי הפוסקים לפסוק כר' מאיר אבל אם היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק פטור לגמרי ואם היה מן הנשבעין נוטלין נשבע שכנגדו ונפטר ויש בדין זה גם כן דינין אחרים שכבר ביארנו ענינם בפרק הדיינין וכן כתבנו בדין זה בכתובות פרק הכותב פ"ה א' קצת דברים שראויות להשתלשל בכאן אלא שסמכנו בהם על מה שכתבנו שם:
ולחכמי הדורות ראיתי שכללו בדין חשוד שכל שהוא מן הנשבעין ונוטלין במה שהיה הדין ליטול בלא שבועה אלא שחכמי' החמירו להזקיקם שבועה כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שנפרע ונפרע שלא בפניו ומנכסים משועבדים הואיל ובידו שטר מקוים נוטל בלא שבועה ואם מת יורשיו נשבעין שבועת היורשים ונוטלין ובבא ליפרע מן היתומים הפסיד מטעם שאין אדם מוריש וכו' והכי דלא לוסיף כמו שיתבאר ואם היה מאותם שהיה הדין שלא ליטול כלום הקלו בו ליטול בשבועה אי משום כדי חייו כגון שכיר אי משום רגלים לדבר כנגזל ונחבל ודומיהם אינו נשבע וכן חנוני על פנקסו אלא משביעין את שהרי השבועה היתה עליו ומשום טרדת פועליו עקרוה מבעל הבית ושדיוה אשכיר כל שהשכיר חשוד מחזירין אותה אצל בעל הבית ואע"פ שטריד הוא בוטחין על אמונתו דרמי אנפשיה ומדכר ואי לא מדכר פרע ואם היו שניהם חשודים פטור ואם הוא מן הנשבעין ולא משלמין אם בטענת ספק ומדברי סופרים לא נשבע ולא משלם והוא הדין להיסת ואין מהפכין אותה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ואם היה משל תורה כגון מודה מקצת ועד אחד הרי הוא כדין הנזכר במשנתנו ושם הוא [מבואר]:
