גמ' והשתא דאמר רב אשי זה נשבע וזה נשבע הכי קאמר מי נשבע תחלה כו'. והא דרב אשי בבבא מציעא הוא בפ' המפקיד דאמר רב הונא התם גבי שומר שכר שטען נגנבה וחייב עצמו בתשלומין משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה ורוצה לקנותה בדמים ואותביניה מהא דקתני ויוציא הלה את הפקדון ואי אמרת משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק ליה ושני רב אשי עלה זה נשבע וזה נשבע זה נשבע שאינה ברשותו וזה שהשבועה עליו נשבע כמה היתה שוה והכי קאמר מתני' מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו נשבע תחלה שאינה ברשותו ולעולם אסיפא דרישא קאי היכא דשבועה גבי לוה: קתא. בית יד: אבד אלפא זוזי. דסבר וקביל אבל כל זמן שהן קיימין על כרחו גובה חובו אם מלוה סתם הוא סתם מלוה שלשים יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי למימר סברת וקבילת דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי ולא מצי פטר נפשיה בדמי שווין: אבל תרתי קתא. לא אמרינן חדא קביל בחמש מאה וחדא בחמש מאה ואי אבד חדא מינייהו לא ליפסיד חמש מאה דהא לא פריש חדא בפלגא וחדא בפלגא אלא תרוייהו קבלינהו בחדא במשכונו ולא בפרעון וכיון דמהדר ליה מקצת משכונו במאי דחסר (נפשיה) מיניה פטר נפשיה בתשלומי שוויו: ורב נחמן אמר אפי' תרתי קתאתי. ואע''ג דלא פריש מסתמא חדא בפלגא וחדא בפלגא קבלינהו ואי אבוד חדא אבוד פלגא: אבל קתא ונסכא. לא אמרינן נסכא קביל בפלגא דכיון דמידי דחזי לפרעון הוא לא קבליה עליה אלא בדמי שוויו: אבד נסכא אבד פלגא גרסינן: חייב. ולא אמרינן אבד כל מעותיו: כדפריש. איני מקבלו עלי אלא באחריות דמיו בשוויו: ישבע ויטול מעותיו. ישבע שאבדו ויטול את חובו:

ואמרו רבנן שישבע המלוה ויטול. ולקמן נפרש בע''ה אמאי לא תנא לה לקמן בהדי נשבעין ונוטלין: והשתא דאמר רב אשי. משמע הכא דקאי שינויא דרב אשי וא''ת דבריש המפקיד (ב''מ דף לה.) משמע דהדר ביה רב אשי מהך שינויא דכי הדר פריך התם לרב הונא מרישא דסיפא דקתני סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואי איתא מגו דאשתבע שאין ברשותו לשתבע נמי על ידי גלגול כמה היה שוה ומוקי לה רב אשי במאמינו אלמא הדר ביה דהא רישא נמי מצי לשנויי הכי ותהא כולה במאמינו ויש לומר דברישא לאו אורחיה דלהימניה ואז לא יכול לישבע משום שמא יוציא הלה הפקדון ויפסיד: הכי קאמר מי נשבע תחלה. מה שכתוב בקונטרס ולעולם אסיפא קאי דשבועה אמלוה נראה טעות סופר אלא ארישא קאי דשבועה גבי לוה היא: אבל קתא ונסכא לא. פירש בקונטרס דכיון דנסכא בת פרעון היא לא קבלו עליה אלא בדמי שוייה וקשיא דבסמוך פריך ממתני' אמאי חייב לימא ליה הא קבילתיה ומאי קושיא שמואל מודה במידי דבר פרעון וליכא למימר דלנהרדעי פריך מדמשני כי קאמר שמואל כו' ובדוחק יש לחלק דמודי רב נחמן בחד נסכא או בתרי נסכא אבל נסכא בהדי קתא מוכחא מילתא דקתא למשכון ונסכא לפרעון ונראה לפרש דה''ק אבל קתא ונסכא לא אלא אבד כל חד לפי מאי דשוייה דאם הנסכא שוייה עשר קתי אבד נסכא אבד עשר חלקים אבד קתא אבד חלק אחד עשר וע''נ לפרש קתא ונסכא לא ואי אבד קתא לא אבד פלגא אלא מאי דשוי דעיקר סמיכת המלוה על הנסכא אבד נסכא אבד כולהו ואי אבד נסכא ברישא אבד פלגא אבד קתא אבד כולה נהרדעי אמרי אפי' אבד קתא ברישא אבד פלגא וגרס ברישא דמילתייהו אבד קתא אבד פלגא: מתני' בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש. ר''ח גריס איפכא וכן רבינו תם ומוקי דשמואל בדפריש דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו לגמרי היכא דלא פריש ואם תאמר כי מוקי בסמוך פלוגתא דרבי אליעזר ודר' עקיבא בדשמואל אי בדפריש מאי טעמא דר' אליעזר ויש לומר דקסבר ר' אליעזר דאסמכתא בעלמא היא ואפי' כנגד המשכון לא מפסיד כדאשכחן באיזהו נשך (ב''מ דף סו: ושם) דקאמר דבאסמכתא בעלמא לא הוי אפי' אפותיקי למיגבא מיניה ור' עקיבא לא חשיב אסמכתא אלא כגון. אם אוביר ולא אעביד שאין בדעתו להתחייב אלא להבטיח חבירו ולהסמיכו על דבריו שיאמינהו אבל הכא דעתו לכך ולכך אומר כדי לקיים ואפי' מאן דחשיב משחק בקוביא אסמכתא בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) התם שאני שלא הפסיד אבל הכא שהפסיד משכונו גמר בדעתו להפסיד כל החוב וכל שכן אי שמואל איירי בדלא פירש שאנו צריכים לטעם זה ועוד יש לומר דבלאו אסמכתא פליגי ופריש לאו היינו שפירש בהדיא שיפסיד כל החוב אלא כמו שפר''ח דפריש ואמר אע''ג דלא שוי אלפא זוזי קבלתיה דרבי אליעזר סבר דלענין זה קיבלה שיעכבנו בידו עד שיפרע כל חובו ורבי עקיבא סבר דלהכי קבלו דאם אבד המשכון אבדו מעותיו ואם תאמר בפרק האומנין (ב''מ דף פא:) אמאי לא מוקי מתני' דהמלוה על המשכון שומר שכר אפי' כר' אליעזר ולימא בדפריש מודה רבי אליעזר כדשמואל ויש לומר אי מודה בדפריש ופלוגתא בדלא פירש אמאי לא יפסיד כנגד המשכון לר' אליעזר דישבע ויטול מעותיו משמע אפי' מה שכנגד המשכון דמה שכנגד המשכון חשיב כמפרש והשתא נמי ניחא הא דקאמר דכ''ע לית להו דשמואל דהוה ליה למימר דכ''ע אית להו דשמואל דבשלמא לפי גירסת הספרים והקונטרס דשמואל איירי בדלא פריש לא מ''ל כ''ע אית להו דשמואל דכיון דאפי' לא פירש מפסיד כל החוב אם כן בדפריש נמי נהי שלא יפסיד כנגד כל החוב מכל מקום כנגד המשכון יפסיד ואמאי לר' אליעזר יטול מעותיו דמשמע אפילו כנגד המשכון אבל לפירוש רבינו חננאל דמוקי שמואל בדפירש הוה ליה למימר דכ''ע אית להו דשמואל ולר' אליעזר ישבע ויטול כיון דלא פירש וטעמא דרבי עקיבא משום דר' יצחק כדמפרש השתא אבל לפי מה שפירש דכנגד המשכון חשיב כמפורש ניחא דודאי ר' אליעזר ליתליה דשמואל מדיטול אפי' מה שכנגד המשכון דלא שייך למימר דלזכרון דברים בעלמא תפיס ליה לענין מה שכנגד המשכון והא דקאמר לקמן למאי תפיס ליה לזכרון דברים בעלמא היינו אי כולי עלמא לית להו דשמואל ואי הוה אמר דאין הלכה כשמואל הוה ניחא טפי הא דלא קאמר דכולי עלמא אית להו דשמואל ומטעם זה פסק רבינו חננאל דאין הלכה כשמואל וכן בה''ג ואין נראה דמכאן אין ראיה דלא הוה מצי לומר כולי עלמא אית להו כדפרישית ואדרבה נראה דהלכתא כוותיה דקיימא לן כרב נחמן בדיני ועוד דלרבה דקיימא לן כוותיה לגבי רב יוסף דבסמוך צריך לאוקמה פלוגתייהו דר' אליעזר ור' עקיבא כדשמואל כמו שמפרש וקיימא לן כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ועוד מדמה לקמן ההיא דאין שוה אלא פלגא לשמואל ובפרק הזהב (שם דף מח:) מדמה לרבי יוחנן דאמר בערבון כנגד כולו הוא קונה א''כ ר' יוחנן כשמואל ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומדשמואל אין ראיה דאף על גב דלענין דינא מיתשיל והלכתא כוותיה בדיני ההיא דערבון לענין איסור איתשיל ולפי פר''ח דאיירי שמואל בדפריש ההיא דערבון איירי נמי בדפריש:

ואמרינן מכדי ד' בבי קתני במתני' על איזו מהן שנינו זו המשנה מי נשבע מי שהפקדון אצלו. ואוקמה שמואל ור' יוחנן וחייא בר רב אהא דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. פירוש הסלע יש בו שני שקלים נתפרע השקל דמי המשכון נשאר לו שקל שהוא חצי סלע על הלוה והלוה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה נשאר לך בידי דינר נמצא המלוה טוענו בב' דינרין והלוה מודה לו בדינר חייב הלוה שבועה כי ג' דינרין היה שוה ויוציא המלוה המשכון ויכחישנו ונמצא חשוד על השבועה לפיכך רמו עליה שבועה על מי שהפקדון אצלו כי אינה ברשותו ונמצאו שניהן נשבעין והכי קתני מאחר שזה וזה נשבעין מי נשבע תחלה ואמרינן מי שהפקדון אצלו נשבע תחלה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון אבל סיפא דקתני סלע הלויתיך עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי סלע הלויתני עליו וה' דינרין היה שוה שנמצא הלוה טוענו בסלע והודה לו המלוה בדינר שהשבועה על המלוה היא אינו חייב לישבע שאינה ברשותו אלא כמה היה שוה:
הא דאמר שמואל מאן דאוזפיה חבריה אלפא זוזי ואנח קתא דמגלא משכון עילויהו כו'.

ורב נחמן אוסיף אהא דשמואל ונהרדעאי אוסיפו אהא דרב נחמן. וקיימא לן דכל הני כולהו לית הלכתא כותייהו מיהו אנן מפרישנן טעמייהו:
ואקשינן עלייהו וכי מאן דיהיב משכון לחבירו ודמי המשכון פחות מן המלוה ואבד המשכון אבדו המעות כולם.

והתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה [שוה] חייב. אמאי חייב הלוה נימא ליה למלוה הא קבילתיה למשכון בסלע:
ופרקינן מתניתין בדלא פריש ואמר אע"ג דלא שוה המשכון סלע אנא קבילתיה בסלע אלא בסתם לפיכך חייב כי אמר שמואל ורב נחמן ונהרדעאי בדפריש ואמר אע"ג דלא שוה הני דמי קבילתיה:

נימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון כו'.

ואמרינן היכי דמי או דשוה האי משכון שיעור זוזי ואבד בהא קתני ר' אליעזר ישבע ויטול מעותיו.

גמ': אבד קתא דמגלתא אבד אלפי זוזי . פרש"י ז"ל דסבר וקביל אבל כל זמן שהן בעין ע"כ יגבה חובו אם מלוה סתם הוא סתם מלוה ל' יום ואי פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי למימר סברת וקבילת דאי לשם משכון קבליה לשם פירעון לא קבליה וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי.
ומתני' נמי דיקא דקתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב ואי אמרת אינו יכול לכופו לפורעו מאי הודאה איכא הא לא מודי ליה מידי בברי ואדרבא שויתיה נשבע ונוטל ב) ולא אשכחן הכי אלא באותן שתקנו חכמים.
וה"נ משמע מדקי"ל המלוה על המשכון שומר שכר ואם נאנס גובה חובו ש"מ דכי איתיה בעיניה נמי יכול לכופו לפורעו דאי לא הוה ליה באפותיקי מפורש שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים.
ויש למדין ממנה למשכונת קרקע ואעפ"י שי"ל התם כיון דקא אכיל פירי אי בנכיתא אי (בשומר) [בשומא] כזביני הוא אלא א"כ שטפה נהר.
והוי יודע דאפי' לשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזי שומר שכר הוי ואם נאנס גובה חובו מדלא מקשי' עלה ממתני' דבפרק האומנין אלא דסבר שמואל כיון דקביל עליה נטירותא כשומר שכר נטירות' דאלפא זוזי דאית ליה בחוביה קביל עליה.

נהרדעי אמרי אפי' קתא ונסכא אבד נסכא אבד חמש מאה אבד קתא אבד כולהון. וכן גרר"ח. אבל רש"י ז"ל גריס אבד נסכא אבד מאי דשוי ולא נהירא דא"כ כי אקשי' ממתני' נימא מתניתין במשכון דנסכא דלא אבד אלא מאי דשוי א"נ דמשכן לה נסכא וקתא ואבד נסכא ואיתיה לקתא.

ה"ג: מתניתין בדפריש וכי קאמר שמואל כדלא פריש. וכן גרש"י ז"ל, אבל ר"ח ז"ל גריס בכאן אינה נכונה.

גמרא מאי רישא סיפא דרישא דשבועה גבי לוה הוא ואמור רבנן לישתבע מלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. פרש"י ז"ל ויפסלנו, וקשה דאטו אנן אחראין לרמאין שלא יפסלנו, אבל הר"ח ז"ל פי' שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצאת שבועת הלוה לבטלה, ולפי פי' וה סיפא ,[ד]רישא נמי אפי' במאמינו דאנן לא שבקינן ליה דלא לישתבע כדי שלא תהא שבועת הלוה לבטלה, וכן לפי פירושו של הרב אלפסי ז"ל שפי' שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל הלכך כי מאמינו נמי אנן לא מהמנינן ליה ונמצא כולה מתני' במאמינו אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל רישא דטיפא דוקא במאמינו אבל סיפא דרישא בשאינו מאמינו הא במאמינו לא ישבע המלוה תחילה, וכבר פירשתי משנה זו והארכתי במה שנאמר עליה בפרק המפקיד בס"ד.

אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי כו'. כלומר דעל דעת כן קבלו מיד הלוה שישמרנו ויהא מה שהלוה לו בידו עד שיחזיר לו משכונו ששמירתו קבל עליו על ענין זה, אבל מודה שמואל שלא קיבלו בפרעון כל חובו שהרי במשכון קיבלו לבד ועל דעת לשמרו שלא יאבד, ומינה דאפילו לשמואל כל שמחזיר לו משכונו חייב לפרוע לו מעותיו ואינו יכול לומר לו יצאו מעותיך כנגד המשכון, ותדע מדנסיב לה שמואל בשאבד ואם איתא לימא דהמלוה את חבירו אלפא זוזי ואנח לי' קתא דמגלא עלייהו יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על הקתא הרי קתא לפניך וכ"ש כשאבד המשכון. ויש אומרים עוד דאפי' לשמואל אינו נעשה עליו אלא כש"ש דדוקא כשנאבד או נגנב אבד אלפא זוזי הא נאנס לא דשמירת אונסין לא קביל עליה, והראיה שהרי שנינו בפ' השוכר את האומנין המלוה על המשכון ש"ש, אלא דשמירת אלפא זוזי קביל עלויה כיון דקביל עליה נטירותא דקתא.

נהרדעי אמר אפי' קתא ונסכא אבד נסכא אבד מאי דשוי אבד קתא אבד כולהו, כך גירסת רש"י ז"ל, ואין גירסא זו מחוורת דא"כ כי אקשינן ממתני' דסלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה מאי קושיא לימא דמתני' במשכון דנסכא דלא אבד אלא מאי דשוי ואפי' אנח ליה קתא ונסכא ואבד נסכא, ומשמע ודאי דלנהרדעי דסליק מנייהו קא סליק, אבל גירסת ר"ח ז"ל נהרדעי אמרי אפי' קתא ונסכא אבד נסכא אבד ה' מאה אבד קתא אבד כולהו.

ה"ג מתני' בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש. דלשמואל כל שקבלו סתם קביל עלויה נטירותא דאלפא זוזי. קשה לי לשמואל מאי קשיא מתני' דהא אמר שמואל אבל תרתי קתאתי לא ומתני' דלמא בתרתי קתאתי ואבד חד מינייהו, וי"ל דכולהו אליבא דשמואל קמפרשי וכאלו אמר רב נחמן אפילו בתרתי קתאתי נמי אמרה אבל לא אמרה בקתא ונסכא ונהרדעי אמרי אפי' בקתא ונסכא אמרה, ולנהרדעי אקשי' ממתני' לשמואל ולשמואל אליבא דנהרדעי מקשינן ומוקמינן מתני' בדפריש ושמואל בדלא פריש.

הא דאמרי' לימא כתנאי המלוה על המשכון כו' עד בדלא שוה שיעור זוזי דכולי עלמא לית להו דשמואל, ומאי דאמרי'

ותסברא אימר דאמר רב יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו כתבתי הכל בארוכה בפרק האומנין גבי המלוה על המשכון בס"ד.
ולית הלכתא כשמואל כלל בין בקתא ובין בקתא ונסכא אלא שומר שכר הוא עליו עד כדי דמיו וכפשטא דמתני', ולר' יצחק נמי בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו שומר שכר בלחוד הוא ולא קנאו לאונסין וכן דעת הגאון רבינו האי ז"ל והרב אלפסי והרמב"ן ז"ל, אבל רש"י והראב"ד ז"ל כתבו דשלא בשעת הלואתו קנאו לגמרי ואפי' לאונסין, והמחוור כדעת הגאונים ז"ל ויש ראיות כמה לסמוך עליהם, וכבר כתבתי הכל בארוכה בפ' השוכר את האומנין בס"ד.

אבל קתא ונסכא לא פירוש אלא כי היכי דנסכא לא קבליה אלא במאי דשוה קתא נמי במאי דשוו נהרדעי אמרי אפי' קתא ונסכא י"ג והיינו גירס' רש"י ז"ל אבד נסכא אבד מאי דשוי אבד קתא אבד כולהו פירוש דסתם נסכא כיון דמידי דחזי לפרעון הוא לא קבליה עליה אלא במאי דשוי וקשה דא"כ כי אקשי' ממתני' לוקמה בנסכא ודכוותה דהאי בר פרעון לכך הגירסא הנכונה אבד נסכא אבד פלגא אבד קתא אבד כולהו פירוש דקתא דנקט שמואל לאו דוקא אלא דלרווחא דמלתא נקטיה משום דרבותא דדמיו פחותין אבל ה"ה לנסכא וכל משכון והיינו דפרכינן עלה ממתני'. ג"ר הא בדפריש והא בדלא פריש ורש"י ז"ל פירוש דמתני' בדפריש שקבלו בשיויו ודשמואל בדלא פריש כשקבלו סתם והקשה ר"ת ז"ל וכי בשופטני עסקינן שיקבל אדם סתם קתא דמגלא על אלפא זוזי לכך פירוש ר"ת ז"ל ור"ח ז"ל דגריס להדיא דמתני' בדלא פריש וסתמא דשוויו מקבל ודשמואל כדפריש שהוא נוטלו כנגד הכל אם יאבד וא"ת א"כ פשיט' ומאי קמ"ל שמואל וי"ל דאנן ס"ד דכי הא דגזים ואמר מלתא יתירתא אסמכת' [הוא] ולא קניא וכדאמרינן בעלמא גבי דאמר אי מובידנא משלימנא אלפי זוזי דכיון דגזים אסמכתא ולא קניא קמ"ל דבכי הא שהדבר בידו לשומרו מגניבה ואבידה ולא גזים אלא בקבול אחריות לאו אסמכתא היא דהו"ל כעין שומר חנם שמתנה להיות השואל ומאן דאמרינן בסוגיין דלית ליה כשמואל יסבור בהא נמי אסמכתא היא כיון דגזים ואמר מלתא יתירתא וגירס' רש"י ז"ל נוחא יותר דאי שמואל בדפריש איירי הו"ל לאדכורי הכי בהדיא דאין דרך האמורא לסתום דבריו אלא לפרשו:

לימא כתנאי וכו' כל הסוגיא הזאת פירשתי בארוכה בפרק השוכר ולכך אני מקצר בה כאן:

גאוני ספרד כוללין מכח משנה זו שכל שומר שאבד ממנו מה שנעשה שומר עליו ותבעו מפקיד ונתחייב בתשלומין ונחלקו בשיווייה בהודאת מקצת אין אומרי' לבעל הפקדון לישבע על שוויה ויטול אלא אם הוא מאמינו שאבד או שיש לו עדים על כך שאין כאן חיוב שבועת השומרים נשבע הנפקד שלא היתה שוה אלא כך ואם אינו מאמינו נשבע גם כן שאינה ברשותו ואם הוא כופר בכל או שאמר הילך או יש לי אצלך בכדי אותה שומא אם מאמינו שאבד נשבע היסת על השווי ונפטר ואם אינו מאמינו נשבע שאינה ברשותו ומגלגל עליו שבועת השווי וזה כלו פשוט אלא שהם מחדשי' עוד בזה שכל שטוען שאינו יודע הואיל ומודה באיזה דבר משלם בלא שבועת האחר ר"ל שאם אמר המלוה סלע הלויתיך ושוה שקל והלווה אומר איני יודע דמיו נשבע המלוה שאינה ברשותו וכולל ששני דינרי' שוה ומשלם הלווה:

סלע הלוית ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע מלוה שאינה ברשותו ויכלול בה שאינו יודע דמיו יתר על החוב אפי' פרוטה אחת ופטור שהרי לא חייב עצמו בכלום אבל אם אמ' הלווה כך וכך היתה שוה והמלוה אומר יודע אני ששוה יותר מכדי החוב אבל איני יודע כמה הרי המלוה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע אלא שאם רצה מחרים סתם על מי שנוטל ממון ממנו שלא כדין וכן הדין במפקיד ונפקד ובבעל הבית ושומר ומקשים לעצמם ממה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אפקיד גבי הבריה חד שק צרור אירעו אונס חד אמ' מטקסין הוה מלא וחד אמ' סיגין הוה מלא אתא עובדא קמי ר' אמי ואמ' הרי זה נשבע ונוטל ואונס זה אם בשומר חנם אתה צריך לפרשו בפשיעה ואם בשומר שכר אתה צריך לפרשו בגנבה ואבדה שנמצא הוא חייב בתשלומין אלא שחולקין על השווי ואתה צריך לפרש בו שהתובע טוען בריא והנתבע בשמא שאלו אמ' בריא לי שסיגין הוה מלא לא היה האחר נשבע ונוטל אלא הנשבע היה נשבע ונפטר שהרי למדנו ממשנה זו שכל שיאמר השומר בריא לי שלא היה שוה אלא כך נשבע ונפטר ומה לי אמ' בריא לי שלא היה שוה אלא כך או שלא היה בו אלא כך אלא ודאי טענת שמא הוא והיה לנו לומר לפי מה שכתבנו שיהא נוטל בלא שבועה מדין מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הואיל ומודה באיזה חיוב ופי' טעם הדבר מפני שאלו אמ' בריא לי שסיגין היה מלא לא היה שם דין שבועה לנתבע שאין זה ממין הטענה והילכך כשאמרה בשמא אין לומר בה דין מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ומפני זה דנוהו בנשבע ונוטל ולדעת זה אלו הודה במטקסין אבל טען שמא לא היה שם אלא כך וכך מטקסין הואיל והודאת מקצת שלו היה מחייבו שבועה באיני יודע שלו היה משלם בלא שבועה ואף בזו לדבריהם צריך שיאמר לו מן השק הילך שאם לא כן הרי זה טוענו חטים ושעורים והודה באחד או שמא אינו טוענו בשק כלל או שמא אינו שוה פרוטה ושואלין עוד לעצמן בעקר דין זה מאחר שאתה מפקיע מכאן אף בבריא דין מודה מקצת ממה שאין כאן מין הטענה אף שמא שלו יש לך לדונו כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור בהיסת ופירשוה שאינו דומה שזה שאומר איני יודע אין כאן דררא דממונא כלל אבל זה שמודה בסיגין יש כאן דררא דממונא ויראה מדבריהם שאם טענו חטים והלה אומר איני יודע אם חטים אם שעורים שנשבע ונוטל ובבבא קמא פרק המניח יראה ההפך כמו שכתבנו שם:

ולמדת מ"מ שהמלוה על המשכון או מפקיד או מוסר לשומר וטען שאבד ומתחייב בתשלומין וחולקים על השווי וזה אומר איני יודע שלדבריהם מחייבין אותו לשלם כערכו של בעל הפקדון וגדולי המחברים תלמידיהם כתבוה כדבריהם וגדולי עולם חולקים בזו במה שיש בו דין מודה מקצת שהרי אין כאן הודאה במדה ומה בין זה לבית זה מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל שאין כאן הודאת מקצת להיותו נקרא מחוייב שבועה אלא שלדעתי כל שהדבר שהוא תובעו ידוע ואף הוא מודה בכלו אלא שנחלק בו בשוויו אינו נופל תחת דין דבר שבמדה שאין דין דבר שבמדה נאמר אלא שחולקים על כמות הדבר זה אומר כך וזה אומר איני יודע כמה היה שם אבל זה מודה לו על כמותו של דבר שכך היה אלא שמספק באיכותו ואף זו אלו היה אומר איני יודע ומה שהנחת אתה נוטל אם מטקסין אם דבר אחר פטור אם מדין דבר שבמדה אם מדין הילך אבל זה כבר אבד פקדונו והוא מודה בו ובכמותו אלא שמסתפק על השווי וכיוצא בזו אמרו גאונים אלו לחייבו בלא שבועת האחר ומ"מ אף בזו ראוי לדון כמה שכתבו גדולי קדמונינו שבנרבונה להיות נשבע המפקיד ונוטל וכן כתבו גאוני הראשונים במסכת כתובות פרק נכסים ע"ט ב' בענין המוציא הוצאות על נכסי אשתו שכל שאין הנשבע יודע והתובע יודע ויש בו דררא דממונא ישבע כמה הוציא ויטול ואף במקום שהודאת מקצת שלו מחייבתו שבועה באיני יודע שלו לא נחייבהו לשלם עד שישבע האחר ואין לדון דין חמשין ידענא וכו' ליטול בלא שבועה אלא בדבר שהיה לו לידע כגון הלואה או פקדון של מעות בענין שיש לדון שלא אמ' איני יודע אלא לפטור עצמו משבועת התורה ואין מתקנין בה להפכה לשכנגדו מפני שנראית טענת רמאות אבל בשומר ולענין ערך הדבר אינה טענת רמאות אפשר שאינו בקי בשומא וכל שכן במה שלא עלה על לבו שיש לנו להפכה לשכנגדו שאף במלוה על המשכון אמרו במציעא ל"ה א' מלוה לא קים ליה ואע"ג שדרכו לשומה בשעת הלואתו אינו שם אותה בכיוון וכל שכן בנפקד שאין דרכו לשומו כלל וכל שכן בשק צרור שלא ראה מה שבתוכו ואפי' אמר שמא לא היה בו אלא כך לא היה נוטל בלא שבועה ואף לדברי גאונים שהזכרנו לא היה להם להקשות משק צרור לפקדון אחר שפקדון אחר יכול לראותו ולשומו מה שאין כן בשק צרור אלא שאף בזה עקר הדברים שאינו עשוי לשומו ואין כאן טענת רמאות וחכמי הדור הביאו ראיה לדעת זה ממה שאמרו בפרק כל הנשבעין מ"ז א' בין שניהם ולא בין היורשים ופירשוה במנה לאבא ביד אביך ואמ' ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שבאב כדרך זה חייב ואצטריך קרא לפטור את היורשים והטעם שבאב אם טוען לא ידענא נראה כטענת רמאות מה שאין כן ביורש שקרוב הדבר שאינו יודע ואין כאן טענת רמאות וראוי ליפטר לגמרי ואין הפוך שבועה להם שמא אביהם היה אומר בבריא שאינם אלא חמשים והיה נשבע ואף אלו נשבעין שלא פקדם אבא ולא אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בדבר הידוע שאביו היה חייב שבועה כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל שבועת מודה מקצת שתלוי בהודאתו וכפירתו של לווה ולא שמענו עדין טענתו של אב אם יודה במקצת או יכפור הכל אין קורין אותו מחוייב שבועה שלא יורישנה לבניו ולפיכך יורשין נשבעין שבועת היורשים ופטורים:

ומכאן כתבו גדולי קדמונינו במי שהפקיד לחברו טבעת של זהב ופשע בשמירתו ואמ' מפקיד שמשקלו שני דינרי זהב ונפקד אומר איני יודע וכן איני יודע אם היה של נחשת ומצופה זהב אלא שאני יודע שהיה שם זהב ושהיה משקלו לפחות דינר זהב אין זה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ונשבע הלה ונוטל אבל אם טען המפקיד יודע אני שאתה שקלתו וידעת שכך היה משקלו והוא טוען מכך וכך אני יודע הרי זה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ויש מקשים אף לדברים אלו ממה שאמרו שורך גדול הזיק והלה אומר איני יודע אם גדול אם קטן והיה לנו לומר לדעת זה שיהיה נשבע ונוטל ואמרנו עליו שפטור ומתוך כך פירשו גדולי הדורות שלפנינו שבמפקיד זה שאמרו נשבע ונוטל משום עשו תקנת נגזל באשר לישבע נגזל כמה שוה ויטול והוא הדין במפקיד שכל שנמסר לו פקדון הרבה מוטל עליו לשמרו אבל לנזקים לא עשו לו תקנה עד שנחייבהו בזה אומר גדול הזיק וזה אומר איני יודע שאין המזיק מצוי לעמוד אצל שורו כל היום ואע"פ שחייב בשמירת שורו מ"מ אינו חציו ממש כאשו ופקדון מיהא הואיל ושמירתו מצויה הרי הוא כדין חציו:

כבר ביארנו במציעא פרק האומנין פ"ב א' שזה שפסקנו שהמלוה על המשכון נעשה עליו שומר שכר אין בו חלוק בין הלוהו מעות להלוהו פירות וכן לא סוף דבר במשכנו שלא בשעת הלואתו כגון שהלוהו בשטר או בעל פה ואחר זמן תבע מעותיו בבית דין ומשכנו על פי בית דין שיש לומר בו הואיל ולגוביינא תפשה וכן שהיה מתירא מחובו דין הוא שיהא עליה שומר שכר אלא אף משכנו בשעת הלואה שיש לומר שאינו תופשו לגוביינא אלא לזכרון דברים בעלמא להיותו בטוח שלא לכפור אין אומרין שהוא שומר חנם אלא שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה וכן כלך לדרך זו לא סוף דבר משכנו בשעת הלואתו שפטור מן האונסין אלא אף משכנו שלא בשעת הלואתו שהיה לנו לומר שהוא מקבלו בפרעון וכשלו ושיפקע חובו באונסיו וישלם השאר אינו כן אלא כשומר שכר ופטור מן האונסין וגובה חובו מצד אחר וכך פסקוה גדולי הפוסקים ותלמידיהם וגדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשי' נוטים בה לדעת אחרת לומר שמשכנו בשעת הלואה נאמר שהוא שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה וליפטר מן האונסין אבל משכנו שלא בשעת הלואתו חייב עליה אף באונסין וכדעת ר' יצחק שאמ' בעל חוב קונה משכון והעמדנוה כאן בשלא בשעת הלואה ופי' קונה משכון להתחייב באונסיו שאלו אתה מפרש קונה משכון לענין חיוב גנבה ואבדה מפני מה אמרו כאן אימר דאמ' ר' יצחק בשלא בשעת הלואה והלא אף בשעת הלואה כן ומ"מ גאוני ספרד מביאים ראיה לדעת ראשון ממה שאמרו במסכת גיטין ל"ז א' בענין שביעית המלוה על המשכון אין שביעית משמטת ומאחר שאמ' על המשכון אלמא בשעת הלואה הוא ואמרו עליה שאני התם דקני ליה מדר' יצחק אלמא ר' יצחק אף בשעת הלואה אמרה ולענין חיוב גנבה ואבדה ומה שאמרו כאן אימר דאמ' ר' יצחק בשלא בשעת הלואה דרך דחיה נאמרה אלא שגדולי המפרשים פירשו זו שבגיטין שאני משכון דזימנין דקני ליה לגמרי כדר' יצחק ומאחר שכן אף בשעת הלואה יש שם קנייה כל שהוא לגבות ממנה את חובו ושלא להשמיט ונראין לי דבריהם ממה שאמרו כאן דרך הנחה פשוטה אימר דאמ' ר' יצחק וכו' ואין לשון זה נהוג בתלמוד אלא במה שהוא פשוט אצלם וכן שסוגיא זו מיוחדת בענין משכון מצד המשנה ונעשה מקומה של שמועה יותר מהרבה מקומות שהיא נאמרת בה וכבר כתבנו עקרי דברים אלו במציעא פרק האומנין ולדעת גדולי המפרשי' יש לפקפק משכנו שלא בשעת הלואה אם חייב באונסין אף במה שהמשכון שוה יותר על חובו אם לא אלא שהדברים נראין שהכל בדין אחד:

מדברי כלם למדת שמשכנו בשעת הלואה אינו קונה לחיוב אונסין כלום א"כ היאך אמרו במקדש במשכון שהיא מקדשת ואי אתה יכול לומר דוקא שלא בשעת הלואה שהרי תירצו שם כאן במשכון דידה כאן במשכון דאחרים ולא תירץ כאן במשכנו בשעת הלואה כאן שלא בשעת הלואה למדנו שבכל משכון של אחרים מקדשת ואף בשעת הלואה ועקר הדברים שלענין קדושין הואיל ולגבות החוב נתנה לו כל שאפשר לגבות החוב מקניא נפשה ואין זה תלוי בקניית משכון תדע שהרי בשטר מלוה וכתב ומסר מקדשת הואיל ויכולה לגבות בו החוב אע"פ שאין בה שוה פרוטה ואפי' לדעת האומר שאינה מקדשת הוא מצד שיכול למחול מה שאין כן במשכון כמו שיתבאר במקומו ומה שאמרו קדושין מ"ח א' בעשה לי שירין והעמדנוה בהוסיף לה נפך משלו לדעת האומר אין אמן קונה בשבח כלי הא אם לא הוסיף אינה מקודשת ואע"פ שתופשה בשכרו ויכולה לגבות בו אותו השכר מ"מ לא לגביית השכר נתנה לו אלא לתקון הכלי והרי הוא כממשכן שלא ברשות ואין לו שום זכייה באותו משכון אבל אלו נתנוה לו לגובינת חובו מקדשת אע"פ שאינו קונהו לגמרי וי"א שאף בזו מקודשת אם היו בידו מאחרים אבל זה שהוא שלה הואיל ואין גובה בו כלום דעתה אמלוה וכן מצינו בשטר חוב של אחרים שיש אומרים שבכתיבה ומסירה מקדשת ובשטר חוב שלה לדברי הכל אינה מקדשת הואיל ואין גובה בו כלום ואע"פ שאמרו שם שמע מנה מדר' יהודה המקדש במלוה שיש עליה משכון מקדשת ואפי' במשכון דידה פירושו שהלוה לה ויודעת שאי אפשר לה לחזור המשכון אצלה אלא במעות הילכך דעתה על המשכון אבל זו שאפשר לחזור המשכון אצלה ושיתבע אח"כ שכירותו שהרי דרך בני אדם כך הוא דעתה אמלוה ואינה מקדשת:

סתם הלואה שלשים יום על הדרך שביארנו בראשון של מכות ודבר זה אין בו חלוק בין מלוה על פה למלוה בשטר ולמלוה על המשכון אלא כל שלא קבע זמן יכול לתבוע חובו לשלשים יום או ליום שקבע אע"פ שהמשכון בידו וכן כתבוה גדולי המחברים ונמצאת למד שכל שמלוה על משכון אע"פ שהוא בידו בעין וששוה כנגד חובו הרי מלוה מכריח לכשירצה את בעל המשכון לפדותו אם נתן לו זמן לכשיגיע זמנו ואם לא נתן לו זמן לסוף שלשים יום ואף במשנתנו ראיה לזה שאם לא כן סלע הלויתיך ושקל היה שוה והוא אומר סלע הלויתני ושלשה דינרין היה שוה שחייב אמאי חייב הרי אין כאן הודאה ולא סוף דבר שזה ראיה לשעה שהמשכון אינו שוה כנגד חובו אלא זה אף כשהמשכון שוה כנגד חובו הוא שאם לא כן אין כאן הודאה שכל שהוא כנגד המשכון אינו חייב לו כלום אחר שאינו כופהו בכך אלא ודאי יכול הוא לכופו וכן ראיה ממה שהמלוה על המשכון נעשה שומר שכר וחייב באונסין ואם לא כן הוה ליה אפותיקי מפורש שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וגדולי הרבנים כתבוה כן בשמועת שמואל שאמר אבד קנא דמגלה אבד אלפא זוזי דדוקא אבד אבל כל שהמשכון בעין על כרחו הוא גובה ואף לדעת שמואל דוקא בגנבה ואבדה אבל באונסין גובה חובו הואיל ופטור באונסין אלא לענין פסק אין הלכה כשמואל אלא בגנבה ואבדה אבד כנגד המשכון וגובה השאר שאף במשכון של קרקע י"מ שהדין כן שלסוף שלשים יום יכול לכופו לפרעו ויש חולקין בה שמאחר שהוא אוכל פירות הרי הוא כמקח ואינו יכול לכופו אא"כ שטפה נהר או שאין בה שום:

הא דאמר שמואל האי מאן דאוזפי לחבריה אלפא זוזי ואנח ליה קתא דמגלא עילויה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכו' ליתא דהא דאמר בדלא שוי שיעור זוזי דכולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל ואוקימנא לפלוגתא דרבי אליעזר ור"ע דבדשוה שיעור זוזי קמפלגי רב אליעזר סבר אע"ג דשוה שיעור זוזי לא קני משכון וכיון שכן אם אבד לא מחייב מידי ור"ע סבר קני משכון ואם אבד אבדו מעותיו.

ואמרינן לימא בדרבי יצחק קא מפלגי דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה וכו' ומהדרינן כי אמר ר' יצחק שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו לא אמר כלומר משום דעיקר קרא דרבי יצחק שלא בשעת הלואתו כתיב דהכין כתיב כי תשה ברעך משאת מאומה וגומר עד ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה ועוד דכיון שלא בשעת הלואתו משכנו הוי עליה שומר שכר דהא ההלואה איתא גבי לוה בלי משכון והשתא הוא דשקיל ליה המלוה למשכון מיניה הילכך בההיא הנאה דקא מנטר ליה ממוניה במשכון דקא שקיל ליה מיניה הוי עליה שומר שכר ומשום הכי אמרינן כי קאמר רבי יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו לא אמר פי' דאכתי לא נפק ממוניה מתותי ידיה כי היכי דנימא בההיא הנאה דהא מינטר ליה ממוניה הוי אמשכון שומר שכיר:

ואקשינן אם כן קשיא לרבנן דהא התם במס' גיטין דף ל"ז ע"א אמרינן תנו רבנן המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו אין משמטין דהתם בשעת הלואתו משכנו ואמרינן שאני משכון דקני ליה כרבי יצחק אלמא מימריה דרבי יצחק בין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואתו היא אלא לעולם רבי יצחק בתרויהו אמר ובמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק מהאי טעמא דאמרינן כי פליגי כשמשכנו בשעת הלואתו דלא כתיב ביה קרא ועוד דלית ליה למלוה הנאה בנטילת ההוא משכון דהא ממוניה אכתי גביה ניהו ואיכא למימר דלזכרון דברים בעלמא שקליה ולאו למיקנה ליה כדרבי יצחק כי היכי דניהוי עליה שומר שכר ר"ע סבר אע"ג דלית ליה הנאה מהאי אנפא אית ליה הנאה מאנפא אחרינא משום דכיון דמצוה קא עביד בההיא הנאה דלא קא בעי למיתב ריפתא לעניא דאמר מר העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עליה שומר שכר והאי מלוה אע"ג דקא שקיל משכון מצוה קא עביד דמלוה צריך משכון.

ור"א סבר מלוה לא צריך משכון והאי כיון דקא שקיל משכון לאו מצוה קא עביד וכיון דלאו מצוה קא עביד לא מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא ולית ליה הנאה מהאי משכון מידי הילכך שומר חנם הוי ולאו שומר שכר והלכה כר"ע דקיימא לן הלכתא כר"ע מחבירו ועוד דהא סתם לן תנא כוותיה במתני' דהכא דתנן המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון דהתם ודאי ליכא למימר דשלא בשעת הלואתו משכנו דהא המלוה את חברו על המשכון קתני דמשמע דבשעת הלואתו משכנו וקתני סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור וטעמא דמילתא משום דכיון דקאמר דהמשכון היה שוה כנגד המעות הא לא אודי ליה במידי אלמא כיון דאבד המשכון אבדו מעותיו כר"ע ובמס' ב"מ (דף פ' ע"ב) נמי סתם לן תנא כוותיה דתנן הלוהו על המשכון שומר שכר וקיימא לן סתם דמתני' ומחלוקת דברייתא הלכתא כסתם מתני' ואף על גב דקא פליג התם רבי יהודה כי פליג בענין הלוהו מעות והלוהו פירות אבל בהאי אנפא לא פליג וכיון שכן הויא לה סתמא ועוד מדאמרינן התם אם כן הויא לה מתני' דלא כר"ע אלא מתני' דלא כרבי אליעזר שמעינן דהלכתא כר"ע ומשום הכי מהדרינן לאוקמה למתני' כותיה ודלא כרבי אליעזר.

נקיטינן השתא דהמלוה על המשכון לא שנא משכנו בשעת הלואתו לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו לא שנא הלוהו פירות לא שנא הלוהו מעות לעול' שומר שכר הוי וכיון שכן אם נגנב או אם נאבד המשכון כנגד החוב פטור הלוה מלשלם למלוה ואם המשכון יתר על החוב חייב המלוה לשלם ההוא יתר ללוה ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה ההוא יתר למלוה דהיינו דאמרינן בדלא שוה שיעור זוזי דכולי עלמא לית להו דשמואל ודוקא היכא דנגנב או נאבד אבל אם נאנס בלסטים מזוין וכיוצא בו כיון דשומר שכר פטור בו גם זה פטור ושקיל ליה ליה להלואתו מיניה דלוה עד גמירא.

ואם תאמר והא א"ר יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון קאמר אלמא לגופיה הוא דקני ליה וכיון שכן היכא דמשכנו שלא בשעת הלואתו דסבירא לן כותיה כדאמרי' בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק אפילו איתניס נמי נימא אבד משכון אבדו מעותיו דהא מקנה קנה ליה גופיה ולדידיה הוא דאיתביד לדידיה הוא דאיתניס הא ליכא למימר דאס"ד רבי יצחק מקנה ממש קאמר אלא מעתה היכא דקא בעי לוה למיפרקיה למשכוניה הכי נמי דלא מצי פריק ליה אם כן המלוה על המשכון קרית ליה קונה הוא אלא לאו ש"מ מדקא קרי ליה מלוה מכלל דאי בעי למיפרקי למשכוניה מצי פריק וכיון דמצי פריק ממילא שמעת דהא דקאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון לאו מקנה גופיה ממש הוא אלא לאשתעבודי ליה בחוביה הוא דקא קני ליה דהוה ליה מקנה זכותא בעלמא והכי קאמר מנין לבעל חוב שקונה זכות במשכון וכו' וכיון דזכותא בעלמא הוא דקני ביה ולאו מקנה גופיה ממש אישתכח דשומר שכר הוא דהוי עליה משום דבההיא הנאה דאית ליה דקא קני ביה זכותא לאישתעבודי ליה הוי ליה שומר שכר אבל לאחיוביה באונסין ליכא למימר דהא מקנה ממש לא קני ליה לגופיה תדע שכן דהא בפרק השוכר את האומנין דף פ' תנן הלוהו על המשכון שומר שכר ואמרינן עלה בגמרא לימא תנן דלא כרבי אליעזר דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד ישבע הלה ויטול את מעותיו דברי רבי אליעזר וכו' ומהדרינן אפילו תימא רבי אליעזר לא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו כלומר מתני' דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר בשמשכנו שלא בשעת הלואה היא דלא פליג ביה רבי אליעזר כדאמרינן הכא בשבועות בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק וכו' שמעינן השתא מינה מדקא סלקא דעתא לאוקמה למתניתין דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק אלמא מימריה דרבי יצחק גופיה למיהוי עליה שומר שכר הוא דהא נקיטינן מינה דלאו לאחיובי באונסין שהוא מקנה ממש:

ואם תאמר דכיון דלא מקנה גופה ממש קאמר ההיא דאמרינן התם בפרק האשה נקנית (דף ח' ע"ב) קדשה במשכון מקודשת דאוקימנא במשכון דאחרים כדרבי יצחק במאי קא מיקדשה ליה הא אמרינן דאע"ג דלא מקנה ממש קא קני ליה לגופיה מכל מקום הא קני ביה זכותא בעלמא משום דהא קא משתעבד ליה והוה ליה כמאן דקני גופיה לההיא זכותא ולאו למיהוי הגוף קנוי קנין גמור כדאמרינן התם קנה דקל לפירותיו שהוא קנין הגוף הדקל לפירותיו ולא שיהא הגוף קנוי מעיקרו קנין ממש הילכך כיון שקנה גוף המשכון לההיא זכותא שהוא השעבוד כי מקדש ביה איתתא מיקדשה ליה.

הא דאמרינן אבל הלוהו אלף זוז בשטר הניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו בדקא שוי שיעור זוזי הוא דהא אוקימנא להאי ברייתא כולה דבדשוה משכון שיעור זוזי הוא והיינו טעמא דקא מודה בה רבי אליעזר משום דקסבר נהי דהיכא דהלוהו שלא בשטר אמרינן לעולם לא קני ליה למשכון והאי דקא שקיל ליה לחזוקי ליה לממוניה הוא דקא שקיל ליה למיהוי בזכרון דברים בעלמא כי היכי דאי בעי למיכפריה ואנשיוה סהדי לסהדות' לא מצי כפר ליה אבל היכ' דהלוהו בשט' כיון דמוחזק דהא אין לך חיזוק גדול משטרא למאי שקיל ליה למשכון אלא למיקני ליה גופיה לההיא שעבודא דקא משתעבד ליה הוא דקא שקיל ליה ולא לזכרון דברים ומשום הכי קא מודה ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא דהוי עליה שומר שכר. בהא

סליק פירקא בס"ד

בד"ה והשתא דאמר כו' וי"ל דברישא לאו אורחיה דלהמני' ואז לא יכול לישבע כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בפ' המפקיד ע"ש:

בד"ה אבל קתא כו' דמודה רב נחמן בחד נסכא או בתרי נסכי כו' עכ"ל נראה דר"ל ושמואל מודה בחדא נסכא אבל בתרתי נסכא ודאי דשמואל אינו מודה דלא עדיפי מתרתי קתא דלא לשמואל ומתני' בחדא נסכא משמע ופריך שפיר לשמואל ודו"ק:

בד"ה מתני' בדפריש כו' וא"ת בפרק האומנין וכו' ונימא בדפריש מודה ר"א בדשמואל כו' עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו הכי לגירסת הקונטרס אמאי לא מוקי ההוא מתני' דפ' האומנין דהמלוה על המשכון ש"ש אפילו כר"א ולימא ההיא מתני' בדלא פריש ומודה ביה ר"א דהוה כש"ש ולא פליגי אלא בדפריש דהשתא ליכא לתרוצי כמ"ש התוס' לקמן דאי ס"ל לר"א כשמואל כיון דבלא פריש מפסיד כל החוב א"כ בדפריש כו' מ"מ כנגד המשכון יפסיד כו' דהכא אימא דקושטא דבלא פריש לא ס"ל לר"א כשמואל דמפסיד כל החוב אלא כנגד המשכון וכדקתני התם דהוי ש"ש בפריש פליג ר"א וסבר דאינו מפסיד כלום אף מה שכנגד המשכון דליכא למימר דמש"ה לא תקשי להו לפ"ה דלא פליגי אלא בדפריש ומתני' דפרק האומנין בדלא פריש משום דא"כ לא היה חולק ר' עקיבא אלא ע"כ דניחא להו לתוס' הכא דשפיר חולק ר"ע אפילו בדפריש לפ"ה ואינו מפסיד כנגד המשכון ואבדו מעותיו דקאמר ר"ע היינו כאבדו מעותיו דקתני בסיפא דהיינו נמי כנגד המשכון כמ"ש התוס' לקמן ומיהו התוס' [א] בפ' האומנין כתבו דקושטא הכי הוא לפ"ה דליכא לאוקמא פלוגתייהו בדפריש דא"כ לא היה חולק ר"ע וכבר כתבנו שם שדברים דחוקים הם דשפיר איכא למימר להפסיד כנגד המשכון *ואבדו מעותיו דסיפא וכן צ"ל לרבי יצחק ולרב יוסף דפליגי נמי בדלא שוי וכנגד המשכון כמ"ש שם וכן מוכיחין דברי התוס' בשמעתין כמ"ש וצריך עיון:

תד"ה אבל. ועוד נל"פ כו' דעיקר סמיכת המלוה על הנסכא כו' ואי אבד נסכא ברישא אבד פלגא כו'. לכאורה לפי סברתם דעיקר סמיכת המלוה על הנסכא ה"ל לפרושי דאי אבד נסכא אבד כולה ונ"ל דהכריחם לפרש כן מדלא איפלגו נהרדעי אתרויהון:

תד"ה מתניתין. אלא כגון אם אוביר ולא אעביד. ר"ל יהיבנא לך אלפא זוזי דשם ע"ב

בא"ד ורב וריו"ח הלכה כרבי יוחנן. פי' דשם פליג רב אריו"ח:

בסה"ד ההיא דעירבון לענין איסור איתשול. פי' לענין לקבולי עליו מי שפרע אבל קצת תימה לקראו איסור דהרי הוא בא מחמת ממון ואם ממונא אין כאן איסורא אין כאן דאי לא תימא הכי בכל דין ממון אית ביה נמי איסור דלא תגזול וי"ל ועי' ב"מ (נ"א ב') תד"ה בד"א:

והשתא דאמר רב אשי כו' בספרים ישינים גרס רש"י ז"ל לעולם אסיפא והתוס' מחקו. ולפע"ד אפשר לקיים הספרים ישנים לפמ"ש בתו"ח דמ"מ מדקתני בסיפא ש"מ דאיכא נפקותא לדינא גם בסיפא דאי שניהם רוצים בהיפוך שבועה לא מהפכינן משום שמא יוציא הלה כו' ולכאורה הו"מ הש"ס לשנויי בקיצור דאסיפא קאי וכדברי ת"ח הלז וזה עדיף מלמימר דקאי ארישא שהוא דוחק גדול להקדים המאוחר וי"ל דלאוקימתא דשמואל מסקינן התם דאיכא עדי גנבה וחיישינן שמא יטרח ויציל מיד הגנבי' ע"ש א"כ לאו אורחא דמילתא להפוך השבועה אשכנגדו כיון דבין כך ובין כך הלוה יטול טוב לו להמלוה שישלם לו משכונו בלא שבועה כדי שאם יציל מיד הגנבי' יהיה הכפל שלו דקיי"ל שילם ולא רצה לשבע קנה כפילא (ודוקא אי משלם בלא שישבע הלוה) ואף ע"ג דזהו דוקא שומר חנם ושמואל ס"ל לקמן בסוגיא דקתא דמגלא דהמלוה על המשכון שומר שכר היינו דוקא במשכון שכנגד החוב אבל היתר על החוב לא כמ"ש תוס' לקמן ד"ה שומר אבידה כו' והכא בסיפא איירי במה שיתר על שיעור החוב. וכיון שכן ע"כ ארישא קאי ולא אהיפוך דסיפא וכת"ח:

אבל לרב אשי דמשני שינויי' אחרינא ולא איירי מתני' בעדי גניבה ואפשר שנאבד ממנו ואינו יודע ע"י איזה סיבה ואין בטוח לו שיכול להחזירו אפי' ע"י טירחא גדולה ואינו מצפה על תשלומי כפל אם כן מצי קאי אסיפא וע"י היפוך וכת"ח ושפיר גרסינן לעולם אסיפא. וצריך לומר דהתוס' מיאנו בזה לשיטת רש"י משום דפירש שמא יוציא הלה הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה ואם כן עיקר התקנה משום טובת הלוה וא"כ מה לנו בכך אם רוצה הוא בהיפוך שבועה ואינו חש על עצמו שיופסל מצי למימר א"א בתקנת חכמים בשלמא הרי"ף והתוס' דמשום שבועה לבטלה נגע בה א"ש אנן לא שבקינן להפוך אבל לשיטת רש"י לא א"ש מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך דגם כוונת רש"י משום שבועה לבטלה א"ש ודו"ק:

נשבע שאינו ברשותו. הרמב"ם בפי' המשנה כ' דזהו דוקא בדבר שאינו מצוי לקנות אבל המצוי לקנות כחתיכת כסף והדומה לא חיישינן שמא עיניו נתן בה. וצריך להבין אם כן מאי מקשה הש"ס בב"מ ארב הונא ממתני' דלמא משנתנו איירי בחתיכת כסף וכדומה. וצריך לומר דמאי פסקא דנקט משכון דחתיכת כסף שאז נשבע המלוה כמה היה שוה לאשמועינן בבגדים יקרים שאז . ומשני דנקט שבועה דשייכי בכל המשכונות דבאיכא עדי גניבה שייכא הך שבועה אפי' בבגדים יקרים ועיין לשון הרמב"ם בפי' המשנה בפנים:

אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי זה לשון שיטה מקובצת בב"מ פ' האומנין כשומר חנם שהוא מתנה להיות כשואל דמי וכן יש לך לדעת לפירש"י עכ"ל. ועוד כ' שם וז"ל פ"ה דנעשה כאומר לו דלא יחזור לו מעותי' אם לא יחזיר לו המשכון כו' ע"ש וא"כ משמע אפי' באונסין נמי חייב לשמואל משום דה"ל כמתנה ואם לא יתקיים התנאי אינו מחוייב לשלם וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן משמע שם בפני יהושע ע"ש ואם כן אזדא ליה מה שהקשה בש"מ בשם הרמב"ן דלימא דכ"ע אית ליה דשמואל. מיהו שמואל לא איירי כלל מהך דינא אי הוה כש"ח או כש"ש אלא דס"ל דסבור וקבל הקתא שישמרנו כמו משכון של אלפא זוזי ואי דינו כש"ח אינו חייב אלפא זוזי עד שיפשע בו ואי כש"ש יתחייב אלפא זוזי בגנבה ואבידה והשתא זהו ע"כ ליתא דכיון דדיינינן ליה כאלו התנה ואפי' באונסין מתחייב:

לימא ליה הא קבלתי'. בתוס' הקשה לפירש"י דילמא מתני' איירי בנסכא. וי"ל דהרמב"ן הקשה אמאי חייב במתניתן הא ה"ל כאומר דינר להד"מ ודינר איני יודע שאני חייב לך דהרי אינו יודע שמא ישנו ברשותו ואז אינו צריך לשלם אפי' היתר ותי' דהרי צריך לשבע שאינו ברשותו עי' בר"ן ואם כן בנסכא שהוא חתיכת כסף שאינו צריך לשבע כמ"ש לעיל בסמוך בשם הרמב"ם לא מצי איירי מתני' ודוק. ויש לדחות זה:

א"נ י"ל והוא הנכון לפע"ד דודאי אהמקשן לק"מ דמקשה שפיר לנהרדעי דלא מחלקי בין קתא לנסכא רק אהתרצן דמשני שמואל בדפירש והוא ללא צורך לשמואל כמ"ש תוס' ויש ליישב דהתרצן היה מסופק אם יתרץ מתני' בדפירש ונהרדעי בדלא פירש כפירש"י או בהיפך מתני' בדלא פירש ונהרדעי בדפירש כר"ח לכן קאמר שמואל בדלא פירש ע"כ דאי בפירש מה לי קתא מה לי נסכא ע"כ שמואל בדפירש ובהכי איירי נמי נהרדעי וזה נכון לפע"ד ולא תקשי לך אם כן איך גרס ר"ח בהיפך ז"א קושיא דר"ח מפרש נסכא לא כמ"ש תוס' דבנסכיא אבד טפי ממשכון ולק"מ:

שמואל בדלא פירש זהו גירסת רש"י. ור"ח גריס שמואל בדפירש. ומפרש דלא בדפירש ממש איירי אלא בפריש ואמר אף ע"ג דלא שוה כל החוב קבלתיה ר"ע מחשיב ליה כפירש ור"א מחשב ליה כלא פירש וכמ"ש בתוס' משמע דלכ"ע בפירש מיהת מפסיד כל החוב דלא הוה אסמכתא כה"ג וקשה אם כן כשאמר נמי אע"ג דלא שוה קבלתי' נהי דלר"א מחשיב כלא פירש מ"מ כיון דבפירש מפסיד כל החוב אם כן דין הוא דבלא פירש יפסיד נגד המשכון ומ"ט דלא יפסיד כלום לר"א כמשמע לשון ישבע ויטול מעותיו וצ"ל דר"ח נמי ס"ל דבפירש ממש ס"ל לר"א דהוה אסמכתא ולא יפסיד כל החוב אך מה שכנגד המשכון מיהת יפסיד דלא ס"ל מ"ש התוס' דאפותקי נמי לא הוה דהיינו דוקא כשהוא בעין אבל כשאבד יפסיד וכה"ג מחלקו תוס' סוף הסוגיא ד"ה אלא לאו כו' ואפ"ה לא מצי לאוקמי פלוגתייהו בפירש ממש דלר"א לא יפסיד היתר על המשכון דהוה אסמכתא ולר"ע יפסיד דמדקאמר ישבע משמע אפי' שכנגד המשכון מפסיד לכן מוקי ר"ח פלוגתייהו בדאמר אע"ג דלא שוה קבלתי' דלר"א דינו כלא פירש ונחתינן חד דרגא כיון דבפירש אינו מפסיד כנגד המשכון אם כן בלא פירש אפי' כנגדו לא יפסיד. ודו"ק:

והנה יש לתת טעם לפלוגתתם כך דהרמב"ן דחה מ"ש תוספות דהלכתא כשמואל מדקאי כוותיה ר' יוחנן דעירבון כנגד כלו קונה. וכרשב"ג דשמיטה דאף ע"פ שלא תפס אלא פלגא אינו משמט וכ' הרמב"ן דהתם המשכון והעירובין בעין ה"ל תחלת פרעון משא"כ כשנאבד לא ס"ל לר' יוחנן שקבל אחריות ודמייתי לקמן תנאי דשמיטה אדשמואל במכ"ש מייתי להו אי קבל אחריות מכ"ש שאינו משמט ע"ש נמצינו למדין דשמיטה עדיף מקבלת אחריות והשתא איכא למימר ר"א ס"ל כר' יהודה הנשיא דמשמט לכן תלינן מה שאמר אף ע"ג שאינה שוה קבלתיו משום שמיטה אמר הכי לטובתו שלא ישמטנו שביעית ומ"מ אין ראיה שקבל אחריות לכשיאבד ור"ע ס"ל כרשב"ג ת"ק דשמיטה דמשמט אפי' בלא פירש כלל אם כן הא דקאמר אף ע"ג שאינה שוה קבלתיו משום אחריות אמר הכי דלשמיטה לא הוה צריך למימר הכי כנלע"ד. ולפ"ז אין צריך לדחוק דבמכ"ש אתאינן עלה אלא כנ"ל ודו"ק:

והנה מה שהקשו התוס' לגי' ר"ח. לוקמי מתני דהמלוה על המשכון שומר שכר כר"א. ובדבפירש מודה כדשמואל פי' דמתני' איירי בשוה כנגד החוב דאי יפסיד היתר על המשכון אם כן ר' יהודה דפליג וס"ל דהמלוה על מעות ש"ח ע"כ ס"ל דלא מהני פירש ובפירות הוה שומר שכר משום הנאתו. והיינו כנגד החוב כשווי' המשכון ולא הוה שומר שכר דר' יהודה כש"ש דת"ק אלא ע"כ דפירש ושוה כנגד החוב בהא איירי מתני' ואינהו פליגי בלא פריש ומ"מ ע"כ לא פליגי אלא בכנגד החוב דאל"ה לר"ע איך יפסיד היתר הא כתבו בתחלת דבריהם וז"ל דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו לגמרי היכא דלא פריש עכ"ל אלא ע"כ צ"ל דכוונתם דפליגי במה שכנגד המשכון דלר"ע יפסיד ולר"א לא יפסיד. אך לפ"ז מגומגם מאוד תירוצם שכתבו דישבע ויטול מעותיו משמע אפי' מה שכנגד המשכון עכ"ל תיפוק ליה דהרי בהכי לחוד פליגי. תו קשיא לי לפמ"ש לעיל דאי לא מפסיד בדפירש אלא כנגד המשכון שפיר מצינו למימר דבלא פריש אפי' כנגד המשכון לא יפסיד דנחתינן חד דרגא וזה הכרחנו לשיטת ר"ח ואם כן לא תי' תוס' מידי כיון דמתני' דהלוהו על המשכון ש"ש ע"כ לא איירי אלא כנגד המשכון כאשר הוכחנו דאל"ה לא הוה ש"ש דת"ק דומה לש"ש דר' יהודה ואם כן מצי פליגי שפיר בדלא פירש ולר"א לא יפסיד אפי' מה שכנגד המשכון ועיקר קושית תוס' לק"מ לפע"ד כיון דהפי' ע"כ דפליגי במה שכנגד המשכון דאל"ה מ"ט דר"ע להפסיד יתר על המשכון בדלא פירש. דאם כן משנתינו דשבועות דסלע הלותני ע"כ דלא כר"ע דמשמע דאינו מפסיד כנגד המשכון בדלא פירש וא"כ לא הרווחנו כלום אי מתני' דב"מ אתי' כר"א נגד זה לא אתי' מתני' דשבועות כוותיה:

והנכון בעיני דקושייתם לפיר"ח דפליגי באומר אף ע"ג שאינו שוה קבלתיו אם כן מצי איירי מתני' דב"מ בפירש ממש שמקבל אחריות ובהא כ"ע מודו בשוה שלא יפסיד כמ"ש לעיל לר"ח דאפותיקי מיהת הוה ולר"ע אפי' ביתר מהחוב. ופלוגתתייהו באומר אע"ג דאינה שוה קבלתיו ר"ע מחשביה כפירש ממש ואפי' יתר על החוב יפסיד ור"א לא מחשביה כפירש ממש וע"ז משני תוס' דמשמע אפי' מה שכנגד המשכון יפסיד ונהי דמחשביה כלא פירש מ"מ מה שכנגד החוב לא גרע מפירש ממש כיון דאמר עכ"פ קבלתיו. ובזה א"ש שלא הקשו קו' זו בב"מ משום דלא מייתי התם הך פירושא דר"ח כלל ודו"ק:

אך לפי זה הו"מ למימר כ"ע אית להו דשמואל ואיהו איירי בפירש ממש ופלוגתא באומר אע"ג שאינו שוה קבלתיו. ואולי מש"ה קאמר ר"ח דאין הלכה כשמואל דהו"מ למימר כו"ע אית ליה דשמואל ולא אמר הכי מ"מ אהתוס' קשה איך כתבו דבהכי ניחא דלא קאמר כ"ע אית ליה דשמואל והרי לא ניחא עדיין וצ"ל דלר"ח דלא מחשב אסמכתא בכה"ג אם כן לא מצי שמואל איירי בפירש ממש דאם כן פשיטא וכ"כ הרא"ש מיהו לפמ"ש לעיל דע"כ לפר"ח בפירש לר"א לא אבד אלא כנגד המשכון דאפותקי הוי אבל היתר לא אבד אם כן טובא אשמועינן שמואל לאפוקי מר"א הדרא קו' לדוכתיה:

ועוד אי הוה קשה להתוס' מאי קמ"ל שמואל א"כ בתחלת דבריהם כשהקשו מ"ט דר"א דפליג ה"ל להקשות בקיצור מאי קמ"ל שמואל וכ"כ הרא"ש באמת וע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דאשמועינן אבל תרתי קתאתי לא א"כ הדרא קו' לדוכתיה דהו"מ למימר כ"ע אית להו דשמואל. סוף דבר דברי התוס' הללו צל"ע טובא:

ודע עוד מ"ש לפירש"י כיון דאפי' בדלא פירש יפסיד כל החוב כו' מ"מ כנגד המשכון יפסיד עכ"ל. והבין המהרש"א דוקא אי ס"ל בלא פירש יפסיד כל החוב אז ע"כ דפירש יפסיד כנגד המשכון אבל אי לא יפסיד בלא פירש נגד כל החוב אין כאן הכרח שיפסיד בפירש אפי' נגד המשכון ומשו"ה הקשה דלרש"י נמי לוקמי מתני' בלא פירש ופלוגתייהו בדפירש ועל זה נבנה גם מה שהקשה לקמן בתוס' ד"ה לא בדשוו כו' ודבר תימה הוא זה איך יצוייר במפרש שיפסיד מה דשוה המשכון מי איכא למ"ד שלא יפסדנה דלא אסמכתא איכא כלל ואף אי נימא דהמלוה על המשכון סתם שומר חנם הוה הא קיי"ל מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר וכשואל אלא ע"כ הא דכתבו התוס' דאי בדלא פירש יפסיד כל החוב כו' לרווחא דמילתא נקטיה וה"ה אי לא מפסיד כל החוב מ"מ בדפירש יפסיד נגד המשכון. וא"נ י"ל ה"א דאפי' נגד המשכון לא יפסיד אפי' פירש והא דפירש יפסיד שויה המשכון היינו אם יאבדנו בפשיעה ושלא יפסיד כל החוב כמו בלא פירש לכן היה מתנה שלא יפסיד אלא נגד המשכון ולעולם שומר חנם בעלמא הוה ולכן כ' קו' מלא פירש אבל אי בלא פריש אינו מפסיד כל החוב פשיטא דמהני פירש נגד המשכון ואין מקום לדברי המהרש"א הללו ודו"ק:

ישבע ויטול מעותיו. בכאן פרש"י ישבע שאבדו משמע דהיינו שבועה שאינו ברשותו ותו לא ולקמן כדמוקי פלוגתא בלא שוה פי' ישבע שלא פשע בה. ולפע"ד החליף רש"י ז"ל דצריך להבין מאי אשמועינן ר"א כלל בהא דישבע כל עצמן לא פליגי אלא אי מהני שבועתו שיטול מעותיו או לא. ואם כן מה אשמועינן דישבע. י"ל דבשיטה מקובצת הביא בשם הרשב"א הא דמחשבינן משכן דשוה כנגד החוב כשומר חנם אע"ג דנקטו לגוביינא שאם לא ישלם לו יתפסנו בחובו (וגם רש"י ס"ל הכי כמ"ש פני יהושע בב"מ דלא כמו שהבינו תוס' שם ע"ש) משום דביד הלוה לפדותו כל שעה ואין המלוה מצי למימר אקבלנו בחובי ומשו"ה צריך לשבע שאינו ברשותו כמבואר בב"מ ל"ד ע"ב ע"ש והיינו דקאמר ר"א ישבע פי' שאבדו שאינו ברשותו משו"ה יטול מעותיו דהו"ל שומר חנם שהרי צריך לשבע שאינו ברשותו והיינו דפירש"י ישבע שאבדו אמנם כל זה למסקנא דפליגי בשוה אבל כדבעי למימר דבדלא שוה פליגי אם כן בלא"ה דיכול לפדותו נמי טעמיה רבא איכא שיהיה רק לזכרון דברים בעלמא כמ"ש הרשב"א שם דאין דרך לקבל משכון השוה פלגא אם לא לזכרון דברים בעלמא עיין כל זה בשיטה מקובצת בסוגיא דעירבון. אם כן הדרא קו' לדוכתיה ישבע דנקט ר"א למה לו לכן פירש לקמן ישבע שלא פשע ביה ואשמועינן אע"ג דבשוה מודה אפ"ה בלא שוה יפסיד אף מה שכנגד המשכון וזהו מוכרח מדנקט ישבע כמו שהוכיח התוס' מזה כמה פעמים ולזה דקדק רש"י לקמן בלשונו וישבע שלא פשע שאינו ברשותו ויטול כל מעותיו עכ"ל פי' כל מעותיו אפי' מה שכנגד המשכון כנלע"ד ודו"ק:

אבל המלוה אלף זוז והניח משכון בידו כו'. בב"מ פרש"י כיון דאית ליה שטר לראיה ע"כ סמך דעתיה על המשכון ולדעתו איירי במשכנו בשעת הלואה והתוס' פליגי וס"ל דאיירי במשכנו שלא בשעת הלואה ושטר דנקט לאו דוקא ע"ש ובשמעתין פירש"י ד"ה בדלא שוי כו' בסוף הדיבור כ' וזה לשונו אבל הלוהו כו' שהמשכון שקבל אח"כ לשם משכון קבלו משמע דאיירי שלא בשעת הלואה ואפ"ה מסיים שהרי אינו צריך לו לזכרון דברים שהשטר לו לראיה עכ"ל. ארכבי' אתרי רכשי' וי"ל הנה הפ"י הקשה במה שאמר ר"ע יכול הוא לומר כלום הלויתני אלא על המשכון שהוא ללא צורך ולא הוי ליה למימר אלא אבד המשכון אבדו מעותיו ולכאורה יש לישב לפמ"ש הטעם דבלא שוה לא אבד חובו משום שאין דעתו על המשכון כי מי פתי יסמוך על המשכון שוה דינר בחוב של אלף זוז ע"כ לא נקטו אלא לזכרון דברים עיין ש"מ משא"כ משכון השוה והיינו דקאמר ר"ע כלום הלויתני אלא על המשכון בשמא שלא היה שוה וא"כ הלויתני על הימנותי והמשכון לזכרון דברים נקטיה לא אבדת מעותיך אבל השתא שלא הלויתני אלא על המשכון שוה בשוה אם כן אבדת מעותיך. מיהו לפי מה דס"ד השתא דפליגי בדלא שוה וס"ל לר"ע אפי' בדלא שוה נמי אבד מעותיו אם כן הדרא קו' לדוכתיה וצ"ל דהכי קאמר כלום הלותני אלא על המשכון בלא שטר בשלמא אי היה לך שטר לא אבדו מעותיך כדעת רב יהודה גאון שכתבו תוס' בב"מ דדעתו על השטר ולא על המשכון אבל השתא שלא הלויתני אלא על המשכון בלא שטר אבדו מעותיך. אך לפי זה א"א לפרש בסיפא כפרש"י דהמלוה בשטר ומשכנו בשעת הלואתו אבדו מעותיו שהרי מוכח כדעת ר' יהודה גאון דמגרע גרע ע"י שטר ולא ניחא נמי לפרש כפי' התוס' דאיירי שלא בשעת הלואתו משום דר' יצחק ושטר לאו דוקא חדא שזהו דוחק לומר שטר לאו דוקא ועוד דעדיין לא ידע מהא דר' יצחק עד לבסוף ועי' פ"י שם: לכן פרש"י דלפי אותה הה"א דמוקי פלוגתייהו בדלא שוה ומוכח כדעת ר"י גאון ע"כ צריכין לפרש בסיפא דבשעת הלואה נקט שטר ואח"כ נקט משכון ובהא אפי' ר"י גאון מודה דסמיכתו על המשכון ולא על השטר שהרי אחר שכבר היה לו שטר לא נסתפק בזה ונקט משכון ג"כ ודו"ק:

אי דשוה שיעור זוזי מ"ט דר"א אלא לאו בדלא שוי כו' הקשה הרשב"א א"כ אמאי קאמר בסיפא דבשטר והניח משכון דברי הכל כו' לפלוג ולתני בדידיה דבשוי כ"ע כו'. הנה לפמ"ש לעיל וכ"כ פ"י בב"מ דלשמואל מתחייב נמי באונסין דה"ל כתנאי שאם לא יחזור לו משכנו לא יצטרך לשלם א"כ ה"פ אי בדשוי דוקא ולא מטעמיה דשמואל א"כ לא הוה לר"ע אלא כשומר שכר מ"ט דר"א דפליג אלא ע"כ בדלא שוי נמי פליג ומטעמיה דשמואל וה"ה דפליגי בשוה נמי נהי דלר"א הוה שומר שכר מ"מ לא מתחייב באונסין משא"כ לר"ע דאית ליה דשמואל ולכן לא שייך בסיפא בשוה דברי הכל דהרי פליגי עכ"פ לענין חיוב אונסין:

והיותר נלפע"ד דהא דפשיטא להש"ס להך גירסא דבשוה לא יחלוק ר"א לאו משום דפשיטת ליה דהוי שומר שכר בכה"ג מסברא חיצונה. דנהי דפשיטא ליה דנקטיה לגוביינא מ"מ אפשר דלא הוה אלא שומר חנם דלא נהנה בזה מידי כמ"ש תוס' ר"פ האומנין וכמו שהאריכו בשיטה מקובצת כל הראשונים ז"ל פה אחד:

אך מדחזינן דבהלוה על שטר ונקט משכון כ"ע לא פליגי וע"כ צ"ל משום דאז ודאי נקטי לגוביינא ולא לזכרון דברים ולכן מודה דהוה שומר שכר א"כ בשוה בלא משכון נמי דמסברא נקטי' לגוביינא יהיה כשומר שכר. והשתא מתורץ קו' הרשב"א דאי הוי נקט בסיפא דכ"ע מודה בשוה לא הוה ידעינן מניה שטר ומשכון דהוה נמי שומר שכר מדנקטי' לגוביינא דה"א כסברת ר' יהודה גאון דמגרע גרע מדאית ליה שטרא סמוך אשטרא ולא אמשכון אבל השתא דאשמועינן שטר ומשכן ממילא ידעינן שוה דהרי מסברא חיצונה נקטיה לגוביינא ושמעינן לר"א דכל דנקטיה לגוביינא נעשה עליו שומר שכר כמוכח בסיפא משטר ומשכון ודו"ק:

ובזה מיושב דהתוס' בב"מ כתב דלהכי לא מוקי מתני' דהמלוה על המשכון ש"ש כר"א ובדשוה דא"כ איך יחלוק ר"י אר"א ור"ע והקשה המהרש"א דלמא את"ק פליג וס"ל דלא מודו בשוה ועוד דה"ל להקשות בקיצור א"כ מ"ט דר' יהודה כי היכא דהקשה הש"ס בפשיטות מ"ט דר"א. והא"ש דאר' יהודה לק"מ מ"ט דר' יהודה דנהי דפשיטא לן דנקטיה לגוביינא ואין מי יחלוק על זה מ"מ אפשר דהוה שומר חנם אבל הא קשיא איך יחלוק על ר"א ור"ע דשמעינן להו בהדיא בברייתא דכל דנקט לגוביינא ה"ל ש"ש כמוכח משטר ומשכון. ומתורץ נמי קושיא שניה של מהרש"א דלמא את"ק פליג וס"ל דלא מודה בשוה דז"א כמוכח מסיפא ודו"ק:

אמר שמואל האי מאן כו' אבד קתא אבד אלפא זוזי כו' אבל קתא ונסכא לא. והקשו תוס' מאי פריך ממתניתין הא מתניתין במידי דחזי לפרעון ומודה שמואל כנ"ל עיין שם. ויש ליישב דהנה צריך להבין טעמא דשמואל דאבד אלפא זוזי. וי"ל למאי דסבר ר' יצחק דבע"ח קונה משכון וסובר רש"י ז"ל גם לענין אונסין והיינו ע"כ צ"ל שהמלוה קנה את המשכון בעד מעותיו לענין חיוב אונסין ואם נאנס שלו נאנס עיין שם. וא"כ כמו דכשהמשכון שוה החוב אמרינן דקנאו בעד חובו כנ"ל. וממילא כיון דקי"ל דהיכא דאמר יודע אני שיש בו אונאה ומכר לו שוה פרוטה בעד מאה אין אונאה והמקח קיים ובכדי שאין הדעת טועה עיין שם. וא"כ כאן כיון שלקח המשכון הקתא על החוב דאלף זוזי. א"כ קנין זה שיש לו במשכון שאם נאנס מפסיד ממילא קנה הקתא בעד האלף זוז באופן דלית ביה אונאה ואם הי' קונה אותה קנין גמור לא הי' המוכר צריך להחזיר לו שום דבר וכן כאן הקנין של משכון לענין חיוב אונסין ושאר דברים קנאו בעד החוב כיון שלקח את הקתא למשכון על כל החוב קנה אותה לענין הנ"ל בעד כלי החוב וממילא אם אבד אבד אלפא זוזי כנ"ל. ולכך י"ל הטעם דאמר אבל נסכא לא י"ל ג"כ כנ"ל דדוקא בקתא דלא שוה כלום והוי בכדי שאין הדעת טועה דהוא מחילה וכנ"ל אבל במידי דחזי באמת לפרעון שוב אינו מועיל מטעם אונאה דהא אף דאמרינן דבע"ח קונה משכון ולרש"י ז"ל קנאו קנין גמור בעד החוב מ"מ הא לא עדיף מכל קנין דשייך בי' דין אונאה וביטול מקח וגם כאן שלקח נסכא שוה מאה באלף למה לא יהי' ביטול מקח כנ"ל. ולכך באמת לא אבד כו' רק בקתא דהוי בכדי שאין הדעת טועה כנ"ל:

אמנם לכאורה י"ל כיון דקי"ל אין אונאה לשטרות משום שאין גופן ממון רק גורם לממון אימעוטי מאונאה. וא"כ כיון דאמר ר"ש בקדשים שחייב באחריותם כו' דהוי רק גורם לממון קנין זה שיש לו בהחפץ שאם יגנב או יאבד חייב לשלם זה מיקרי רק גורם לממון עיין שם פרק מרובה. וא"כ הכא הקנין שיש לו בהמשכון אינו להיות שלו לגמרי להשתמש בו וכה"ג רק שאם יאבד חייב לשלם כנ"ל. וא"כ קנין זה אינו אלא גורם לממון ולא שייך ביה דין אונאה כמו קונה שטרות כנ"ל אך באמת ביתר מפלגא קי"ל גם בשטרות הוי ביטול מקח וכאן הא הוי יתר מפלגא דהא אמר אבד נסכא אבד פלגא אף שאינו שוה עיין שם. ולכך שפיר סבר בנסכא דלא אבד כו'. וממילא מיושב דפריך שפיר ממתניתין דאומר שקל הי' שוה והוא ממש פלגא ולא יותר ושוב גם בזה אין אונאה וממילא אבד הכל כמו בקתא כיון שהחוב סלע והמשכון שוה שקל דהוא פלגא ואין אונאה ופריך שפיר. ואף להפו' סימן ס"ו דדוקא פחות מפלגא אין אונאה אבל פלגא ממש יש ביטול מקח עיין שם. וכאן הוא פלגא ממש מ"מ פריך שפיר דלמה הוי הלוה מודה במקצת הא כיון שאמר ג' דינרים הי' שוה שוב הוי פחות מפלגא ואין אונאה ושוב אבד כל החוב וממילא הוי כופר הכל ופטור דלדבריו גם הדינר אינו חייב כנ"ל. ובזה מיושב דפריך הש"ס לימא ליה הא קבלתי' כו' ותמוה למה אמר לימא ליה כו' למה לא פריך הא אין המלוה תובע כלום דגם לדבריו אינו חייב לו כלום כנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דלדברי המלוה שהוא שקל והוא פלגא שפיר מגיע לו עוד השקל ותובע שפיר רק הלוה שפיר לימא ליה הא קבלתיה דלדבריו אינו חייב לו כלום גם הדינר שמודה דקיבלי' ואין אונאה כנ"ל. ואף דר"י לא אמר במשכנו בשעת הלואה מכל מקום הא הרמב"ן כתב דלמסקנא איתמר דר"י גם בשעת הלואה. וגם לתוס' קנאו לכמה דברים ע"ש:

ומיושב ג"כ מה שכתבו תוס' למה לא משני דכ"ע אית ליה דשמואל ופליגי בדר' יצחק עיין שם. ולמה שכתבתי אתי שפיר דאי נימא דאית ליה דשמואל שוב אין לומר דפליג אר' יצחק דכל טעמא דשמואל הוא כר"י שקנאו ביותר כנ"ל. אך יש לדחות דלרש"י ז"ל קונה גוף החפץ כדר"י ולא לענין החיוב אונסין לחוד רק דממילא חייב באונסין ולא דמי לשטרות כנ"ל. אבל טעם זה דבנסכא לא י"ל באמת משום אונאה דלא עדיף מכל הקנינים. עוד י"ל הא דפריך לימא ליה הא קבלתי' דלכאורה י"ל דלשמואל אף דסבר אבד אלפא זוזי דהוי כהתנה שכשלא יחזיר המשכון לא ישלם מ"מ בנאנס י"ל דפטור אי אמרינן אונסא כמאן דעביד דהא ריש כתובות למאן דאמר יש אונס בגיטין כשהתנה אם לא באתי יהא גט ונאנס ולא בא לא הוי גט כיון דמה שלא בא הי' מחמת אונס הוי כבא עיין שם. ומאן דפליג הוא משום צניעות כו' וכן ממש הכא אף שהתנה אם לא יחזיר יפסיד החוב מ"מ כיון דמה שלא החזיר הוא מחמת אונס אינו מפסיד דהוי כהחזיר כנ"ל. ואם כן לדעת רש"י ז"ל דלר' יצחק חייב גם באונסין א"כ מאי פריך לשמואל הא י"ל מתניתין איירי באבד באונס ולכך כנגד המשכון שפיר חייב גם באונס מטעמא דר"י דגם בשעת הלואה קונה להפוסקים אבל על היתר על המשכון שהוא רק משום דהוי כהתנה פטור באונס כנ"ל. אך י"ל דפריך דהא הר"ן תירץ על קושית הרמב"ן דלכך הוי מודה מקצת אף שצריך מלוה לישבע שאינו ברשותו מ"מ אינו תלוי זה בזה עיין שם. וא"כ פריך שפיר דאי נימא כשמואל ומפסיד כל החוב רק משום שנאנס אינו מפסיד כנ"ל. א"כ למה הוי מודה מקצת הלוה הא כל זמן שאין המלוה נשבע שנאנס אינו חייב כלום דאי נאבד שלא באונס פטור מכלום כשמואל ושפיר תלוי זה בזה ואף שנשבע מ"מ הוי גורם לממון כמו שכתב הר"ן ז"ל ופריך שפיר ומיושב דקאמר לימא ליה דלא קשה שאינו תובע זה אינו דלדברי המלוה שפיר י"ל דתובע שחייב שנאבד באונס כנ"ל. רק הקושיא הוא לימא קבילתי' כו' רק משום שהוא באונס ושוב לא הוי מודה במקצת כנ"ל ואתי שפיר:

עוד י"ל קושית תוס' הנ"ל וגם הנ"ל די"ל הטעם דסובר קתא ונסכא לא משום דחזי לפרעון י"ל. דהנה קי"ל ריש המפקיד דשומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא כיון שהי' יכול לפטור עצמו בשקר ואמר האמת ומשלם הקרן לכך מקני ליה כפילא כו' דהוי כאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלמני יהי' קנוי לך מעכשיו כו' עיין שם. וגם אם נתייקר אחר הגניבה ונמצא הגנב ג"כ היוקרא של הנפקד עיין שם גבי כיפי היכא דלא אטרחי' לבי דינא כו'. והנה גם אם נתייקר מיד אחר שנגנב ומקודם הי' שוה רק מעט ונתייקר מאה פעמים כו' מ"מ אמרינן שמקנה לו כיון שהי' בידן להכחיש ולפטור עצמו גם מהקרן כנ"ל עיין שם. וא"כ לכאורה י"ל גם כאן שהקתא שוה רק מעט ואמרינן דאי אבד הקתא אבד הכל וא"כ זה הריוח לכאורה הוי כיוקרא שע"י האבידה נתייקר ויש ריוח אלף זוז והקנה לו גם זה וכמו שם בגנב שע"י הגניבה ישלם כפל ומקנה לו וכן כשמיד אחר האבידה שוה הרבה מ"מ כנ"ל. וכן כאן אי פטור באונסין והי' יכול לפטור עצמו בשעת אונס ולא ישלם גם הקרן והוא מודה כנ"ל מקנה לו כל הריוח שאחר האבידה א"כ מקנה לו ריוח זה ג"כ מה שיפסיד ע"י האבידה כל החוב כיון דהוי כאומר שאם יאבד וישלם הקרן מקנה לו גוף החפץ מעכשיו וממילא כיון שמשלם הקרן בעד הקתא קונה אותו למפרע וממילא אינו מפסיד החוב כנ"ל. ואף שיש לחלק דשם אינו ברור שיתייקר או שימצא הגנב מה שאין כן כאן שע"י האבידה ודאי יפסיד החוב מ"מ אינו מוכרח כיון דאמרינן דבשביל שרוצה שעכ"פ לא יפסיד שלו ולכך כשמשלם הקרן מקני ליה עם הריוח וכן כאן כנ"ל. אך י"ל הטעם כיון דקתא הוא מידי דלא חזי כלל לפרעון ואינו שוה אלא מועט ובשביל ספק ההפסד של הקתא יהי' מקנה לו הספק של החוב זה ודאי לא אמרינן דבשלמא התם שייך שפיר כנ"ל. מה שאין כן הכא שאין הספיקות שוים וודאי אינו מקני לו כנ"ל. ולכך אמר שמואל שפיר דאבד קתא אבד אלפא זוזי כו'. ולכך י"ל הטעם שפיר דאמר ר"נ אבל נסכא לא לפירש"י ז"ל דכיון דהוא חזי לפרעון ושוה הקרן ג"כ שוב שייך שפיר טעם הנ"ל דבשביל שאינו כופר ומשלם לו הקרן מקנה לו כנ"ל כיון דהוא דבר השוה וחזי לפרעון כנ"ל. ומיושב קושית תוספות דפריך שפיר דהא קי"ל דהיכא דאטרחיה לבי דינא לא מקנה לו כפילא עיין שם. וא"כ כיון שהלוה אומר ג' דינרים הי' שוה והמלוה אומר שקל כו' וא"כ טוען הלוה שאינו מודה לו הכל וכופר וא"כ שוב אינו צריך לשלם לו כלל אף המותר מטעמא דשמואל דכיון דאטרחיה לבי דינא שוב לא אקני ליה כנ"ל. ואף דלדברי המלוה מגיע לו המותר דהוא אומר שמודה לו הכל מ"מ שוב אין הלוה חייב שבועה דאינו מודה במקצת כלל דלדבריו שבאמת שוה ג' דינרים והמלוה מודה רק שקל א"כ שוב אין הלוה חייב לו כלום אף הדינר שמודה מטעמא דשמואל כנ"ל דהא לא אקני' ליה כיון שאינו מודה הכל וא"כ פריך שפיר דאף דהוא מידי דחזי לפרעון מ"מ אינו מודה במקצת כנ"ל. ומיושב ג"כ דקאמר לימא ליה הא קבילתי' דהא המלוה שפיר תובע דלדבריו שמודה הכל באמת חייב לו דאקני ליה כנ"ל כיון דחזי לפרעון כנ"ל רק פריך דהלוה לימא ליה הא קבלתי' דלדבריו כופר הכל שאינו חייב לו כלום כנ"ל:

שם אבל הלוהו אלף זוז בשטר כו' ד"ה אבדו מעותיו. ופירש"י בב"מ משום דבשטר בל"ז בטוח במעותיו שיש בו שיעבוד קרקע כו' ולקח המשכון לו לזכרון דברים כו'. ותמהו בתוס' דהא בשוי שיעור זוזי ודאי לא לקחו לזכרון דברים רק לשם משכון ואע"פ כן פליגי עוד הקשו עיין שם. ויש ליישב דהנה שם בבא מציעא סבר ר"י הלוהו מעות ש"ח הלוהו פירות שומר שכר משום דאם היו מרקיבים אצלו הי' נפסד והלוה יחזיר לו שלמים ע"ש. ולכאורה קשה גם בהלוהו מעות למה לא יהי' ג"כ שומר שכר מחמת האחריות עצמו דג"כ נהנה במה שהלוהו דאלו הי' המעות אצלו והי' נגנב או נאבד או נאנס הי' נפסד ועתה ישלם לו הלוה דחייב באונסין והוא כמו הלוהו פירות ודוחק לחלק דפירות דרך להרקיב דמאי חילוק כמו כן שכיח גניבה כו' וודאי הי' צריך ליתן פרוטה למי שיקבל עליו שמירת מעותיו וכמו בפירות כנ"ל. אך בפשיטות לא קשה דאיך נימא דבשביל זה הוי שומר שכר על המשכון משום שנהנה שאין צריך לשמור המעות מגניבה זה טעות דהא כיון דהוא שומר שכר על המשכון א"כ שוב אינו שומר שכר דאינו נהנה כלל דהא עדיין אם יגנב המשכון או יאבד יפסיד מעותיו ג"כ וצריך לשמור ואיך יכולין לומר דהוי שומר שכר בשביל הנ"ל אי נימא כן ודאי אינו שומר שכר ולכך הוי שומר חנם מה שאין כן בפירות כנ"ל:

אמנם לכאורה בלא שוי שיעור זוזי י"ל להיפוך דהוי שומר שכר דכאן שפיר נהנה כמו הלוהו פירות שאם יאבד לא יפסיד כנ"ל דא"ל כנ"ל זה אינו דגם אי נימא דהוא שומר שכר על המשכון מכל מקום מרויח המותר שאם יאבד המשכון מ"מ יצטרך הלוה לשלם לו המותר מהחוב ונהנה במה שהלוהו והוא שומר שכר כמו בפירות כנ"ל. אך י"ל דלא קשה דהא לכאורה אינו מובן טעמא דר"י דהלוהו פירות הוי שומר שכר מאי בכך שנהנה במה שהלוהו הא אין זה שכר שמירה על המשכון. וכי מפקיד שנתן מתנה לנפקד בין ישמור בין לא ישמור הוי הנפקד שומר שכר ודאי ליתא כיון שאין זה שמירה הוי שומר חנם שאינו נוטל שכר על שמירתו וכן הכא במה שנהנה בהלואה מ"מ למה יהי' שומר שכר על המשכון כנ"ל. אך י"ל הטעם דהא תוס' בבא מציעא הקשו שם אהא דכל האומנין שומרי שכר ואמר בש"ס הטעם בהאי הנאה דתפיס לי' אאגרי' הוי שומר שכר והקשו נימא גם במלוה על המשכון דהוי שומר שכר בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי ותרצו דכאן אינו נהנה דאם לא הי' מלוה לא הי' צריך לתפוס אזוזי כיון שאין הנאה לו בהלואה עיין שם. וממילא אתי שפיר טעם ר"י דהלוהו פירות הוי שומר שכר דכיון דכאן נהנה בההלואה שוב הוי שומר שכר משום דתפיס ליה אזוזי וזה הוא שפיר שכר ע"י המשכון דתפיס ליה כנ"ל דלא שייך תירוץ תוס' כיון שנהנה ע"י ההלואה כפירות כנ"ל. ומיושב ממילא הנ"ל דגם בלא שוי שיעור זוזי הוי שומר חנם בהלוהו מעות דא"ל דנהנה שאינו חייב באחריות ז"א דהא גם על המשכון יהי' חייב וא"ל דמרויח על המותר ז"א דהא מאי בכך שנהנה הא אינו שכר שמירה. וע"כ כנ"ל דיהי' שוב שומר שכר משום דתפיס לי' אזוזי וז"א דממ"נ כיון דלא שוי שיעור זוזי על מה שכנגד המשכון לא שייך דהוי שומר שכר בשביל דתפיס כו' דשייך תירוץ תוס' דמה נהנה וא"ל לענין אחריות דהא גם עכשיו חייב כנ"ל. רק על המותר נימא דנהנה וע"ז שוב לא שייך כנ"ל דהא אין זה שכר שמירה ועל המותר מן המשכון לא שייך תפיס לי' אזוזי כנ"ל:

אך לכאורה עדיין קשה בשוי שיעור זוזי יהי' שומר שכר כמו בפירות דאף דהוא שומר שכר מ"מ נהנה דמרויח אחריות אונסין דהלוה חייב באונסין והוא אינו על המשכון רק שומר שכר ושוב שייך תפיס ליה כנ"ל. אך ז"א דהא כיון שלא רצה להלות בלא משכון רק על משכון להיות בטוח במעותיו וא"כ שוב אין לו הנאה כלל בהלואה דשפיר צריך לשמור המשכון שמא יאבד לא יהי' בטוח במעותיו אף באונס וצריך לשמרו כנ"ל ושוב אינו נהנה והוי שומר חנם כנ"ל. אך בשטר כתב רש"י ז"ל שפיר דגם בלא המשכון בטוח במעותיו כיון שיש בו שיעבוד קרקעות ואם כן ממילא הוי על המשכון שומר שכר כמו בפירות דיש נ"מ לענין אונסין ובשטר אין צריך לשמרו דבל"ז בטוח והוי שומר שכר כנ"ל. וזה שדקדק רש"י ז"ל שם בבבא מציעא דבשטר הוא בטוח במעותיו כו' עיין שם דהוא מיותר ולהנ"ל אתי שפיר. ומיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דאף דבשוי ג"כ הוא בטוח ולקחו ודאי למשכון מ"מ הא מה שהוא בטוח הוא רק ע"י המשכון ושוב צריך לשמרו כנ"ל והוי שומר חנם מה שאין כן בשטר דגם בלא המשכון בטוח כנ"ל ושוב הוי ש"ש לר"ה כמו בהלוהו פירות לר"י כנ"ל:

התוס' תמהו דמעיקרא פריך אי בדשוה כו' מאי טעמא דר"א והי' פשוט דבשוה הי' שומר שכר ואחר כך משני לעולם בשוה ובדר' יצחק קמפלגי ותמוה דהי' צריך לשנויי טעם אר' אליעזר למה הוא שומר חנם דהא דר"ע הי' ניחא והוא משני טעם אר' עקיבא כדר' יצחק. והי' אפשר לומר להיפך דבאמת תמוה דמה ענין דר' יצחק להיות בשביל זה שומר שכר ניהו דבע"ח קונה משכון והיינו שהתורה זכתה לו למלוה שיהי' שלו עד אחר הפרעון ואע"פ כן למה יהי' שומר שכר עלי' הא אדרבה קי"ל במוכר חפץ לחבירו לזמן על ל' יום או יותר ונגנב תוך הזמן פטור מכלום דהוא שלו וכן בקרקע קי"ל דבונה והורס כמכירה לזמן. ולרש"י ז"ל צריכים לומר דהוי כמכירה בעד מעות החוב שהוא מלוה המעות ובעד מעותיו מוכר לו המשכון רק הוי כאלו התנו שאם יחזיר לו המשכון יהי' צריך להחזיר לו המעות וגם להיפך אם יחזיר לו המעות יהי' צריך להחזיר לו המשכון אבל כל זמן שאינו מחזיר המשכון והוא אינו משלם המעות אין לא' על חבירו כלום דהוי מכר גמור וממילא חייב באונסין דכשאינו מחזיר אבדו מעותיו כמו במכר כשנאבד החפץ שקונה. אך לתוס' ז"ל אי אפשר לומר כנ"ל דמעות ההלואה הוי דמי המקח של המשכון דא"כ הי' חייב באונס ג"כ כנ"ל. וע"כ צ"ל לתוס' ז"ל דמה שקונה משכון אינו בעד המעות רק שהתורה זכתה לו להמלוה על המשכון שיהי' שלו כל זמן שלא יפרע וכאלו נותן לו במתנה ולכך אינו חייב באונסין כנ"ל רק דהוי שומר שכר משום שיכול לקדש בו אשה וכהאי גוונא כנ"ל. וא"כ קשה כנ"ל הא בנותן מתנה לחבירו על ל' יום פטור אם נגנב או נאבד ואף בהזיקו בידים דמה שנעשה נעשה בשלו והכא למה יתחייב בגניבה כו' בשביל שקנה משכון הא אדרבה בשביל כן פטור. והי' אפשר לומר להיפך דהא דמשני הש"ס בדר' יצחק קמפלגי היינו להיפך דר"א כר' יצחק סבירא ליה ולכך פטור דאף שהוא שומר שכר מ"מ הא הוא שלו ופטור כנ"ל ור' עקיבא לית ליה דר"י וחייב שפיר דהוי שומר שכר כיון שאינו שלו והוא שומר שכר מטעמא דר' יוסף. ומיושב קושיות תוספ' דמעיקרא פריך אי בדשוה מאי טעמא דר"א ומשני שפיר משום דר' יצחק והיינו טעמא דר"א כדר"י כנ"ל. ואח"כ אמר ותסברא כנ"ל ומשני בדר' יוסף קמפלגי היינו כיון דלא שייך דר' יצחק בשעת הלואתו פליגי בדר' יוסף כנ"ל. ויתיישב ג"כ מאי דאמר אבל הלוהו בשטר והניח משכון כו' ד"ה אבדו מעותיו והיינו למה שכתב הנ"י ריש מציעא דהטעם דקונה משכון הוא במעות ההלואה שאז הוא בעין דמשיכה אינו קונה בכהאי גוונא עיין שם. אך במשכון שלא בשעת הלואה דאז הוא מלוה איך קונה רק כיון שהב"ד ממשכנו לגוביינא א"צ קנין אחר עיין שם. וא"כ הכא בשטר דהוא שלא בשעת הלואה כמו שכתבו תוס' ותני והניח משכון לא הב"ד ושוב ודאי אינו קונה משכון דהוא מלוה ושוב גם לר"א אבדו מעותיו כיון שאינו קונה הוי ש"ש מדר' יוסף כנ"ל:

ולשיטת תוס' צ"ל דאינו קנין לגמרי להיות שלו רק התורה נתנה לו זכות זה בגוף המשכון שיוכל להחזיקו על חובו אבל לא להיות שלו ולכך יכול לקדש בו כו' כיון שיש לו זכות בו אבל מכל מקום חייב בגניבה כו' כיון שאינו שלו לגמרי וכמו במקנה דקל לפירותיו וכהאי גוונא שמקנה חפץ לדבר מיוחד דאינו בונה והורס ובנגנב חייב שהגוף אינו שלו לגמרי וכאן הקנה לו המשכון לענין להחזיקו ולכך חייב. ודוחק דאם כן לענין חמץ למה הוי שלו לגמרי. וצ"ל דלא מיקרי מצוי בידו כמו שכתבו תוס' עיין שם. או צ"ל דלענין זה יש לו בו קנין שאם לא ישלם לו אח"כ הוא שלו למפרע וכמו לאביי דלמפרע גובה ולכך יכול לקדש בו כשגבאו לבסוף וממילא חייב בגניבה כו' בשביל ההנאה שיכול לקדש ואעפ"כ אינו שלו שיהא פטור דכשלא גבאו לבסוף אינו שלו כמו שכתבו תוס' ב"ק פרק המניח עיין שם. ולרש"י ז"ל דחייב באונסין מטעם הנ"ל דהחוב הוא דמי המקח היינו דוקא במשכון שלא בשעת הלואה דהוא לגוביינא והיינו שקונה בעד החוב כנ"ל. מה שאין כן לס"ד דדר"י גם בשעת הלואה איתמר ממילא ודאי לא הי' אפשר לומר דהקנין הוא בעד החוב דהא לא לקחו בעד החוב לקנין רק הי' צריכים לומר כפי' תוס' שהתורה זכתה לו ולכך ודאי אינו חייב באונסין דאינו ענין להחוב כנ"ל. ומיושב ממילא קושית תוס' על רש"י דחייב באונסין מהא דמוקי בב"מ הלוהו על המשכון ש"ש כדר"י וע"כ דהוא ש"ש ולמ"ש מיושב דלס"ד דאמר ר' יצחק גם בשעת הלואה מוקי שפיר דלכך הוא רק ש"ש מה שאין כן למסקנא דרק שלא בשעת הלואה שפיר פי' רש"י דחייב באונסין דהוי החוב דמי המקח בעד המשכון כנ"ל:

תוס' ד"ה הנ"ל תמהו לטעמא דר' יוסף משום מצוה מאי חילוק בין שוי שיעור זוזי או לא שוי שיעור זוזי דאמר בלא שוי לקח רק לזכרון דברים מאי בכך הא מכל מקום הוי מצוה אדרבה יותר מצוה במלוה על משכון מועט ממרובה עיין שם. וי"ל בפשיטות דלכאורה אינו מובן כלל דמדמי בש"ס מלוה על המשכון לשומר אבידה דסבר ר"י דהוי ש"ש. הא בשלמא בשומר אבידה דהמצוה הוא השמירה עצמה. ואם כן מאי דפטור מלמיתב ריפתא לעני' הוא בשביל השמירה שזה המצוה והוי נוטל השכר בעד השמירה והוא ש"ש שפיר כנ"ל מה שאין כן במלוה על המשכון דהמצוה הוא ההלואה ובשביל זה פטור מפרוטה וא"כ מה ענין זה שיהי' בשביל זה ש"ש ואיך מדמי לה בש"ס לשומר אבידה כו' ודוחק לומר כיון שלא הי' מלוה בלא המשכון א"כ המשכון גורם המצוה ההנאה כנ"ל ודוחק דהא אדרבה התוס' פי' מלוה צריך למשכון שלא הי' מלוה בלא המשכון עיין שם ומוכח דהיכא דהי' מלוה בלא המשכון יותר ראוי להיות ש"ש ע"ש וקשה כנ"ל:

ויש לומר דהנה תוס' ב"מ פ"א הקשו יהי' ש"ש בשביל דתפיס לי' אזוזי וכמו האומנין דהוי ש"ש משום זה ותירצו דבשלמא באומנין שיש לו הנאה שפיר ש"ש משום הנ"ל מה שאין כן במלוה על המשכון הא אם לא הי' מלוה לא הי' צריך למיתפס אזוזי ע"ש. ואם כן אתי שפיר כיון דנהנה מההלואה פרוטה דר' יוסף שוב הוי ש"ש משום בשביל דתפיס ליה אזוזי וזה השכר הוא עבור המשכון דהוי כאומנין דג"כ יש לו הנאה כנ"ל. ומיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דיש חילוק בין שוי ללא שוי דבשוי דתפיס ליה אחובי' שפיר הוי שומר שכר משום מצוה ופרוטה דר"י כנ"ל. מה שאין כן בלא שוי דלא [תפיס] לי' כלל אחובי' שוב לא מהני פרוטה דר"י דהא אינו שכר שמירה כנ"ל ולא שייך משום דתפיס אחובי' כנ"ל דהא לא תפיס לי' כלל כנ"ל:

תוס' הקשו על רש"י ז"ל שפי' בדר' יצחק דחייב גם באונסין גם שקנאו לגמרי. והקשו דהא בב"מ מוקי להא דהלוהו על המשכון ש"ש ומוכח דאינו אלא ש"ש כנ"ל. וי"ל דהנה לכאורה י"ל גם לרש"י ז"ל שקונה לגמרי מ"מ יהי' פטור מאונסין למ"ש תוס' כתובות ריש אע"פ דקי"ל דאמרינן אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכן ביבמה כו' אדעתא [דהכי] לא קידשה נפשה ואף בדבר שנולד אח"כ והקשו דא"כ בכל מקח כשנולד מום אח"כ או קנה בהמה ומתה או חפץ כו' יתבטל המקח דנימא אדעתא דהכי לא קנה וניזל בתר אומדנא ותירצו דזה שייך דוקא היכא שתלוי רק בדעתו לחוד מה שאין כן במקח שתלוי גם בדעת המוכר והמוכר לא הי' מתרצה למוכרו אם לא הי' נכנס לספק זה וכיון שהלוקח הי' רוצה לקנות לא שייך האומדנא שודאי הי' נכנס דאל"ה לא הי' מוכרו כנ"ל ע"ש. וא"כ לכאורה הכא במשכון ניהו דאמרינן שקונה המשכון לגמרי בעד מעותיו ויתחייב גם באונסין כנ"ל. מ"מ כשנאנס אח"כ או ניגנב נימא אדעתא דהכי לא קנאו דאיכא אומדנא וכקושית תוס' הנ"ל דא"ל כתירוצם הנ"ל. ז"א דכאן לא שייך הנ"ל כיון שלא הי' הקנין לטובת המלוה כלל דאינו רשאי להשתמש בו כו' וא"כ תלוי רק בדעת המלוה לחוד ושייך שפיר האומדנא אדעתא [דהכי] לא קנאו דלא שייך שלא הי' רוצה למכור אם לא הי' נכנס לספק זה דא"כ לא הי' מלוהו והוא ממש כמו התם וממילא אף שקנאו מ"מ לא יתחייב אח"כ משום אומדנא כנ"ל. אך בנגנב או נאבד י"ל דלא קשה כיון שזה הוא בידו שתלוי בשמירתו ולא שייך אדעתא דהכי דאף כי הי' עולה על דעתו מ"מ לא הי' מתנה כיון שהוא בידו לשמור כנ"ל. אך לענין אונסין שפיר קשה כנ"ל דזה אינו בידו וכיון שנאנס נימא האומדנא כנ"ל. אמנם לא קשה על רש"י ז"ל כיון דלמסקנא איירי במשכנו שלא בשעת הלוואתו וא"כ ממ"נ אי משכון ע"פ ב"ד בע"כ לגוביינא לא שייך אדעתא דהכי כו' דהא רחמנא רמי' עלי' בע"כ חיוב אונסי' וגם אי נותן לו הלוה בעצמו שוב שייך תירוץ תוסן הנ"ל דהלוה לא הי' נותן לו אם לא הי' נכנס לספק זה דכאן הוא שפיר לטובת המלוה כיון שכבר הלוהו וממשכנו שלא בשעת הלואה ולכך חייב שפיר באונסין כנ"ל. וממילא מיושב קושית תוס' הנ"ל דלס"ד דדר"י איירי גם בשעת הלואה ממילא לא הי' חייב כלל באונסין אף דקנאו לגמרי מ"מ בשעת הלואה שייך שפיר האומדנא דאז תלוי בדעתו לחוד כנ"ל וממילא פטור באונסין רק בגניבה כו' חייב שזה תלוי בשמירתו כנ"ל ומוקי שפיר הלוהו על המשכון ש"ש כר"י לס"ד דאתמר גם בשעת הלואה כנ"ל. ובזה יש ליישב במתני' דאמר אבל הלוהו בשטר והניח לו משכון ד"ה אבדו מעותיו ותמהו מאי חילוק ע"ש. וי"ל דאפשר מאי דמשני אימר דאמר ר' יצחק שלא בשעת כו' י"ל באמת הטעם כנ"ל די"ל דגם לענין גניבה ואבידה שייך האומדנא כנ"ל דמ"מ אם הי' יודע שיגנב לא הי' קונה כו'. רק שלא בשעת הלואתו שייך סברת התוס' שפיר כיון שהוא לטובת המלוה מה שאין כן בשעת הלואה לא אמר ר"י שיהי' ש"ש משום האומדנא כנ"ל. והנה הרמב"ן ז"ל פסק הובא ח"מ סימן ל"ט דכשכתב הלוה שטר מדעת המלוה ושיעבד לו בקרקעותיו שוב חייב המלוה להלות לו מטעם חליפין עיין שם ואם כן כיון דהלוהו בשטר ואח"כ הניח לו משכון ניהו דמשכנו בשעת הלואתו מ"מ כיון שכתב לו שטר כבר נתחייב המלוה להלות לו גם בלא משכון כנ"ל וא"כ קשה שנותן לו המשכון שוב הוא לטובת המלוה כיון שבל"ז יצטרך להלות לו וממילא קונה מדר"י גם בשעת הלואה דלא שייך האומדנא כנ"ל ושפיר ד"ה אבדו מעותיו מטעמא דר' יצחק כנ"ל:

וי"ל ג"כ מ"ש תוס' דמלוה על המשכון אינו משמט מדר"י והא שם איירי בשעת הלואה ע"ש ולמ"ש א"ש דהתם לענין שמיטה דהוא להיפך דאם אינו קונה משמט שוב שפיר קונה גם בשעת הלואה דלא שייך האומדנא דאדרבה כאן ודאי קונה כנ"ל. או י"ל כיון דבמקום פסידא עבי איניש דינא לנפשי' א"כ כיון דמשכנו שלא בשעת הלואה מועיל שלא ישמט אם כן אף דמשכנו בשעת הלואה מ"מ הא משועבד לעצמו מדר"נ כמו אם הי' ביד אחר בפקדון דהי' משועבד לו מדר"נ וגם אצל עצמו כנ"ל. ואם כן יכול למשכנו עדיין שלא בשעת הלואה ויקחנו לגוביינא אצל עצמו כנ"ל דאיכא פסידא דאל"ה ישמט ולא יגבה כנ"ל ולא גרע במה שמונח אצלו משעת הלואה כנ"ל משא"כ לענין אחריות כנ"ל:

מ"ש תוס' מהא דמוקי הלוהו על המשכון ש"ש כר' יצחק מנ"ל בפשיטות דהא הש"ך ז"ל כתב דבאמת לרש"י מותר המלוה להשתמש במשכון עיין שם ואם כן להפ' כר' יוסף ע"כ היתר תשמיש מחייב באונסין עיין שם והיינו דוקא היכא דבלא היתר תשמיש הי' שומר שכר מסקינן חד דרגא כמ"ש הרא"ש מה שאין כן במפקיד מעות מותרין דבלא היתר תשמיש הי' שומר חנם נעשה רק שומר שכר ע"י היתר תשמיש עיין שם ואם כן גם כאן לכך חייב באונסין לרש"י ז"ל דהא קנאו ומותר להשתמש והיתר תשמיש מחייב באונסין וכאן הוי בלא זה שומר שכר בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי כאן דמשכנו שלא בשעת הלואתו כמ"ש תוס' ב"מ ושפיר חייב באונסין כנ"ל. מה שאין כן התם לס"ד דמוקי מתני' דהלוהו על המשכון כר"י והוי ס"ד גם במשכנו בשעת הלואה ולא שייך תפיס ליה אזוזי כמ"ש תוס' ב"מ וא"כ בלא דר"י הוי ש"ח ואם כן ע"י היתר תשמיש הוא רק שומר שכר ומוקי שפיר כר' יצחק מה שאין כן למסקנא פירש"י ז"ל שפיר דקנאו גם לענין אונסין:

התוס' הקשו להפ' כר' יוסף ע"כ היתר תשמיש מחייב באונסין דהא סבר ר"ע מה יהיה בדמים ישתמש בהם לפיכך אבדו חייב באחריותן וע"כ לאונסין כדאמר בש"ס שם דלר"י בל"ז הוי שומר שכר והא קי"ל פרק המפקיד דבמעות מותרין ישתמש בהם ומ"מ לא הוי שואל עלייהו ודוחק לומר כנ"ל דבשומר אבידה דבל"ז הוי שומר שכר ע"י היתר תשמיש נעשה שואל דאטו אם יוסיף לש"ש שכר יהי' שואל עיין שם:

ויש לישב דהא הטעם דהיתר תשמיש מחייב באונסין מבואר שם משום דכל הנאה שלו הוא כשואל ואף שלא שאל מ"מ כיון דאם ירצה ישתמש כל הנאה שלו כו' ע"ש. והנה בש"ס ריש השואל פריך ואיך כל הנאה שלו בשואל והוי בעי נטירא ומשני בנטר מתא ופי' שם דהא באמת חייב שואל אף בלא נטר מתא ותירצו דחייבו התורה דעכ"פ יש שואל שכל הנאה שלו ע"ש או בשאילת כלים דמינטרא חנם בביתו או משום דרוב הנאה שלו כו' עיין שם. והנה לכאורה עדיין קשה דהא חזינן דמבואר סימן ע"ב בשואל ספר דאינו חייב באונסין משום שיש לו להמשאיל ג"כ הנאה פרוטה דר' יוסף ושוב אין כל הנאה של השואל עיין שם בש"ך והיינו הטעם דהוי כשוכר דנותן שכר בעד השאלה שיש לו פרוטה דר"י כיון דהוא שומר שכר בשביל זה הפרוטה דר"י ממילא נקרא ג"כ נותן שכר להמשאיל כנ"ל ואם כן כיון דחזינן דר"י סבר הלוהו פירות ש"ש, משום כשירקיבו ישלם לו עיין שם. ואם כן הא ודאי דאם יקבל עליו איש אחר שמירה מחפץ שלו ויקבל עליו אחריות הי' שוה פרוטה דהי' צריך ליתן לו בשביל זה כמו כל שומר שכר דנותנין שכר בעד שמירתו ואם כן בשואל שמקבל עליו אחריות אונסין ושאר אחריות א"כ ג"כ נותן לו שכר בעד השאלה ויש להמשאיל הנאה ששוה פרוטה והוי כמו שואל ספר כנ"ל דאינו שואל. וע"כ צ"ל דז"א דמה שמקבל אחריות בשביל שהוא בביתו ואם הי' בבית המשאיל ולא הי' משאילו לא הי' צריך ליתן לאחר שכר שמירה שהי' נשמר בביתו ודוקא בבהמה דבעי שכר נטירה בשדה פריך שפיר ומשני כנ"ל משא"כ בהנ"ל. אך לכאורה לענין אחריות אונסין קשה כנ"ל דזה הי' גם בבית המשאיל כדאמר בש"ס מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם ושפיר הי' צריך ליתן פרוטה למי שיקבל עליו אחריות אונסין ובשואל נותן לו שכר זה והוי כשוכר כנ"ל. אך זה טעות דאיך נימא דבשביל זה אין כל הנאה שלו ואינו חייב באונסין א"כ שוב כל הנאה שלו דאם לא יתחייב באונסין א"כ אינו נותן לו כלום ולכך שפיר חייב באונסין כנ"ל:

אמנם כאן בשומר אבידה במעות או במפקיד מעות מותרין דאם ירצה יכול להשתמש בו ובאמת עדיין אינו שואל דלקחו רק לפקדון רק דנימא כיון דאם רוצה יכול להשתמש בו ויהי' כל הנאה שלו בשביל זה יהי' עכשיו שואל אף שעדיין לא נשתמש נחייבו מסברא דכל הנאה שלו אם ירצה. ולהנ"ל ז"א דהא אם ירצה מתחייב באחריות וממילא אין כל הנאה שלו דהא כאן שכבר הוא ביד הנפקד הי' צריך ליתן פרוטה לשיקבל עליו אחריות גניבה ואונסין ולכך אין היתר תשמיש מחייב באונסין. אך לענין אונסין י"ל כנ"ל דהא אם לא נחייבו באונסין א"כ שוב כל הנאה שלו ויתחייב אך עכ"פ אף כשאינו חייב באונסין הוי שומר שכר משום היתר תשמיש ושוב אין כל הנאה שלו דהא חייב בגניבה כו' ע"י שישתמש וכנ"ל. ולכך אין היתר תשמיש מחייב באונסין דהא בלא ההיתר תשמיש הי' רק ש"ח וע"י נעשה ש"ש ושוב הוי כשוכר דאין כל הנאה שלו כנ"ל. אמנם בשומר אבידה דגם בלא היתר תשמיש הוי ש"ש משום פרוטה דר' יוסף א"כ שוב שפיר היתר תשמיש מחייבו באונסין דכל הנאה שלו וא"ל כנ"ל דמתחייב בגניבה ואבידה ז"א דהא אף בלא היתר תשמיש הוי ש"ש ושוב ע"י ההיתר תשמיש הוי כל הנאה שלו ושפיר חייב כנ"ל:

או י"ל החילוק פשוט דהא בשומר אבידה רחמנא רמי עלי' נטירותא בע"כ דהא אף שבשעה שמוצא האבידה אומר בפי' איני רוצה להיות שומר עליו ולקבל אחריות מ"מ ודאי דחייב ואינו מועיל תנאו דבע"כ חייבתו התורה רק דלא חייבה אותו אלא כדינו היינו אם הוא חנם דהיינו לרבה לא חייבתו התורה רק בשמירת ש"ח ולר"י דנוטל שכר הפרוטה ממילא חייבתו תורה בשמירת ש"ש ואף אי מתנה להיות כש"ח אינו מועיל וא"כ ממילא מיושב דהא כל הטעם במפקיד מעות מותרין דאינו שואל אף דכל הנאה שלו הטעם הוא דהא לא קיבל עליו שמירת שואל ואיך יהי' נעשה שואל בע"כ הא לא קיבל אלא לפקדון ומה בכך דרשאי להשתמש בו כיון שלא קיבל עליו שמירת שואל רק בנשתמש בו גלי דעתי' דרוצה בחיוב שואל ע"ש ולכך ממילא גבי אבידה שפיר היתר תשמיש מחייב באונסין כיון דהתורה רמיא עלי' בע"כ כדיני' היינו דהוא בע"כ ש"ש אי נוטל פרוטה וממילא כיון שרשאי להשתמש הוי שואל בע"כ כיון שאינו תלוי בדעתו מה שאין כן גבי מפקיד כיון של קיבלו להשתמש בו רק לפקדון לא נתרצה להיות שואל כלל כנ"ל ואינו נעשה בע"כ כנ"ל: או י"ל דשם הטעם משום דמסתמא לא מקבל עליו שמירת אונסין ע"ש והיינו דהא אף אם לא יקבל עליו שמירת אונסין מ"מ יהי' רשאי להשתמש בו כיון שהוא מותרין ואין ענין זה לזה כלל. מה שאין כן באבידה כ' הראשונים הא דמותר להשתמש במעות שלא מדעת בעל האבידה היינו משום דהפקיעו חכמים שהיא לזכותו של בעל האבידה כדי שיתחייב באונסין וא"כ אם לא יקבל עליו שמירת אונסין שוב לא יהי' רשאי כלל להשתמש בו כיון שהוא שלא מדעתו ושפיר בסתמא קביל עליו כנ"ל כדי שיהי' רשאי להשתמש בו כנ"ל. ומיושב במה פליגי רבה ור"י אי היתר תשמיש מחייב באונסין מ"ט. ולהנ"ל א"ש דלרבה דבלא היתר תשמיש הוא שומר חנם א"כ התירו לו להשתמש לזכותו כדי שיהי' שומר שכר וא"כ אף אי לא יקבל עליו חיוב אונסין ג"כ הוי זכות לבעל אבידה ורשאי להשתמש כנ"ל וממילא אינו חייב באונסין מחמת היתר תשמיש כיון דאינו תלוי זה בזה והוא כמו במעות מותרין כנ"ל. אבל לר"י דבל"ז הוא שומר שכר וע"כ התירו כדי שיתחייב באונסין ואי לא יקבל עליו אינו רשאי להשתמש ולכך מיחייב כנ"ל:

התוס' הקשו על הר"ח שפי' מלוה צריך למשכון קמיפלגי שלא הי' מלוה בלא המשכון ותמהו הא מ"מ מצוה עביד. ויש לפרש להיפך למ"ש לעיל איך דמי לשומר אבידה הא הפרוטה של ההלואה אינו שכר שמירה. רק משום שלא הי' מלוה בלא המשכון הוא גורם ולכך אמר דפליגי בצריך למשכון שלא הי' מלוה בלא המשכון אבל אם הי' מלוה בלא המשכון אינו הגורם ושוב אינו שכר שמירה ולד"ה הוי ש"ח כנ"ל מ"ס מצוה עביד היינו בהמשכון:

אמר שמואל כו' אבד קתא כו' אבל קתא ונסכא כו'. דחו תוס' דברי רש"י דמה פריך ממתני' הא במידי דבר פירעון מודה שמואל ע"ש. ולע"ד ליישב דברי רש"י ז"ל. דהא ודאי דגם בדבר שבר פירעון יכול להיות שקיבלו למשכון על כל החוב רק דאין הוכחה דבקתא וכה"ג יש הוכחה דסתמא לא לפרעון משא"כ נסכא. ומספק אין לוה יכול לפטור עצמו מהחוב שמא קיבלו למשכון ואבד הכל והוי כא"י א"פ דהחוב ודאי וזה הפטור ספק מה שאין כן ממתני' פריך שפיר דלמה יחשב לוה מודה במקצת ג' הי' שוה הא גם על המותר ספק שמא קיבלו למשכון וכיון דצריך מלוה לישבע שאינו ברשותו יכול לגלגל עליו שלא קיבלו למשכון ואבד הכל וממילא יצאה הודאה בפטור דהוי גורם לממון מי יימר דמשתבע כקושיית הר"ן דלא שייך תירוצו דלס"ד השתא דבמשנה שייך הא דשמואל ממילא אינו חייב כלל גם המותר כנ"ל ופריך שפיר כנ"ל. ואדרבא מדויק לשון גמ' ולימא ליה הא קבלתי' מה צורך לאמירה הא שמואל אמר סתם דפטור. ולמ"ש מדויק דהוא מצד גילגול שמא קבלתי' כנ"ל: