ומשיבים: התם [שם] מדובר שיש אפשרות בידם למחות ולא מיחו, ואילו בענין שבועה מדובר גם במקום שלא היה בידם למחות.

ושואלים: מאי איכא [מה ההבדל] בין רשעים של משפחתו לרשעים דעלמא [של העולם], בין צדיקים של משפחתו לצדיקים דעלמא [של העולם]?

ומשיבים: הוא בשאר עבירות שבתורה נענש בדיניה [בדין שלו] בעונש שכתוב בו, ורשעים של משפחה שמחפים עליו — בדין חמור, ורשעים דעלמא [של העולם] שיכלו למחות בו ולא מחו — בדין הקל. צדיקי דהכא והכא [הצדיקים של כאן וכאן], אלו ממשפחתו שלא חיפו עליו, ואלו של העולם שלא יכלו למחות בידו, פטירי [פטורים].

אבל גבי [אצל] שבועה — הוא ורשעים של משפחה נידונים כדיניה [כמו הדין שלו], באותו עונש, ורשעים דעלמא [של העולם], אלו שיכלו למחות ולא מחו, נידונים בדין חמור, וצדיקי דהכא והכא [והצדיקים של כאן וכאן] של משפחתו ושל העולם, נידונים על כל פנים בדין הקל, למרות שנהגו כשורה, ובזה חמור עונש השבועה משאר עבירות יותר.

א שנינו בברייתא: אם אמר: "איני נשבע" — פוטרין אותו מיד, ואם אמר: "הריני נשבע" — העומדים שם אומרים זה לזה: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז, כו). ושואלים: בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא [נניח זה שנשבע עומד באיסור], שהוא עומד להישבע לשקר, אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי [זה שמשביע אותו מדוע] הוא נכלל בלשון "האנשים הרשעים"?

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא], ר' שמעון בן טרפון אומר: "שבעת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב, י) — מלמד שחלה שבועה ועונשה על שניהם.

ועוד אמרו בברייתא וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין. ואומרים: למה לי למימרא ליה הכי [מדוע לו לומר כך]? משום המעשה בקניא [קנה] של רבא, שהנתבע הכניס את הכסף שהיה חייב לתובע בתוך מקל חלול, ונתנו לתובע להחזיק בו, ואז נשבע שכבר נתן לו. שאף שנשבע על האמת, מכל מקום היתה זו לפי דעתו, ולא לפי דעת בית הדין שהשביעוהו.

ב שנינו במשנה: כדי לחייב בשבועת מודה במקצת, צריכה הטענה להיות שתי כסף. ונחלקו רב ושמואל בפירוש המדוייק של הדברים. אמר רב: כוונת הדברים היא, שכפירת טענה שתי כסף כלומר, כאשר הוא כופר בטענה, צריך שיהא הסכום שכופר בו שווה שתי כסף לפחות. ושמואל אמר: דווקא הטענה עצמה שתי כסף, אבל לענין הכפירה, אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה — חייב.

אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה [מדוייקת משנתנו כשיטתו] של רב, וקראי כותיה [והמקראות מדוייקים כשיטתו] של שמואל. דיקא מתניתין כותיה [מדוייקת משנתנו כשיטתו] של רב, דקתני [ששנה]: הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואילו כפירת טענה שהיא שוה פרוטה לא קתני [שנה]. ותנן נמי [ושנינו גם כן] במשנה אחרת ברשימת דברים שדינם בשווה פרוטה: ההודאה שיעורה בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני [שנה], משמע שהיא בשיעור שונה.

ומצד אחר, וקראי כותיה [והמקראות מדוייקים כשיטתו] של שמואל, דכתיב [שנאמר] בפרשת מודה במקצת: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר" (שמות כב ו), ולמדים משם להשוות את הכלים והכסף, מה כלים הם לפחות שנים (לשון רבים), אף כסף שנים (שתי כסף), ומן הצד השני, מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה] שיש לחייב שבועה במקרה "אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב ח), שהנתבע מודה במקצת טענה זו של "כסף או כלים", וכופר במקצת ממנה, כלומר גם בפחות משתי כסף.

ורב, כיצד מסביר הוא את הכתוב? ההוא "כי הוא זה" מיבעי ליה [נצרך לו] רק להודאה במקצת הטענה. שהביטוי משמעו שהנתבע מודה במקצת, אבל אין מדובר על הכפירה, שהיא צריכה להיות שתי כסף לפחות. ושמואל מהיכן הוא למד דין זה? כתיב [כתוב] "הוא" וכתיב [כתוב] "זה", והרי זו כפילות, ללמדנו דאי [שאם] כפר במקצת ואודי [והודה] במקצת — חייב.

ורב כיצד הוא מסביר את הכפילות? חד [אחד] להודאה במקצת הטענה, וחד [ואחד] להודאה שצריכה להיות ממין הטענה. ושמואל, מה הוא משיב לכך? הרי יש צורך ללמוד דבר זה! הוא סבור שגם אם אין הכתוב מיותר, לאו [האם לא] ממילא שמעת מיניה [למדת ממנו] שחסרה לה טענה? שהרי אם הטענה היא שתי כסף (כפי שלמדנו מן הכתוב "כי יתן... כסף או כלים") והודה במקצת, נמצא ממילא שהוא כופר בפחות משתי כסף! ובאמת יש בכך קושי על שיטת רב, שהרי גם הוא מודה לכאורה שהטענה שתי כסף.

אלא אמר לך [אומר לך] רב: "כסף" כי אתא מעיקרא [כאשר בא מתחילה] בכתוב ("כי יתן... כסף") ולמדנו שהוא שתי כסף, לכפירה הוא דאתא [שבא], שכופר בטענה בשווה שתי כסף, ולא שהטענה עצמה שתי כסף. שאם לא נפרש כן, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק: "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמר", ואנא אמינא [ואני אומר]: מה כלים שנים אף כל שנים, ובכלל זה שתי כסף, ואם כן "כסף" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? אם אינו ענין לטענה, שלא נתחדש בה דבר על ידי ההוספה "כסף", תנהו ענין לכפירה, שאין כפירה בפחות מסכום זה.

ושמואל, מה הוא למד מייתור זה? אמר לך [אומר הוא לך]: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] "כלים" ולא כתב [היתה כותבת] "כסף", הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה] כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן [אין אנו צריכים], ומדובר כשטוען אף על דברים חסרי ערך, קא משמע לן [משמיע לנו] שצריך להיות כמו הכסף, שהוא דבר חשוב.

ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן [שנינו במשנה]: "שתי כסף יש לי בידך", והשיב הנתבע: "אין לך בידי אלא פרוטה" — פטור; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום שחסרה לה טענה, שכיון שהודה בפרוטה נמצא שהכפירה היא בשתי כסף חסר פרוטה? ותיובתא [וקושיה חמורה] על דבריו של שמואל!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שמואל: מי סברת [האם סבור אתה] כי שוה קתני [שנה]? שתובעו שווה שתי כסף? דוקא קתני [שנה], שתובעו ממש שתי מטבעות כסף. וכיון שהודה בפרוטה על נחושת נמצא כי מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו, ודווקא משום כך הוא פטור.

ומקשים: אי הכי [אם כך אתה מפרש], אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של המשנה]: "שתי כסף ופרוטה יש לי בידך", "אין לך בידי אלא פרוטה" — חייב; אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר במשנה בתובע שוה שתי כסף — משום הכי [כך] חייב במקרה זה, שלא כבמקרה הקודם, משום שכאן הוא כופר בשתי כסף. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בכסף דוקא, שתבעו שתי מטבעות כסף וגם פרוטה — אמאי [מדוע] חייב? הרי גם במקרה זה, מה שטענו (מטבעות כסף) לא הודה לו, ובזה כפר הנתבע בכל, ומה שהודה לו לא טענו!

ודוחים: מידי הוא טעמא [כלום הוא הטעם, ההסבר] אלא לשיטת שמואל, לשיטתו אין זו קושיה כלל, האמר [הרי אמר] רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין יחד והודה לו באחד מהן — חייב שהרי כפר במקצת טענתו. ואף כאן, טענו בשתי כסף ובפרוטה, שהיא טענה אחת, והודה לו בפרוטה, ולשיטת שמואל נחשב הדבר כהודאה במקצת.

ומעירים: כהבנה זאת שמדובר במשנה בתובע שתי מטבעות כסף, הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה, בהמשכה של המשנה]: "ליטרא זהב יש לי בידך", והשיב לו: "אין לך בידי אלא ליטרא כסף" — פטור; אי אמרת בשלמא [אם אומר אתה] כשיטת רב, שדוקא קתני [שנה] במשנה, משום הכי [כך] פטור במקרה זה, שהרי הודה שלא ממין הטענה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר במשנה במי שתובע שוה כסף, אמאי [מדוע] פטור כשאמר "אין לך בידי אלא ליטרא כסף"? והרי ליטרא כסף טובא הוי [הרבה הוא], ובכלל זה בוודאי כפירה של שתי כסף!

אלא מדסיפא [מתוך שסופה] של המשנה מדבר שטענו בכסף דוקא ולא בשווה כסף, רישא נמי [ראשה גם כן] מדבר בטוען שתי כסף דוקא.

ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על שיטתו של רב? ומשיבים: אמר לך [יכול לומר לך] רב: כולה מתניתין [כל משנתנו] מדברת בטוענו שוה כסף, כשיטתי, ואולם המקרה שטוען ליטרא זהב שאני [שונה], ששם הוא תובע זהב דווקא, שהרי אינו תובעו סכום מסויים של דינרי זהב, אלא זהב במשקל.