או דלמא [שמא] אכל חדא וחדא מיחייב [על כל אחת ואחת מן התביעות מתחייב] לכל אחד ואחד?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], דתני [ששנה] ר' חייא בברייתא: הרי כאן עשרים חטאות. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דפריש [אם שפירש] לכל אחד מן התובעים את כל התביעות, וכי ר' חייא מנינא אתא לאשמועינן [מנין בא להשמיענו]? וכי אין אנו יכולים למנות לבד?! אלא לאו דלא פריש [האם לא מדובר במקרה שלא פירש] לכל אחד ואחד, אלא שפירט לאחד ולאחרים אמר "ולא לך", ושמע מינה [ולמד מכאן]: פרטא הוי [פרט הוא].

א שנינו במשנה: הטוען "אנסת ופתית את בתי", והנתבע מכחיש ונשבע לשקר, שר' שמעון פוטר משום שהוא קנס, שאם היה מודה בו לא היה מתחייב על פי עצמו. וחכמים מחייבים משום שיש בזה גם תביעת בושת ופגם, שהן תביעות ממון שיכול להתחייב על פי עצמו. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? הואיל ועיקר התביעה קנס הוא תובע, ושאר הדברים רק נספחים להם.

אמר רבא: משל של ר' שמעון, להסביר את דבריו, למה הדבר דומה? לאדם שאמר לחבירו: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", אמר לו: "שבועה שאין לך בידי חטין", ואשתכח [ונמצא] שחטין הוא דלית ליה [שאין לו], הא [אבל] שעורין וכוסמין אית ליה [יש לו] — שהוא פטור משבועת הפקדון, לפי דכי אשתבע [שכאשר נשבע] על החטין, אקושטא משתבע [באמת נשבע].

אמר ליה [לו] אביי לרבא: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם], בדוגמה שהבאת, בחטין קא כפר ליה [הוא כופר לו], בשעורין וכוסמין לא קא כפר ליה [אינו כופר לו] כלל, הכא בכולה מילתא הוא דקא כפר ליה [אבל כאן בכל הדבר הוא כופר לו], שהרי אמר שלא אנס ולא פיתה כלל! הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לאומר לחבירו: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", ואמר לו: "שבועה שאין לך בידי כלל", ואשתכח [ונמצא] שחטין הוא דלית ליה [שאין לו], הא [אבל] שעורין וכוסמין אית ליה [יש לו] — דמיחייב [שבמקרה זה הריהו חייב] משום שבועת הפקדון! ואם כן לא זהו ההסבר לדברי ר' שמעון.

אלא כמו שכי אתא [כאשר בא] רבין אמר בשם ר' יוחנן: לדברי ר' שמעון — קנס הוא תובע כשהוא טוען שאנס או פיתה את בתו, ולא בושת ופגם, שאינו תובע אותם באמירה זו, ולכן פטור הנשבע, שהרי כפר בטענה של קנס. לדברי חכמים — אף בושת ופגם הוא תובע, ומשום כך חייב. במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? אמר רב פפא, ר' שמעון סבר [סבור]: לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ [אין אדם מניח דבר שקצוב כמו הקנס ותובע דבר שאינו קצוב] כמו בושת ופגם שצריך אומדן. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא שביק מידי דכי מודה ביה לא מיפטר [אין אדם מניח דבר שאם מודה בו הנתבע אינו נפטר], כבושת ופגם, ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר [ותובע רק דבר שאם מודה בו נפטר] כמו הקנס.

א משנה שבועת הדיינין כלומר, השבועה שהדיינים משביעים מדין תורה את מי שמודה במקצת הטענה, חלה כאשר הטענה שטוען התובע היא בדבר ששווה לפחות שתי כסף, וההודאה שמודה הנתבע היא לפחות בשוה פרוטה. ותנאי נוסף בענין זה, שאם אין ההודאה ממין הטענה, אלא מודה לו הנתבע בדבר שלא טען — פטור.

כיצד? אם אמר לו: "שתי כסף לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי אלא פרוטה (של נחושת)"— הרי זה פטור, משום שמה שטען לא הודה לו. אבל אם אמר: "שתי כסף ופרוטה לי בידך", ואמר לו "אין לך בידי אלא פרוטה" — הרי זה חייב.

אמר לו: "מנה (מאה דינרים) לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי כלום" — הרי זה פטור. אבל אם אמר לו: "מנה לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי אלא חמישים דינר" — חייב, משום שהודה במקצת.

ואולם במקרה שהודה במקצת, שאמר לו: "מנה לאבא בידך", ועכשיו שמת אני תובע ממך, ואמר לו הנתבע: "אין לך בידי אלא חמשים דינר" — פטור משבועה זו, מפני שהוא כמשיב אבידה, שהיה יכול במקרה זה לכפור בכל.

ב ודנים באופן נוסף של כופר בכל שהוזכר לעיל. אמר לו: "מנה לי בידך", ואמר לו הנתבע: "הן", למחר אמר לו התובע: "תנהו לי, שהרי הודית", ואמר לו הנתבע: "נתתיו לך" — הרי זה פטור. אבל אם אמר לו למחר: "אין לך בידי" — חייב לשלם לו, שהרי כבר הודה שחייב.

אמר לנתבע "מנה לי בידך", אמר לו: "הן", אמר לו התובע: "אם כן, אל תתנהו לי אלא בעדים", למחר אמר לו: "תנהו לי", ואמר לו הנתבע: "נתתיו לך" — הרי זה חייב לשלם, מפני שצריך ליתנו בעדים כפי שהתנה עימו.

ג ושבים לדון בפרטי הדינים של מודה במקצת. אם אמר לו: "ליטרא זהב יש לי בידך", ואמר הנתבע: "אין לך בידי אלא ליטרא כסף" — פטור, שהרי לא הודה לו במה שתבעו. אבל אם אמר לו "דינר זהב יש לי בידך", ואמר לו הנתבע "אין לך בידי אלא דינר כסף", וכן "יש לך בידי טריסית", וכן פונדיות, וכן פרוטה — חייב, ומדוע? שהכל מין מטבע אחת, שהוא תובע ממנו ממון והודה לו בסכום קטן יותר.

וכן אם תבע אותו: "כור תבואה לי בידך", ואמר הנתבע: "אין לך בידי אלא לתך (חצי כור) של קטנית" — פטור, שאין ההודאה ממין הטענה, שהודה לו בדבר שלא טען. אבל אם אמר: "כור פירות לי בידך", ואמר לו "אין לך בידי אלא לתך קטנית" — חייב, לפי שהקטנית בכלל פירות.

אם טענו חטין והודה לו הנתבע בשעורין — פטור משבועה, ורבן גמליאל מחייב שבועה.

הטוען לחבירו בכדי שמן שהוא חייב לו כך וכך כדים של שמן, והודה לו לא בשמן, אלא בקנקנים בכדים המכילים את השמן — אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע, שהרי תבע ממנו קנקנים ובהם שמן. וחכמים אומרים: אין ההודאה ממין הטענה, שאינו מודה לו בשמן שתבע. אמר רבן גמליאל: רואה אני ומקבל את דברי אדמון.

ד טענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, או הודה בקרקעות וכפר בכלים — פטור, משום שאין נשבעים על קרקעות, ומטעם זה גם אם הודה במקצת הקרקעות — פטור. אבל אם הודה במקצת הכלים — חייב שבועה על הכל, שהנכסים שאין להן אחריות (מיטלטלין) זוקקין (מביאים) את הנכסים שיש להן אחריות (קרקעות) לישבע גם עליהן, אף שעליהם לבדם אין חייבים להישבע.

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש.

ה גמרא ושואלים: היכי משבעינן ליה [איך משביעים אותו] הדיינים? אמר רב יהודה אמר רב: משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, דכתיב [שנאמר] בדברי אברהם לאליעזר: "ואשביעך בה' אלהי השמים" (בראשית כד, ג).

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: כמאן [כמי] נאמר דבר זה? האם הוא כדעת ר' חנינא בר אידי, שאמר: בעינן [צריכים אנו] בשבועה שיזכיר שם המיוחד?

אמר ליה [לו]: יש לפרש זאת אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], דאמרי [שאומרים] שדי בכינוי, ונפקא מינה [ויוצא מזה] מדברי רב דבר אחר, שכמו שבשבועה האמורה בתורה אמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך" (בראשית כד ב), כך בשבועת הדיינים צריך לאתפושי חפצא בידיה [להתפיס חפץ של קדושה בידו] כדי שתחול השבועה,

וכדברי רבא, שאמר רבא: האי דיינא דאשבע [דיין זה שהשביע] רק "בה' אלהי השמים", בלי להתפיס חפץ, נעשה כמי שטעה בדבר משנה שחוזר בו מדינו, וחוזר ומשביע שנית. ואמר רב פפא: האי דיינא דאשבע [דיין זה שהשביע] בתפלין, נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר.

ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רבא, ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כשיטתו] של רב פפא. הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רבא, שאם השביעו רק בשם — חוזר, דהא לא נקיט חפצא בידיה [שהרי אינו מחזיק חפץ קדוש בידו], ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כשיטתו] של רב פפא לגבי תפילין, שחוזר, דהא נקיט חפצא בידיה [שהרי הוא מחזיק חפץ של קדושה בידו], שאף שאינו ספר תורה, מכל מקום דבר של קדושה הוא. ועוד הלכות בענין זה.

שבועה עושים אותה כשהנשבע מעומד, תלמיד חכם — מיושב. שבועה נשבעים לכתחילה כשהנשבע מחזיק בספר תורה, תלמיד חכם — לכתחלה נשבע בתפלין.

ו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה כלומר, בכל לשון שהנשבע מבין, ולאו דווקא בלשון הקודש.

וכך אומרים לו לנשבע לפני שישבע: הוי יודע,