הא קיימא [הרי עדיין עומדת] כת שניה שיכולה להעיד, ואין בכך כפירת ממון. ומכאן משמע שכפירת ממון שיש בו עדים כפירה היא!

אמר רבינא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה כת שניה של עדים בשעת כפירת הראשונה קרובין זה לזה בנשותיהן ולכן היו פסולים לעדות, אבל נשותיהן היו אז גוססות, מהו דתימא [שתאמר]: רוב גוססין למיתה ולכן הם נחשבים כראויים להעיד, קא משמע לן [משמיע לנו] שהשתא מיהת חיי נינהו ולא שכיבי [עכשיו על כל פנים חיות הן ולא מתו], ולכן הם קרובים ואינם יכולים להעיד.

ומנסים להביא ראיה נוספת, תא שמע [בוא ושמע] ברייתא : בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון שטוען שנגנב הפקדון ממנו, ונשבע על טענתו זו, והודה אחר כך ששיקר, ובאו עדים והעידו שלא נגנב ממנו, אם עד שלא באו עדים הודה מעצמו ששיקר — הרי הוא משלם קרן (הסכום שלקח) וחומש קנס על מה שכפר, ואשם לכפרת שבועת הפקדון. אם משבאו עדים הודה — משלם תשלומי כפל כגנב, ומשלם אשם, ומכאן שגם ממון שיש עליו עדים — מביא עליו קרבן!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר במעשה כעין זה של רבינא, שהיו העדים קרובים בשעת שבועה ולא היו יכולים לחייבו ממון, ולכך חייב קרבן על השבועה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים. מדקאמר [ממה שהוא אומר] לוקה — מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] עדים בדבר שראו את הפקדון ברשותו, והתרו בו, וקאמר [והוא אומר]: חייב על שגגתה אשם בכסף שקלים!

אמר להו [להם] רב מרדכי: בר מינה דההיא [חוץ ממנה מברייתא זו] אין להוכיח ממנה, דהאמר להו [שהרי אמר להם] רב כהנא לחכמים בסוגיה הקודמת, אנא תנינא לה והכי תנינא לה [אני שניתי אותה וכך שניתי אותה]: אחד זדונה ואחד שגגתה של שבועת הפקדון — אשם בכסף שקלים, ואין מדובר שם בעדים שהתרו בו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: לא, אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה, תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה? ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דליכא [אם שאין] עדים, אמאי [מדוע] הוא לוקה? אלא פשיטא דאיכא [פשוט הוא שמדובר במקרה שיש] עדים, וקתני [והוא שונה]: תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה. ונדייק מכאן: מלקא [ללקות] הוא דלא לקי [שאינו לוקה], אבל קרבן מייתי [מביא], אף שיש עדים, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

א ובאותו ענין ר' יוחנן אמר: הכופר בממון שיש עליו עדים — חייב (שלא כשיטת רבה), אבל הכופר בממון שיש עליו שטר — פטור. אמר רב פפא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוחנן? עדים עבידי דמייתי [עשויים שימותו], וגם אם יש עדים יתכן שלא ישלם על פיהם, ונמצא שהוא כופר ממון בשבועה זו. שטר — הא מנח [הרי הוא מונח], ונמצא שלעולם אינו נפטר ממון בכפירתו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: טעם זה אינו נכון, שהרי שטרא נמי עביד דמרכס [שטר גם כן עשוי שיאבד]! אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: היינו טעמיה [זהו טעמו] של ר' יוחנן, משום דהוה [שהריהו] שטר שעבוד קרקעות, ששטר יש בו סעיף אחריות ושעבוד על הקרקע של החייב, ועל ידו משתעבדת הקרקע, ואין מביאין קרבן של שבועת הפקדון על כפירת שעבוד קרקעות, לפי שאין נשבעים על הקרקע.

איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה הבאה: משביע עדי קרקע שיעידו שקרקע זו שלו היא, ונשבעו שאינם יודעים לו עדות — פליגי [נחלקו] בענין זה ר' יוחנן ור' אלעזר, חד [אחד מהם] אמר: חייב העד בקרבן משום שבועת העדות, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור. ומעירים: תסתיים [תוגדר] שר' יוחנן הוא שאמר פטור, מדוע? ממה שאמר ר' יוחנן בענייננו: הכופר בממון שיש עליו עדים — חייב משום שבועת הפקדון, בממון שיש עליו שטר — פטור, והוא כדברי רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שהטעם הוא משום שטר שעבוד קרקעות, ואין מביאים קרבן על כפירת שעבוד קרקעות. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך הדבר.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבהו: לימא [האם נאמר] שר' יוחנן ור' אלעזר בפלוגתא [במחלוקתם] של התנאים ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] קא מיפלגי [הם חלוקים]? דתנן [ששנינו במשנה]: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר — חייב להעמיד לו שדה אחר, שהרי עתה פחת ערכה הרבה, ועליו מוטל להשיב לנגזל את הגזילה שגזל, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך", שיכול להחזיר את השדה כמו שהיא, למרות שעכשיו נתמעט ערכה, משום שלדעתם הקרקע אינה נחשבת גזולה, כדי שתחול עליה חובת ההשבה, אלא הריהי כמצויה ברשות בעליה.

ואמרינן [ואומרים היינו]: במאי קמיפלגי [במה חלוקים הם]? בדרך שבה דורשים את פרשת שבועת הפקדון, שבה מצויה גם חובת ההשבה של הגזילה לבעליה, ר' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי [דורש בדרך ריבויים ומיעוטים], ורבנן דרשי כללי ופרטי [וחכמים דורשים בדרך כללים ופרטים]. וכיצד?

ר' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים]: נאמר שם: "וכחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא) — הרי זה ריבה הכחשה בכל דבר, "בפקדון או בתשומת יד" — מיעט, לומר שמדובר רק בדברים מסויימים, "או מכל אשר ישבע" (ויקרא ה, כד) — חזר וריבה, אם כן נמצא שיש פה

ריבה ומיעט וריבה, ולפי כללי מדרש ההלכה במקרה כזה ריבה הכל, מאי [מהו] ריבה? ריבה כל מילי [דבר], ומאי [ומה] בכל זאת מיעט? מיעט דבר אחד: שטרות. ואילו

רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים בדרך כללים ופרטים]: "וכחש בעמיתו" — הרי זה כלל, "בפקדון או בתשומת יד או בגזל" — פרט, "או מכל אשר ישבע עליו" — חזר וכלל, אם כן, הרי זה כלל ופרט וכלל, ובמקרה זה אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט:

מה הפרט מפורש, דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות — שאין הם דבר המטלטל, יצאו עבדים — שהוקשו (הושוו במקרא) לקרקעות, יצאו שטרות — שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון, אלא הם רק ראיה לממון.

ואם כן, האם נאמר: מאן דמחייב [מי שמחייב] עדי קרקע משום שבועת העדות, כלומר ר' אלעזר, הוא סבור כדברי ר' אליעזר, שקרקע נכללת בכלל השבת גזילה ושבועת הפקדון, וממילא גם בשבועת העדות שנלמדת ממנה, ומאן דפטר [ומי שפוטר], כלומר ר' יוחנן, סבור כרבנן [כחכמים], שמוציאים קרקעות מכלל זה?

אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' ירמיה: לא, מאן דמחייב [מי שמחייב] אכן סבור כר' אליעזר, ומאן דפטר [ומי שפוטר] אמר לך [יכול לומר לך]: בהא [בדבר זה] בענין שבועה אפילו ר' אליעזר מודה שאין מביא קרבן, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] "מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה, כד), ומשמעות הדברים היא — חלק ולא הכל, ולפיכך ממעט קרקעות מחיוב זה, שהרי אינם דומים לפרטים שבתורה.

אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] שאין דין שבועת הפקדון בכפירת שעבוד קרקעות, דקתני [ששנה] בה: "גנבת את שורי", והוא אומר: "לא גנבתי", אמר לו: "משביעך אני", ואמר: "אמן" — חייב, ואילו "גנבת את עבדי" לא קתני [שנה], מאי טעמא [מה הטעם] מדוע לא שנה אותו? לאו [האם לא] משום שעבד איתקש [הוקש] לקרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות?

אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא בדחייה: אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו — חייב, ושאינו משלם על פי עצמו — פטור. ונברר: "זה הכלל" לאתויי מאי [להביא את מה]? מה החידוש שנוסף על ידי הכללה זו? לאו לאתויי [האם לא להביא] הלכה נוספת, בטוען "גנבת את עבדי"?