ועדים היו רואין אותו מבחוץ כשמנה לו, מאי [מה] הדין? האם אפשר לקבל את עדותם בזה?

אמר ליה [לו] רב המנונא לרב יהודה: והלה, הנתבע, מה הוא טוען בענין זה? אי אמר [אם הוא אומר]: "לא היו דברים מעולם" — אם כן הוחזק כפרן, שהרי העדים מעידים שכן היה מעשה! אי אמר [אם הוא אומר]: "אין, שקלי ודידי שקלי" ["כן, לקחתי את הכסף ממנו ואולם את שלי לקחתי"], כי אתו [כאשר יבואו] עדים מאי הוי [מה יהיה]? הרי אין העדים יודעים מפני מה נטל ממנו כסף זה! אמר ליה [לו] רב יהודה: המנונא את [אתה]? עול תא [בוא והיכנס], שדברים של טעם אמרת.

ובענין דומה מסופר, ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מנה מניתי לך כהלוואה בצד עמוד זה, אמר ליה [לו] החבר: לא עברתי בצד עמוד זה, אתו תרי סהדי אסהידו ביה [באו שני עדים העידו בו] שהשתין מים בצד עמוד זה. אמר ריש לקיש: הוחזק כפרן, שהרי הוכח שעבר בצד עמוד זה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: האי דינא פרסאה [זה דין פרסי] הוא, ולא דין שקול כדיני ישראל! מי קאמר [האם אמר] שמעולם לא עבר בצד העמוד? בעסק זה קאמר ליה [בענין זה אמר לו], ואין דברי העדים שייכים לכאן.

איכא דאמרי [יש שאומרים] מעין זה בלשון אחרת, ההוא דאמר ליה לחבריה [אחד שאמר לו לחבירו]: מנה מניתי לך בצד עמוד זה, אמר ליה [לו]: לא עברתי בצד עמוד זה מעולם, נפקו ביה סהדי [יצאו בו עדים] שהעידו בו שהשתין מים בצד עמוד זה. אמר רב נחמן: הוחזק כפרן שהרי הוכחשו דבריו.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מכאן אין ראיה שהוא כפרן, כי כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש [כל דבר שאינו מוטל על האדם לזכור] עביד לה, ולאו אדעתיה [עושה אותו, ואין זה בדעתו ובזכרונו], וכאשר הכחיש שהיה בצד העמוד — היה זה משום שלא היה צריך לזכור דבר זה.

א ושוב לביאורה של הברייתא, בשאלה מנין שדין שבועת העדות הוא דווקא בדבר שבממון, ששנינו שם שר' שמעון אומר: חייב כאן וחייב בשבועת פקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

מחכו עלה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל] על ההוכחה הזו. ושואלים: מאי חוכא [מה הצחוק שבדבר]?

ומסבירים: דקתני [ששנה] בהמשך הדברים: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג; וזה הקושי:

מכדי [הרי] מושבע מפי עצמו בעדות לדעת ר' שמעון מנא ליה [מנין לו]? דגמר [שהוא לומד] דין זה בגזירה שווה מפקדון, והרי פקדון נמי [גם כן] נאמר כי מושבע מפי אחרים נגמר [נלמד] באותה דרך מעדות, ונאמר שאף בפקדון חייב כשמושבע מפי אחרים!

ודוחים: ומאי חוכא [ומה הצחוק שבדבר]? דלמא [שמא] ר' שמעון הלכה זו לא מגזירה שווה לדין פקדון למד, אלא בקל וחומר מייתי לה [מוציא אותה], מדין שבועת העדות בעצמה, וכך הוא לומד: כיצד יודעים שבעדות מושבע מפי עצמו חייב? אם מושבע מפי אחרים חייב, מפי עצמו לא כל שכן!

ומשיבים: אלא חוכא [הצחוק] הוא על מזיד כשוגג, דקתני [ששנה]: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג; וכן הקושיה:

מכדי [הרי] מזיד גבי [אצל] עדות מנא ליה [מנין לו] שהוא חייב? משום שלא כתיב ביה [נאמר בו] "ונעלם", והרי הכא נמי [כאן, בפקדון גם כן] לא כתיב ביה [נאמר בו] "ונעלם", ולפיכך גם בפקדון יהא חייב על המזיד כשוגג!

אמר להו [להם] רב הונא לחכמים: ומאי חוכא [ומה הצחוק שבזה]? דלמא [שמא] הלכה זו שמזיד דלאו [שאינו] כשוגג בפקדון — מדין מעילה ר' שמעון גמר לה [לומד אותה], שמשווה דין שבועת הפקדון לדין מעילה בקדשים, שכשם שבמעילה חייב רק בשוגג — הוא הדין בפקדון!

ומשיבים: והיינו חוכא [וזהו הצחוק], אדגמר לה [עד שהוא לומד את הדבר] ממעילה לומר שאינה במזיד נגמר לה [שילמד אותה] מעדות, ויחייב גם על המזיד!

ודוחים: מסתברא [מסתבר] כי ממעילה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן מעילה ממעילה, שהביטוי "מעל" מופיע גם במעילה ("כי תמעול מעל". ויקרא ה, טו) וגם בשבועת הפקדון כתוב "כי תמעול מעל" (ויקרא ה, כא).

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעדות הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן "תחטא" מ"תחטא" שמלה זו מצויה בשניהם!

ודוחים: מסתברא [מסתבר] כי ממעילה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בפקדון הרבה צדדים דומים למעילה: ששניהם קרויים מעילה ששניהם נוהגים בכל אדם, ולא רק בראויים לכך כמו בעדות. בשניהם נהנה מדבר שאינו שלו (במעילה — מקדשים, ובפקדון — מרכוש של אחר). בשניהם יש כפרה בקרבן קבוע (ובשבועת עדות בעולה ויורד). בשניהם יש חיוב חומש בנוסף על תשלום הקרן, ואשם ששניהם מתכפרים בקרבן אשם.

ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעדות הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן חטא ("תחטא" "תחטא"). בשניהם מדובר בממון של הדיוט ולא קדשים. וכן מדובר בשבועה. בשניהם מתחייב במקרה שתבעיה וכפריה [שתבעו וכפר לו], שאין עבירות אלה באות אלא לאחר תביעה וכפירה, ו"אואין" בשניהם מצויה המלה "או" כמה פעמים! ומשיבים: מכל מקום הנך נפישין [אלה הצדדים השווים למעילה מרובים יותר].

ושואלים: אם כן, שיישבנו דברי ר' שמעון, אלא מאי חוכא [מהו הצחוק] שצחקו בארץ ישראל?

כי אתא [כאשר בא] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית רבם] אמרי [אמרו] כך: היינו חוכא [זהו הצחוק], מכדי [הרי] ר' שמעון בגזירה שוה גמיר [הוא לומד] בסוף (מן המלים "תחטא" "תחטא"), ואם כן למה ליה דפריך [לו להקשות]: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג? היה לו ללמוד דין פקדון מעדות, ולהשוותם בדברים אלה!

ודוחים: ומאי חוכא [ומה הצחוק]? דלמא כי פריך [שמא כאשר הוא מקשה] וסבור שיש הבדל באלה — הרי זה מקמי דתיקום ליה [לפני שעמדה והוחזקה בידו] הגזירה שוה, שקודם הישווה את הדינים בדרך של בנין אב, אבל בתר דקמא ליה [אחרי שעמדה לו] הגזירה שוה שבה יש השוואה גמורה של הדברים, לא פריך [מקשה] קושיה הזו, וסבור באמת שבפקדון חייב על המזיד כשוגג!

ושואלים: ולא? האם אין ר' שמעון סבור עוד כך, והוא חוזר בו מקושיה זו? והאמר להו [והרי אמר להם] רבא בר איתי לרבנן [לחכמים]: מאן [מיהו] התנא הסבור ששבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה כלל? שיטת ר' שמעון היא! משמע שהוא עומד בדעתו שבפקדון אין הזדון כשגגה!

ומציעים: דלמא [שמא] כאשר ר' שמעון מקשה, דווקא ממזיד כשוגג פריך [הוא מקשה], והלכה זו עומדת בעינה גם לאחר שלמד גזירה שווה, משום דגמר לה [שהוא לומד אותה] ממעילה, שכשם שבמעילה מביא קרבן רק על השגגה — כן הוא גם כן לענין הפקדון. והטעם שלמד הלכה זו ממעילה ולא מעדות, הוא כפי שאמרנו דהנך נפישין [שאלה הצדדים השווים למעילה מרובים יותר] מאשר בהשוואה לעדות, אבל לגבי מושבע כנשבע לא פריך [אינו מקשה] עוד, אלא הוא סבור שבגלל הגזירה השווה הרי גם בפקדון כמו בעדות עשו מושבע כנשבע.

ושואלים: ואם כן, שלר' שמעון בפקדון אין המזיד מביא קרבן כשוגג, תהדר [תחזור] העדות ותגמר לה [ותילמד] מפקדון ונאמר מזיד דלאו [שאינו] כשוגג: מה פקדון, שוגג — אין [כן], מזיד — לא, אף עדות, שוגג — אין [כן], מזיד — לא, כי היכי דיליף [כמו שהוא לומד] פקדון ממעילה!