דף לג - ב

תא שמע: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני  שהוציא איש פלוני שם רע על בתי, ואמר בבית דין לא מצאתי לבתך בתולים, ונמצא בדאי שם בבית דין, אלא שלא הספקתי לתובעו קנס של מאה כסף, והרי אני תובע אתכם שתעידוני שכך אירע, והרי הוא חייב לי מאה כסף! וכפרו העדים, הרי אלו חייבין.

הודה הבעל מפי עצמו, טרם שבאו העדים, הרי הוא פטור מלשלם.

וסוברת הגמרא שהברייתא אתיא אפילו כרבנן, האומרים שאם הודה בקנס הרי הוא פטור אפילו יבואו אחר כך עדים, ובכל זאת כתוב ברישא שהמשביע עדי קנס חייב.

ודוחה הגמרא: הא מני רבי אלעזר ברבי שמעון היא, דאמר מודה בקנס אינו נפטר אלא אם כל החיוב הוא על פיו. אבל אם יש עדים, יבואו עדים ויעידו. ולפיכך משביע עדי קנס חייב.

אלא שתמהה הגמרא: אימא סיפא - הודה הבעל מעצמו הרי הוא פטור. ומשמע אפילו בבאו עדים אחר כך, ואם כן, מוכח שהברייתא אתאן לרבנן, ותפשוט שהמשביע עדי קנס חייב לרבנן.

אך דוחה הגמרא: כולה רבי אלעזר ברבי שמעון היא, והכי קאמר בסיפא: לא משכחת לה הודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל, והודה מעצמו. וכוונת הסיפא לבאר את הרישא, שלכן חייבין עדי קנס, משום שלא תועיל הודאתו לפוטרו במקום שיש עדים. ואם כן, הפסידו לו בכפירתם ממון גמור.

מתניתין:

אין העדים חייבים על כפירת עדות אלא אם כן הפסידו ממון בכפירתם, וכן אין הם חייבים אלא אם כן השביעם מי שתובע מהם עדות עבורו, ולא אם השביעם מי שתובע מהם עבור חבירו.

ולפיכך, אם אמר מי שתובע עדות לעדים: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו - שאני כהן, או שאני לוי או שאיני בן גרושה או שאיני בן חלוצה. הרי הם פטורים, משום שלא תבעם להעיד על ממון.

וכן אם תבעם להעיד שאיש פלוני כהן, שאיש פלוני לוי, שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה.

וכן אם תבעם להעיד שאנס איש פלוני את בתו של פלוני או פתה את בתו של פלוני. הרי הם פטורין, משום שהתביעה היתה עבור אדם אחר!

וכן אם תבעם עבור עצמו, שאמר להם בואו והעידוני שחבל בי בני [חבלה שיש בה חבורה וחייב עליה מיתה], או - שחבל בי חבירי בשבת, ושהדליק גדישי בשבת [והתחייב מיתה של חילול שבת] -

הרי אלו פטורין! משום שלא היתה כפירתם כפירת ממון, שהרי החובל באביו, או המדליק גדיש בשבת חייב בעונש מיתה, ופטור מהתשלומין מדין קים ליה בדרבה מיניה.

גמרא:

הניחה הגמרא, שיש לדייק מלשון המשנה שהמשביע עדים שיבואו ויעידו שפלוני הוא כהן, הם פטורים רק מצד שלא כפרו ממון.

והוינן בה: טעמא דאיש פלוני כהן הוא, דאיש פלוני לוי הוא הרי הם פטורין, הא מנה לפלוני ביד פלוני ותובע מהם שיעידו על כן, הרי הם חייבין, על אף שאין הוא תובע עבורו אלא עבור חבירו, והא קתני סיפא שאין העדים חייבים עד שישמעו מפי התובע עבור עצמו?

אמר שמואל: הכא במאי עסקינן בבא התובע בהרשאה מבעל הממון, ונמצא שהוא תובע עבור עצמו.

ומקשינן: והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא, שהוא כתב הרשאה, אמטלטלי אלא אמקרקעי בלבד?

ומתרצינן: הני מילי דאין כותבין הרשאה על מטלטלין היכא דכפריה הנתבע ואמר שאין לתובע בידו כלום, שאז אי אפשר להחתים עדים על כתב הרשאה שכתוב בו שהמרשה מקנה למורשה את החוב או את המטלטלים שיש לו ביד הנתבע, משום דמיחזי דחתמי העדים על שיקרא, שהרי הנתבע כפר ואמר שאין בידו כלום, ואיך יחתמו העדים על הרשאת התובע שכתוב בה שיש לתובע בידו של פלוני ממון. אבל אם לא כפריה, כתבינן הרשאה אפילו על חוב או על מטלטלים, ובכך מדובר כאן. ^[11]

תנו רבנן: מנין שאין הכתוב של שבועת העדות מדבר אלא בתביעת ממון?!

רבי אליעזר אומר: נאמר כאן, בשבועת העדות, "אואין" [או ראה או ידע]. ונאמר להלן, בשבועת הפקדון, "אואין" [או בתשומת יד או בגזל] וילפינן בבנין אב - מה להלן בשבועת הפקדון אינו מדבר הכתוב אלא בתביעת ממון, אף כאן בשבועת העדות אינו מדבר הכתוב אלא בתביעת ממון.

שמא תאמר: מנלן למילף דוקא משבועת הפקדון? ואמאי לא נימא - אואין דרוצח [או באיבה הכהו או השליך עליו בצדיה] יוכיחו שהן "אואין", ומדברים שלא בתביעת ממון, ונילף מהם שעל כל תביעה, ולאו דוקא של ממון, חייבים להעיד!?

תשובתך: דנין אואין שיש עמהם שבועה [שבועת העדות] מאואין שיש עמהם שבועה [שבועת הפקדון] ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה!

ושמא תאמר: אואין דסוטה [או עבר עליו רוח קנאה, או איש אשר תעבור עליו] יוכיחו, שהן אואין ויש עמהן שבועה [שמשביע הכהן את האשה], ומדברים שלא בתביעת ממון?

תשובתך: יש חילוק אחר, העונה גם על הלימוד מרוצח וגם על הלימוד מסוטה:

דנין אואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן, מאואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן. ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה, ואל יוכיחו אואין דסוטה, שאע"פ שיש עמהן שבועה, יש עמהן כהן, שנאמר 'והשביע הכהן'.

רבי עקיבא אומר: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" - יש מאלה שהוא חייב על כפירתם ויש מאלה שהוא פטור, הא כיצד? תבעו להעיד לו ממון וכפר בו חייב העד קרבן שבועת העדות, תבעו להעיד לו דבר אחר, שאינו של ממון, הרי הוא פטור. [ולקמן פריך ונימא איפכא].

רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר "והוא עד או ראה או ידע" - בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה, ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר, ועדות שכזאת אינה אלא בעדות ממון בלבד.

הא כיצד הוי ראיה בלא ידיעה? תבעו התובע לנתבע ואמר לו: מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, שהלויתי לך אותו, אלא שהעדים ראו רק שמניתי לך את המנה ולא ידעו אם הוא הלואה או פרעון, או מתנה, ואמר הנתבע - אם יבואו פלוני ופלוני העדים ויעידו שמנית לי את המנה הרי אני פורע אותו [למרות שהם לא יעידו שהיתה זאת הלואה], והשביע התובע את העדים שיבואו ויעידוהו שמנה לנתבע את המנה וכפרו בו - זו היא ראיה בלא ידיעה! [שלמרות שהם רק ראו מניית מעות ואינם יודעים מההלואה, חייב הלוה, משום התחייבותו לפרוע אם יבואו עדים על מניית המעות].

ידיעה בלא ראיה כיצד? אמר התובע: מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני שהינך חייב לי, ואמר הנתבע: יבואו פלוני ופלוני ויעידו שהודיתי לך, זו היא ידיעה בלא ראיה, שיודעים העדים מהחוב, על ידי הודאתו לפניהם, על אף שלא ראו את ההלואה.

ודין זה של ידיעה בלא ראיה או ראיה בלא ידיעה שייך רק בתביעת ממון, שעדות העדים יכולה לחייב ממון באחת משתי הצורות האלה, אבל בשאר עדויות אין שום משמעות לדברי העדים בלא ידיעה וראיה. ומכיון שלימד הפסוק שחיוב שבועת העדות הוא בעדות שיכולה להתקיים גם בראיה לחוד או בידיעה לחוד, למדנו מכאן שהיא נוהגת רק בתביעת ממון.

רבי שמעון אומר: חייב הכתוב כאן בשבועת העדות קרבן וחייב הכתוב בשבועת הפקדון קרבן. מה להלן, בשבועת הפקדון, אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון!