ואפילו בקמייתא [במקרה הראשון], שעבר בשני השבילים ולא נטהר בינתיים? הרי ממה נפשך [רצונך], מכל צד שתרצה טמא הוא, שהרי באחד משני השבילים בוודאי נטמא! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהלך בשביל הראשון, ואחר כך בשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון, דהויא ליה [שהריהי לו] הידיעה שנעלמה ממנו בזמן שנכנס למקדש רק מקצת ידיעה, שכאשר נכנס למקדש, נעלמה ממנו רק הידיעה שהלך בשביל השני. והעלם ידיעה זו לעצמה לא היה מחייב אותו קרבן (שהרי ספק הוא אם נטמא שם).

ובהא קא מיפלגי [ובזה הם חלוקים], תנא קמא [התנא הראשון] בשם ר' שמעון סבר [סבור]: אמרינן [אומרים אנו] שמקצת ידיעה של טומאה דינה ככל ידיעה, ור' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון סבר [סבור]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] שמקצת ידיעה ככל ידיעה.

א שנינו בברייתא: הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל, חזר והלך בשני ונכנס — חייב, ור' שמעון פוטר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] חייב לשיטת התנא הראשון? הלוא ספק ידיעה של טומאה הוא שנעלם ממנו כל פעם שנכנס למקדש!

אמר ר' יוחנן: כאן בענין זה של טומאת מקדש וקדשיו עשו ספק ידיעה כידיעה גמורה. וריש לקיש אמר: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] כלל ידיעה של טומאה בתחלה קודם שנכנס למקדש, ודי אם נודע לו בסוף שהיה טמא.

ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] בין דברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן, ורמי [וכן משליכים, מראים סתירה] בין דברי ריש לקיש על דברי ריש לקיש. דתניא [ששנויה ברייתא]: אכל ספק חלב ונודע לו שהיה זה ספק חלב, ושוב אכל ספק חלב אחר ונודע לו — רבי אומר: כשם שאם נודע לו שאכל חלב ודאי מביא חטאת על כל אחד ואחד מן החלבים, אם אכל ונודע לו, וחזר ואכל ושוב נודע לו — כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד, אם לאחר כל אכילה נודע לו שאכל ספק חלב.

ר' שמעון בן יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרו משום ר' שמעון: למרות שנודע לו שאכל ספק חלב בין כל אכילה ואכילה אינו מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר באשם התלוי: "והביא איל תמים... על שגגתו אשר שגג" (ויקרא ה, יח), לומר: התורה ריבתה בלשון זו שגגות הרבה ואשם תלוי אחד, לומר שעל שגגות הרבה מביא אשם אחד. ונחלקו ריש לקיש ור' יוחנן בהבנת דברי רבי, באיזה מקרה בדיוק אמר שמביא חטאת על כל אחד ואחד.

ואמר ריש לקיש, כאן שנה רבי שידיעות ספיקות הן מתחלקות לחטאות שאם ייוודע לו לאחר מכן שמה שאכל היה חלב ודאי, יצטרך להביא שתי חטאות על החלבים שאכל קודם, למרות שהידיעה שחילקה בין שני החלבים היתה ידיעת ספק.

ור' יוחנן אמר: אין רבי אומר שידיעות ספק מחלקות גם לענין חטאות, אלא רק קבע כלל: כשם שידיעות ודאי בעלמא [בכלל] מתחלקות לחטאות, במקרה שאכל חלב ונודע לו שאכל חלב ודאי, ונעלם ממנו ושוב אכל, כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות תלויים. הרי שבמחלוקת זו סבור ר' יוחנן שידיעת ספק אינה נחשבת כידיעה, וריש לקיש סבור שהיא נחשבת כידיעה. ובניגוד למה שאמרו לעיל!

ומוסיפים: בשלמא [נניח] מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן לא קשיא [אינו קשה], אפשר להסביר שר' יוחנן דייק בדבריו ואמר כי כאן בהלכה זו של טומאת מקדש וקדשיו דווקא עשו ספק ידיעה כידיעה, ולא בכל התורה כולה עשו, ויש טעם להבדלה זו, כי הכא [כאן] בטומאת המקדש הוא שלא כתיבא [כתובה] ידיעה בהדיא [במפורש], אלא ממה שנאמר "ונעלם" הוא דקא אתי [שבא] שצריך שתהיה לו ידיעה שנעלמה, ואם כן די גם בידיעה שאינה גמורה. ואולם, לא בכל התורה כולה עשו ספק ידיעה כידיעה — משום דכתיב [שנאמר]: "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד כח), לומר שידיעה מעלייתא בעינן [מעולה אנו צריכים].

אלא לדעת ריש לקיש, אדמוקים ליה [עד שהוא מעמיד את ההלכה הזו] של שני שבילים, כר' ישמעאל שאינו מצריך ידיעה בתחילה, נוקמה [יעמיד אותה] כרבי שהוא סבור שידיעות ספק נחשבות כידיעות! ומשיבים: ריש לקיש הא קא משמע לן [דבר זה עצמו משמיע לנו], שר' ישמעאל לא בעי [אינו צריך] ידיעה בתחלה לענין טומאת מקדש וקדשיו.

ותוהים: פשיטא דלא בעי [פשוט שאינו צריך], מדלא מייתרי ליה קראי [מכיון שאין הכתובים מיותרים לו לשיטתו], שר' עקיבא למד מייתור זה שצריך ידיעה גם בתחילה, ואילו לדעתו "ונעלם" (ויקרא ה, ד) בא לומר ענין אחר — דמיחייב [שחייב] על העלם מקדש! ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: כי לית ליה מקראי [כאשר אין לו הלכה זו הרי זה מן המקרא] שאינו דורש כן את הכתובים, אבל מגמרא אית ליה [מן המסורת יש לו] הלכה זו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ריש לקיש שלדעת ר' ישמעאל אין צורך בידיעה בתחילה.

א משנה שבועות ביטוי שמביא עליהן קרבן עולה ויורד, ששנינו שהן שתים שהן ארבע, מה הן? אמר "שבועה שאוכל" ו"שבועה שלא אוכל", "שבועה שאכלתי", ו"שבועה שלא אכלתי".

אם נשבע "שבועה שלא אוכל" ואכל כל שהוא (אפילו פחות כזית, שהוא שיעור אכילה בכל מקום) — חייב, דברי ר' עקיבא. אמרו לו לר' עקיבא: היכן מצינו (מצאנו) דוגמא לכך באוכל כל שהוא שהוא חייב, שאתה אומר שזה חייב? אמר להם ר' עקיבא: וכי היכן מצינו במי שמדבר ומביא קרבן על כך, שזה מדבר כלומר, מוציא שבועה מפיו ומביא קרבן? ואם כן על הפרת שבועתו הוא מתחייב, ולא על האכילה.

ב גמרא תחילה באים לברר את לשון המשנה: למימרא [האם לומר] שלשון "שאוכל", דאכילנא משמע [שאוכל משמעו]? ורמינהי [ומקשים ומשליכים, מראים סתירה על כך] ממה ששנינו במשנה במסכת נדרים, שאם אמר אדם: "שבועה לא אוכל לך" (אצלך, או משלך), או: "שבועה שאוכל לך", או: "לא שבועה שלא אוכל לך" — בכל שבועות אלה אסור באכילה. הרי שהשבועה "שאוכל" משמעה — שלא אוכל!

אמר אביי: לעולם "שאוכל" דאכילנא משמע [שאוכל משמעו], אלא לא קשיא [אינו קשה], כי יש הבדל בין שני אופנים של שבועה כזו: כאן במסכת נדרים, מדובר במי שהיו מסרבין (מפצירים) בו לאכול, וכשהוא אומר "שבועה שאוכל לך" כוונתו שהוא מסרב, שאינו רוצה. כאן במשנתנו, מדובר בשאין