או דלמא [שמא] בכל טומאת פנים גמירי [למודים אנו במסורת] דין שהייה, לא שנא [אינו שונה] לענין קרבן ולא שנא [ואינו שונה] לענין מלקות? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א בעי [שאל] רבא: טמא שתלה עצמו באויר עזרה כשיעור השתחוואה, מהו דינו? וצדדי השאלה: כי גמירי [כאשר למדו, קיבלו במסורת] דין שהייה הרי זה באשר לשהייה שהיא בת השתחואה שאפשר לו להשתחוות, אבל זו דלאו [שאינה] בת השתחואה, שהרי אינו יכול להשתחוות בעודו תלוי באוויר — לא גמירי [למדו] חיוב על כך. או דלמא [שמא] לגבי טומאה בפנים שהייה גמירי [למדו], לא שנא [אינו שונה] שהייה בת השתחואה ולא שנא דלאו [ואינו שונה זו שאינה] בת השתחואה? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ועוד בעניינים אלו בעי [שאל] רב אשי: טימא עצמו במזיד, מהו הדין לענין שהייה במקדש? וצדדי השאלה: האם דווקא לגבי מי שנטמא באונס גמירי [למדו, קיבלו במסורת] דין שהייה, ואולם לענין מי שנטמא במזיד לא גמירי [למדו] דין שהייה. או דלמא [שמא] בכל טומאת פנים גמירי [למדו] שהייה, לא שנא [אינו שונה] היה זה באונס ולא שנא [ואינו שונה] היה זה במזיד? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].

ועוד בעי [שאל] רב אשי: נזיר השוהה בקבר (בית הקברות), שאסור לנזיר להיטמא בטומאת המת, האם בעי [צריך] שהייה כדי להתחייב מלקות על האיסור שעובר בו, או אינו צריך? וצדדי השאלה: האם נאמר כי בפנים בבית המקדש גמירי [למודים אנו] דין שהייה, בחוץ לא גמירי [אין למודים] דין שהייה, ומיד מתחייב. או דלמא [שמא] בדבר טומאה שבא באונס גמירי [למודים אנו] דין שהייה, לא שנא [אינו שונה] בפנים ולא שנא [ואינו שונה] בחוץ? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב שנינו במשנה: בא לו בארוכה — חייב, בקצרה — פטור וכו'. אמר רבא: קצרה שאמרו שפטור עליה, לאו דווקא שיוצא מיד, אלא אפילו הולך בה עקב בצד גודל (בפסיעות קטנות ביותר), ואפילו הולך שם כל היום כולו.

בעי [שאל] רבא: שהיות שלא שהה כשיעור השתחוואה, אלא שהה פחות מזה, ושוב חזר ושהה מעט, מהו שיצטרפו? ושואלים: ותיפשוט ליה מדידיה [ותפתור לו את הבעיה הזו משלו] ממי שהלך לאט, שהרי אדם זה שוהה בתוך כדי הליכה כזו! ומשיבים: התם [שם] מדובר בשלא שהה כלל, אלא כל הזמן הוא הולך, ואילו רבא שואל במי שמפסיק בהליכתו ושוהה.

בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה שאלה הפוכה מזו של רבא: אם בא לו בארוכה, אבל שהה בדרכו רק שיעור יציאה קצרה, מהו? האם שיעור זמן מסויים גמירי [למודים אנו במסורת], וכי [וכאשר] בא לו בארוכה שיעור קצרה — פטור. או דלמא [שמא] דוקא גמירי [למודים אנו]: בארוכה — חייב, בקצרה — פטור? אמר ליה [לו]: במקרה זה לא נתנה ארוכה להדחות אצלו, ובכל אופן שילך בה, ואפילו עשה אותה בריצה, חייב.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אלא הלכה זו דקיימא לן [שמוחזקת בידינו] שטמא ששימש שעבד במקדש, שדינו במיתה בידי שמים, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? אי דלא [אם שלא] שהה שם כדי השתחוויה — היכי עביד [כיצד עשה] עבודה בפרק זמן קצר כל כך? אי [אם] ששהה שם — בר [בן] כרת הוא, ודינו חמור ממיתה בידי שמים!

אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי [נניח אם אתה אומר ששיעור זמן למדו במסורת], ואם לא שהה כדי השתחוואה והליכה בדרך הקצרה — פטור, משכחת לה [מוצא אתה אותו] מקרה שמשמש בטומאה בלא לעבור על כרת — דאניס נפשיה [במקרה שדוחק עצמו] ועובר במרוצה בדרך הקצרה ועבד [ועושה] עבודה, ששיעור הזמן שהיה במקדש היה רק כשיעור הדרך הקצרה, שאינו חייב עליו כרת, ולכן נידון רק על מה שעבד עבודה בטומאה.