סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

וכי תימא [ואם תאמר] שמחמיץ להו [אותם] את השירים שאוכלים הכהנים ומקדש בהו [בהם] את העזרה, והכתיב [והרי נאמר]: "לא תאפה חמץ חלקם" (ויקרא ו, י), ואמר ריש לקיש בפירוש הכתוב: אפילו חלקם לא תאפה חמץ, שיש איסור אפילו באפיית חלק מן המנחה חמץ.

ושואלים: ועדיין אלמה [מדוע] לא ניתן לקדש את העזרה במנחה של חמץ? והרי אפשר שמקדש בשתי הלחם בעצרת (בחג השבועות) שהם מנחות והם חמץ! ומשיבים: משום שלא אפשר לעשות זאת, שכן

היכי ניעביד [כיצד נעשה]? נבנייה [נבנה אותו] את חלק העזרה הנוסף מאתמול (מערב חג השבועות) וניקדשיה [ונקדש אותו] מאתמול לפני החג — זה אינו אפשרי, משום ששתי הלחם בשחיטת כבשים שבאים עימם הוא דקדשי [הן שמתקדשות], בתוך החג עצמו ולא קודם לכן!

נבנייה [נבנה אותו] מאתמול וניקדשיה האידנא [ונקדש אותו היום בעצרת]בעינן [צריכים אנו] קידוש בשעת הבנין!

ואם תאמר: נבנייה [נבנה אותו] ביום טוב ונקדשיה [ונקדש אותו] ביום טובאין בנין מקדש דוחה יום טוב!

ואם תאמר: נשבקה לבתר הכי [נשאיר את שתי הלחם לאחר מכן] עד לאחר החג, ונבנייה [ונבנה אותו] את תוספת המקדש ביום שלאחר החג, וניקדשיה [ונקדש אותו] באכילתן למחר — הרי כבר איפסילא ליה [נפסלה לו] בלינה של מוצאי החג!

ואם תאמר: נבנייה ממעלי יומא [נבנה אותו בערב החג] ונשייר ביה פורתא [בו מעט], שאינו בנוי עד שיצא החג, שעד קדיש יומא [שיתקדש היום] כלומר, בזמן שהחג יוצא, לאלתר נגמריה וניקדשיה [מיד נגמור אותו ונקדש אותו] קודם שייפסלו שתי הלחם בלינה — דבר זה גם כן אי אפשר, לפי שאין בנין בית המקדש נעשה בלילה. וכפי שאמר אביי: מנין שאין בנין בית המקדש בלילה? שנאמר: "וביום הקים את המשכן" (במדבר ט, טו), ביום אתה מקימו, בלילה אין אתה מקימו. הלכך (על כן) לא אפשר בשתי הלחם, ולכן עושים זאת דווקא בשיירי מנחה של מצה.

א שנינו במשנה שקידוש העיר והעזרה נעשה בתהלוכה ובשיר. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: כך היה הסדר, אומרים שיר של תודה ("מזמור לתודה", תהלים ק) בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים, ואומר גם את המזמור: "ארוממך ה' כי דליתני" ("מזמור לתודה", תהלים ל), ואומר שיר של פגעים (תהלים צא, "יושב בסתר עליון"), ויש אומרין שכינויו של מזמור זה הוא שיר של נגעים.

מאן דאמר [מי שאומר] שהוא נקרא שיר של נגעים, משום דכתיב [שנאמר] בו: "ונגע לא יקרב באהלך" (תהילים צא י), ומאן דאמר [ומי שאומר] שקוראים לו שיר של פגעיםדכתיב [שנאמר בו]: "יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" (תהילים צא ז).

ואומר מן הפסוק "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תהילים צא א) עד שמסיים בפסוק "כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך" (תהילים צא ט), וחוזר ואומר: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי" (תהילים פרק ג) עד "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה" (תהילים ט) שהוא סוף המזמור.

מסופר, ר' יהושע בן לוי אמר להו להני קראי, וגאני [היה אומר את המקראות האלה, והיה ישן מתוך קריאתם]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן]? והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי עצמו: אסור להתרפאות בדברי תורה! ומשיבים: להגן שאני [שונה הדבר] שהוא רק מגן על עצמו באמירת מקראות אלה מפני נגעים ופגעים, ואינו מתרפא בהם.

ושואלים: ואלא כי [כאשר] ר' יהושע בן לוי אמר שהדבר אסור — הרי זה במקרה דאיכא [שיש] מכה (פצע) והוא אומר פסוקים כדי להתרפא ממנה; אולם אי דאיכא [אם במקרה שיש] מכה והוא אומר עליה פסוקים, האם זה רק אסור ותו לא [ולא עוד]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] שלא מדובר במשנה זו בלוחש סתם, אלא אמר ר' יוחנן: ברוקק ואחר כך לוחש אותם פסוקים שנו, וטעם הדבר — לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה.

ב שנינו במשנה שבסדר ההוספה על העיר והעזרה בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם. ושואלים: למימרא [האם לומר] שבית דין קמי [לפני] התודה אזלי [הולכים הם]? והכתיב [והרי נאמר] בכתוב שממנו למדנו סדר הקידוש: "ואעמידה שתי תודות... וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה" (נחמיה יב, לא— לב)! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר] במשנה, כך יש להבין: בית דין מהלכין, וכיצד נעשה הדבר? שתי תודות מהלכות ובית דין אחריהם.

ומבררים: כיצד בדיוק, באיזה אופן מהלכות התודות? ר' חייא ור' שמעון ברבי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: זו כנגד (ליד) זו, וחד [ואחד מהם] אמר: זו אחר זו. מאן דאמר [מי שאומר] זו כנגד זו, לשיטתו, התודה הנקראת במשנה הפנימית היא הך דמקרבא [זו מבין השתיים שקרובה] לחומה. מאן דאמר [מי שאומר] זו אחר זו, הפנימית היא הך דמקרבא [זו שקרובה] לבית דין כלומר, האחרונה מבין שתיהן, שהרי בית דין הולכים אחר התודות.

ומנסים להביא ראיה בענין זה, תנן [שנינו במשנה]: הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] זו אחר זו, וה"פנימית" היא האחרונה מבין שתיהן, אמטו להכי [משום כך] פנימית נאכלתמשום דאתיא [שבאה] חיצונה קמה [קודם לה] וקדשה לה [ומקדשת אותה] את התוספת, ומעתה הוא מקום קדוש שהתודה ראויה להיאכל בו. אלא למאן דאמר דעת מי שאומר] זו כנגד זו, הלוא תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי [שתיהן זו יחד עם זו הן מקדשות]! ומדוע הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת?

ושואלים: וליטעמיך [ולשיטתך], למאן דאמר דעת מי שאומר] זו אחר זו, חדא מי מיקדשא [אחת מהן בלבד האם היא מקדשת]? הא [הרי] "כל שלא נעשית בכל אלו" תנן [שנינו] שאינה מתקדשת! ואפילו למאן דאמר דעת מי שאומר] כי הכוונה היא באחת מכל אלו, ולא בכל הדברים, הרי הני תרוייהו [אלה התודות שתיהן] חדא מצוה [מצוה אחת] היא!

אלא אמר ר' יוחנן:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר