קיץ כבנות שוח (קינוח סעודה כמין תאנים) למזבח. ותוהים: וכי אפשר להעלות תאנים על המזבח? והכתיב [והרי נאמר]: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' "(ויקרא ב, יא), ואף כל פירות העץ בכלל זה! ומשיבים, תני [שנה] רב חנינא: מביאים מן המותרות קיץ למזבח כבנות שוח שמביאים בקינוח סעודה לאדם.

דרש רב נחמן בר רב חסדא ברבים: אין מקיצין כלומר, אין מביאים את קיץ המזבח בעולת העוף. אמר רבא: הא בורכא [זוהי שטות]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתא [מה השטות שבדבר]? אנא אמריתה ניהליה [אני אמרתי אותה את האימרה הזו לו], ומשמיה [ומשמו] של רב שימי מנהרדעא אמריתה ניהליה [אמרתי אותה לו], שאמר רב שימי מנהרדעא: מותרות לנדבת צבור אזלי [הולכים], ואין עולת עוף בצבור.

ושבים לענין הראשון, ומעירים: ואף שמואל סבר להא [כהלכה זו] של ר' יוחנן, שאמר כי לדעת ר' שמעון, תמידים תמימים שנותרו יקרבו לקיץ המזבח, למרות שלא הוקדשו מתחילה לכך אלא לקרבן חובה, שאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור — סכין היא המושכתן למה שהן כלומר, בשעת שחיטה נקבע למה הם שייכים, ועד אז ניתן להחליט עליהם דלשם איזה קרבן הם מוקרבים כעולה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לענין חטאת: ומודה ר' שמעון בשעיר חטאת של מוספי הרגלים, שאם לא קרב השעיר ברגל יקרב בראש חדש, ואם לא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים, ואם לא קרב ביום הכפורים יקרב ברגל, ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר, שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון.

ומביאים, תנא [שנה החכם]: לא הוקדש שעיר החטאת אלא לכפר על מזבח החיצון.

א שנינו במשנה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרים. ושואלים על כך: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שמכפר על הזדונות?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בענין שעיר הנעשה פנים: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), וביאור הדברים הנזכרים: פשעים — אלו המרדים, וכן הוא אומר בדברי יהורם מלך ישראל ליהושפט מלך יהודה: "מלך מואב פשע בי" (מלכים ב ג, ז), כלומר מרד בי. ואומר: "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מלכים ב ח, כב), משמע שפשע הוא מרידה, וכוונתו — מי שעושה עבירה בזדון. חטאות — אלו השגגות, וכן הוא אומר: "נפש כי תחטא בשגגה" (ראה ויקרא ד, כז).

ב שנינו במשנה: על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין — שעיר המשתלח מכפר.

על לשון המשנה תוהים: היינו [זהו] קלות היינו [זהו] עשה ולא תעשה, חמורות היינו [זהו] כריתות ומיתות בית דין, הודע היינו [זהו] מזיד, לא הודע היינו [זהו] שוגג! ומפני מה חזר וכפל אותו ענין עצמו?

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: על שאר עבירות שבתורה, בין קלות בין חמורות, בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד. ולגבי אותן שעשאן בשוגג — בין נודע לו ספיקן (שנוגע לו שעבר על ספק עבירה) לפני יום הכיפורים, בין לא נודע לו ספיקן — על כולם מכפר שעיר זה. ואחר כך חוזר ומפרש את הדברים במשנה: ואלו הן קלות — מצוות עשה ולא תעשה, ואלו הן חמורות — כריתות ומיתות בית דין.

ושואלים: האי [זה] העשה שמתכפר בשעיר המשתלח ביום הכיפורים היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דלא עבד [אם שלא עשה] החוטא תשובה — הלוא אמרו: "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), והקרבן אינו מועיל לכפר. אי דעבד [אם שעשה] תשובה, הרי כל יומא נמי [יום גם כן] מתכפר לו, אף שאינו יום הכיפורים. דתניא [ששנויה ברייתא]: עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו, ואם כן אינו נזקק לשעיר המשתלח!

אמר ר' זירא: