וכן שעירי עבודה זרה (שמביא הציבור שחטא בשגגה בעבודה זרה בהוראת בית דין) שאבדו והפריש אחרים תחתיהן והקריבם — כולן ימותו, כדין חטאות שנתכפרו בעליהן, דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (עד שיפול בהם מום), ואז ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.

ואמאי [ומדוע] ימותו או ירעו עד שיסתאבו? לימא [שנאמר] גם כאן: לב בית דין מתנה עליהן וייפדו!

ודחה רבה: שעירים אבודין קאמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] אבודין, דלא שכיחי [שאינם מצויים], ואין בית דין מתנה על מקרה כזה מתחילה.

והקשה אביי: הרי פרה אדומה, דלא שכיחא [שאינה מצויה], ובכל זאת תניא [שנויה ברייתא]: פרה אדומה נפדית על כל פסול שאירע בה, אם מתה — תפדה, אם נשחטה שלא במקום הראוי — תפדה, אם מצא אחרת נאה הימנה — תפדה, אבל אם שחטה על גבי מערכתה כראוי, אלא שמצאו נאה הימנה — אין לה פדייה עולמית. הרי שפרה אדומה נפדית תמימה, למרות שאינה מצויה! והשיב רבה: שאני [שונה] פרה, שקדשי בדק הבית היא, שהרי אין מקריבים אותה על גבי המזבח, ולכן ניתן לפדותה אף בלא שנפל בה מום.

והקשה אביי: אי הכי [אם כך], אם מתה או נשחטה תפדה? הא בעינן [הרי צריכים אנו] בפדיון קדשים העמדה והערכה, שצריך להעמיד אותה לפני הכהן כדי שיעריך אותה, ואז תיפדה (ראה ויקרא כז, יא— יב), ואם נשחטה — כיצד מעמידים אותה? והשיב רבה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: דווקא קדשי מזבח היו בכלל דין זה של העמדה והערכה לצורך פדיונם (אם נופל בהם מום), ואילו קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אין צריך להעמידם, ופודה אותם אף לאחר שנשחטו.

והקשה לו אביי: אי [אם] אומר אתה שהברייתא כדעת ר' שמעון היא, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: שחטה על גבי מערכתה, אין לה פדייה עולמית.

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: פרה אדומה שנשחטה מטמאה טומאת אוכלין אף על פי שאינה מותרת באכילה, הואיל והיתה לה שעת הכושר, שהיתה לה שעה שהיתה ראויה להיפדות ולהיאכל. ומתי היא אותה שעת כושר? אומר ריש לקיש, אומר היה ר' שמעון: פרה נפדית אפילו על גב מערכתה! ואם כן ברייתא זאת אינה כשיטת ר' שמעון.

ואמר רבה: אלא צריך לומר כך: שאני [שונה] פרה, הואיל ודמיה יקרין דואגים בית דין להתנות אף במקרה כזה שהוא בלתי שכיח. אגב הדברים, דנים באחד מן הפרטים שהוזכרו בברייתא.

אמר מר [החכם]: אם מתה — תפדה. ושואלים על כך: וכי פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים? שהרי אם פודים אותה אינה ראויה אלא למאכל כלבים! אמר רב משרשיא: אין פודים אותה לשם הבשר, אלא משום עורה. ושואלים: וקיימי [וכי עומדים] בית דין ומתנו אדעתא [ומתנים רק על דעת] עורה של הפרה? אמר רב כהנא, אמרי אינשי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: מגמלא אונה [מהגמל את אוזנו] כלומר, אם אתה יכול להציל משהו, הצל אפילו אוזן מגמל.

א ושבים לדון בדברי רבה ש"לב בית דין מתנה". איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לו לר' שמעון: שעירי ראשי חודשים, שעירי רגלים ושעיר יום הכיפורים, מהו שיקרבו של זה בזה, שלא בזמן שהוקדשו לו מתחילה? אמר להו [להם]: יקרבו, אמרו לו: הואיל ולשיטתך אין כפרתן של השעירים השונים שוה, היאך הן קריבין זה בזמנו של זה? אמר להן: כולן יש להם צד שווה, שהם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.

ואמאי [ומדוע] נזקקים לכל זה? לימא [שיאמר] כמו שאתה אומר: לב בית דין מתנה עליהן! השיב לו רבה: מדברי ר' שמעון קאמרת [אומר אתה] להקשות? ר' שמעון לית ליה [אין לו] הכלל הזה של לב בית דין מתנה עליהן, כפי שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור, לדברי ר' שמעון — אין נפדין תמימים, אלא ממתינים להם עד שיפול בהם מום, לדברי חכמים — נפדין תמימים.

ושואלים: ורבנן דפליגי עליה [ואותם חכמים שחולקים עליו] על ר' שמעון, וסבורים שלב בית דין מתנה, מאן נינהו [מי הם] חכמים אלה? היכן מבוארת שיטתם? אי נימא רבנן [אם תאמר שהם אותם חכמים] שאמרו את ההלכה בענין קטורת, שנותנים אותה לאומנים בשכרם — אין מכאן ראיה לתמידים,