מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. ואיכא למידק האי ספק קרא קריאת שמע במאי קא מיירי, אי בברי שאמר אמת ויציב אלא שמסופק אם קרא את שמע, הא לא אפשר דכיון דאמר אמת ויציב בודאי קרא את שמע דסירכיה נקט ואתא, ואי במסופק אפילו באמת ויציב היינו ספק אמר אמת ויציב. ויש לומר דלעולם במסופק בשניהם והכי קאמר ספק קרא קריאת שמע והיכי דמי כגון שמסופק גם כן אם אמר אמת ויציב, אינו חוזר וקורא קריאת שמע. אבל אם מסופק באמת ויציב ואפילו יודע שקרא קריאת שמע חוזר ואומר אמת ויציב, דאמת ויציב דאורייתא.
ואם תאמר עוד אמת ויציב דאורייתא אמאי, משום יציאת מצרים דאית ביה, והלא אף בקריאת שמע איכא פרשת ציצית דכתיבא ביה יציאת מצרים, וכיון שיודע שקרא קריאת שמע כבר יצא, וחזר אמת ויציב דרבנן, דלא גרע קריאת שמע משמעתא דאית בה יציאת מצרים דמהדר עלה רבי כדי לצאת בה מהזכרת יציאת מצרים בזמנה כדאיתא לעיל (ברכות יג, ב). פירש הר' שמעיה ז"ל דהכא קרי לפרשה ראשונה דקריאת שמע דאית בה מלכות שמים קריאת שמע, ואמת ויציב קרי ליציאת מצרים, וכיון שכן אף פרשת ציצית בכללה. ולא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבי אלעזר דאמר בסמוך ספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא דקריאת שמע דאורייתא. ובריש פרק היה קורא (ברכות יג, ב), כולהו סבירא להו דפסוק ראשון דאורייתא.

ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא ניבריך לאחריה. קשיא לי אמאי לא אקשי מקריאת שמע דמדקתני מהרהר בלבו ש"מ דאורייתא, ואמאי שבק סירכיה דנקט לאקשויי אמאי דאמר קריאת שמע דרבנן. ויש לומר משום דהוה מצי לשנויי ליה דילמא דרבנן ואפ"ה מהרהר בלבו בה משום מלכות שמים דאית ביה וכסברא קמייתא דאמרו לעיל.

הא דאמר רבי אלעזר: ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. פירש גאון ז"ל: אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף, ורבי יוחנן אמר אם רצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו. ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זו לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו, והא דאמר רבי יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, חייב לפסוק קאמר דכיון שהתחיל בה בתורת חובה אם גומרה הרי זה כמקריב שני תמידים של שחר ולא פליג רבי יוחנן בהא.
והראב"ד ז"ל פירש דאינו חוזר ומתפלל אינו חייב לחזור ולהתפלל קאמר ואם רצה לחזור רשאי, ורבי יוחנן אמר חוזר, כלומר חייב לחזור דכיון דאילו רצה להתפלל כל היום כולו בדרך תחנונים אפשר והלואי, עכשיו שנסתפק חייב לחזור. ובנזכר שהתפלל גם כן אינו חייב לפסוק קאמר אלא אם רצה פוסק באמצע ברכה.
ונראין דברי גאון ז"ל דהא דרבי יוחנן לא אתיא שפיר לדברי הרב ז"ל. ועוד דהא אמרינן בסמוך דההיא דרב יהודה דאמר שאם נזכר באמצע ברכה פוסק ואידך דרב יהודה דאמר במצא צבור מתפללין שאם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל אמרינן דצריכי אלמא בחד גוונא מיירי, ואם איתא דההיא קמייתא דרב יהודה אם רצה פוסק קאמר, הכא נמי אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל אם רצה שלא להתפלל קאמר, ומינה דיכול לחדש בה דבר חייב להתפלל, ואמאי והלא כבר התפלל. וגם הראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי גאון ז"ל. ואלא מיהו במה שכתבו דנזכר שהתפלל פוסק אפילו לרבי יוחנן אינן מחוור בעיני, דכיון דרבי יוחנן מודה שיכול להתפלל בתורת נדבה אם כן אין כאן משום בל תוסיף לדעת רבי יוחנן, ואי נמי תמצא לומר דלרבי יוחנן אסור להתפלל שתי פעמים דרך חובה, מכל מקום עכשיו שנזכר באמצע תפלה יכוין דעתו להיות תפלתו תחנונים ונדבה ויסיים כולה תפלה בנדבה. ובירושלמי (פ"ד, ה"ד) עביד לה בהדיא פלוגתא דרבי יוחנן בהא דנזכר באמצע תפלה ואמר דלרבי יוחנן מסיים דהלואי שיתפלל כל היום כולו, ולפיכך לדידן דקיימא לן כרבי יוחנן, אין צריך לפסוק אלא גומר ואפילו כל תפלתו ובלבד שיתכוין מכאן ואילך לנדבה, כך נראה לי.

אמר להן גומר כל אותה ברכה. וקא פריש טעמא דגברא בר חיובא הוא ורבנן לא אטרחוה משום כבוד שבת, ואי אתחיל מיהא גומרה. ויש מי שאומר דדוקא בתפלת יוצר או במנחה וכטעמא דאמרינן דגברא בר חיובא הוא אי לאו דלא אטרחוה רבנן, אבל בתפלת המוספין פוסק ואפילו באמצע ברכה דהא ליתא בחול ואם כן גברא לאו בר חיובא הוא כלל והוה ליה כאידך דנזכר שהתפלל.
והראב"ד ז"ל פירש דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מעט למוספין יצא, וכדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר (ה"ו) בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הלוך ארבע אמות, רב אמר צריך לחדש בה דבר, רבי זעירא בעי קומי רבי יוסה מהו צריך לחדש בה דבר אמר ליה אפילו אמר ונעשה לפניך את חובתינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא, והלכך אם התחיל בברכה גומרה. ויותר מזה מבואר בירושלמי (שם) דגרסינן התם: נכנס ומצא צבור מתפללין תפלת המוספין אם יכול להתחיל ולגמור ולענות אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל, באיזה אמן אמרו חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה, ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת, דאלמא נהוגין היו במוספין דראש חודש להתפלל שמונה עשרה ברכות אלא שבשבת הקלו כמו שהקלו בשאר תפלות היום, וכיון שכן אף בתפלת המוספין איכא נמי טעמא דגברא בר חיובא הוא, והלכך אם התחיל גומר אותה ברכה.

והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו וכו'. וא"ת וליקשי ליה ממתניתין גופה דפטר ליה ת"ק מברכות דרבנן והוא דבר שהצבור עסוקין בו והוא בטל. יש לומר דמשום הכי לא אקשי ליה מברכות דמן הדין בשומע אותם מש"ץ יצא דשומע כאומר בהני ברכות וכיון דכן ליכא למימר יושב ובטל די"ל דמשליח צבור שמע להו ויצא מה שאין כן בק"ש ותפלה דאינו יוצא על ידי אחר, ק"ש טעמא מפני שהיא שינון ותפלה משום דרחמי הוא:

שאני תפלה דלית בה מלכות שמים כק"ש. ודוקא בק"ש הוא דקפדינן שלא יהא יושב ובטל כיון דהוא קבלת עול מלכות שמים:

אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן. יש לומר דהשתא הדרינן מטעמא דאמרינן לעיל דצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקים בו דודאי ברכת המזון אינו דבר שהצבור עסוקים בו דביחיד הוא על הרוב ואפילו הכי אמר ליה אלא טעמא משום דק"ש וברכת המזון דאורייתא ועביד בהו מאי דאפשר ואומר אותם בהרהור אע"ג דלא הוי כדבור:

ולענין הלכתא קיימא לן כרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי דסוגיא דגמ' כותיה אזלא וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן נמי משמע בריש פרק היה קורא דהרהור לאו כדבור דמי דעד כאן לא פליגי אלא אם צריך להשמיע לאזנו אבל לכ"ע צריך להוציא בשפתיו, ואיפשר נמי למימר דרבינא נמי הכי ס"ל, דלא אמר אלא זאת אומרת משום דמתניתין קשיתיה וליה לא ס"ל:

מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא. כלומר בברכה, הבו גודל לאלהינו, פירוש לענות אחריו אמן, והאי ברכה על התורה היא מדכתיב לעיל מיניה יערוף כמטר לקחי:

איכא למיפרך מה לתורה שכן חיי עולם. פירוש ומפני כך שייך לברך לפניה. מה למזון שכן נהנה. ומהאי טעמא שייך לברך אחריה:

מאי טעמא ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא. פירוש משום הזכרת יציאת מצרים דאית ביה דהוא מדאורייתא. ובודאי כיון דספק לו אם אמר יציאת מצרים ומשום הכי צריך לחזור ולומר אמת ויציב טפי הוה עדיף לומר ויאמר דאית ביה תרתי מצות ציצית ויציאת מצרים אלא דהשתא לא נחית להכי אלא לומר דק"ש דרבנן ויציאת מצרים דאורייתא והאי דנקט רב יהודה אמת ויציב ולא נקט ויאמר רבותא אשמעינן דאע"ג דויאמר פרשתא דאורייתא ואמת ויציב מטבע דרבנן אם ספק לו אם הזכיר יציאת מצרים או לא דהיא ספיקא דאורייתא אם חוזר ואומר אמת ויציב דיו בכך ואין צריך לומר ויאמר:

ההוא בדברי תורה כתיב. פירוש שלא אמרה תורה מק"ש דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן, ומאי דמוכחי כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב ק"ש קסבר שמואל דאסמכתא בעלמא הוא:

ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לימא אמת ויציב ולא לימא ק"ש. יש להקשות דלא איפשר ליה לאקשויי הכי דודאי אם אומר אמת ויציב לא סגיא דלא נימא ק"ש דכיון דעל ק"ש נתקנה אי אפשר לאומרה בפני עצמה דהוה לה ברכה לבטלה *): הגה"ה אה"מ בש"ס שלפנינו הגרסא. ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחריה, וא"כ לפי גרסתנו אין מקום לקושיית רבינו להגמרא הכי פריך דנימא ק"ש משום קבלת מלכות שמים וגם יברך לאחרים אמת ויציב משום הזכרת יציאת מצרים. ואפי' לפי גרסת רבינו נמי יש לומר דכיון דברכות דק"ש אינם מיוחדות לק"ש רק על שם שבע ביום הללתיך כדאיתא בירושלמי ומהאי טעמא נמי אמרינן דברכות אין מעכבות וסדר ברכות אין מעכבות, א"כ לבעל קרי שלא חייבוהו לומר רק חיובא דאורייתא שייך שפיר לאקשויי דלימא אמת ויציב ולא לימא ק"ש, דהא אמת ויציב אינה מיוחדת לק"ש דוקא ומש"ה איפשר לאומרה בפני עצמה ׃

מידי הוא טעמא אלא משום יציאת מצרים הא מדכר לה בק"ש. פירוש בפרשת ויאמר. ונימא הא פירוש אמת ויציב ולא בעי למימר הא ויאמר. ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. דסבירא לי' דודאי אם אמר פרשת ויאמר לא אפשר בלא אמירת ק"ש נמי כיון דתרווייהו פרשיות מן התורה שאין ראוי שיאמר פרשת ויאמר ויניח פרשת ק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים:

דברים שאין אדם חייב אלא מדברי סופרים יש מי שאומר שאדם יוצא בהן בהרהור ואין צריך להוציא בשפתיו, ואין הדברים נראין שאין להרהור עקר לכלל העולם והוא שאמרו במלאכת דבור אסור הרהור מותר, ומה שאמרו אסור להרהר בבית המרחץ ובבית המרחץ ובבית הכסא שמא משום שנא' והיה מחניך קדוש, ואף בזו תלאוה בתלמוד המערב במחלוקת והוא שאמרו שם מהו להרהר בבית המרחץ ובבית הכסא חזקיה אמר מותר ור' יוסה אמר אסור אמר ר' זעירא כל סבר קשי דהוה לי תמן סבריתיה אמר ר' אלעזר בר שמעון כל ההוא סבר קשי דטבול יום תמן סבריתיה, ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא כבר פרשנוה בהוצאה בשפתים, ואף מה שאמר ר' מאיר אחר כונת הלב הן הן הדברים יש מפרשים אותה בהנעה בשפתים או שמא לר' מאיר שטה אחרת:

חייב אדם לברך ברכת התורה קודם קריאה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו אבל לאחריה אין חייב לברך בה מן התורה אלא מדברי סופרים, והפך הדברים במזון שברכה לאחריה מן התורה ושלפניה מדברי סופרים:

יש שואלים ק"ש תורה היא והיאך אמרו במשנתנו שאינו מברך לפניה אף בהרהור והרי ברכה לפניה מן התורה, מכל מקום הואיל ואין הדבר ניכר להיותם ברכות מיוחדות לק"ש שהרי ענינים בפני עצמן הם ולא ברכות מיוחדות כגון אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע או אשר בחר בנו וכו' מקפידים בהם להקל עליהם במקום טומאה:

מי שנסתפק לו אם קרא את שמע אם לאו חוזר וקוראה הואיל וק"ש מן התורה וקוראה בברכותיה שכל שהוא מספק בדבר שמן התורה יש לו עליו לברך ואין בו חשש ברכה לבטלה הואיל והוא דבר שבודאי היה בו חיוב, אבל דבר שלא היה בו חיוב בודאי מעולם כגון ערלה כבושה אע"פ שחיוב מילה מן התורה אין בו ברכה לדעת קצת, ויש שמברכים אף בזו להטיף דם ברית כמו שיתבאר במקומו:

ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר שהרי יש בו הזכרת יציאת מצרים מן התורה כדכתיב למען תזכור וכו' כל ימי חייף ומכל מקום אם אמר פרשת ציצית אינו חוזר באמת ויציב מספק שהרי יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים ואם מפני שהיא ברכת ק"ש ברכות אינו חוזר בספקן שהברכות מדברי סופרים הם ויש אומר אף בודאי שלא בירך הואיל וכבר נעשית המצוה, ואינו כן שברכות אלו ענין בפני עצמו הן כאשר ביארנו:

נסתפק בשניהם ר"ל בפרשת ויאמר ובאמת ויציב יש מי שאומר שחוזר בשניהם ויש מי שאומר שאינו חוזר אלא לפרשת ויאמר, ושאר מצות שנסתפק אם עשאן אם לאו יש אומר שחוזר לעשותם בלא ברכה ויש אומר אך בברכה, יש מי שאומר מאחר שאמת ויציב מן התורה ותפלה מדרבנן ראוי להפסיק באמן בין גאל ישראל לתפלה שסוף ברכותיו הוא כשם שמפסיק בברכת המזון בין בונה ירושלים להטוב והמטיב שג' ברכות מן התורה והטוב והמטיב דרבנן, ומכל מקום אנו אין נוהגין כן, ויראה סעד למנהגנו שמאחר שאנו אומרים פרשת ציצית הרי חזרו שתיהן מדרבנן כמו שכתבנו או שמא תפלה דאורייתא כמו שביארנו, ומכל מקום יש לומר שאף כשיהיו בשתיהן שתיהן דאורייתא או שתיהן דרבנן אומר אמן שלא הוצרכנו בברכת המזון לבא בה מטעם שהג' מן התורה והרביעי אינה מן התורה אלא מפני שארבעתן מכלל ברכת המזון אבל בזו הרי גאל ישראל סוף לברכת ק"ש וק"ש ותפלה ענינים חלוקים הם ומשום הפסק לסמיכת גאולה אין כאן שאין אמן הפסק כמו שביארנו בקונדרס מיוחד בפני עצמו בענין אל מלך נאמן:

מי שהתפלל אינו חוזר ומתפלל חובה אלא בתורת נדבה אבל ק"ש וברכותיה אינו קוראן בתורת נדבה אחר שקרא, ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל על דעת שאם לא התפלל תהא תפלה זו עולה לחובה ואם התפלל נדבה, תפלה זו שהוא מתפלל נדבה גדולי המחברים כתבו שצריך לחדש בה דבר בכל ברכה מן האמצעיות ואם חדש בברכה אחת דיו, וגדולי המגיהים כתבו עליהם שאף בלא חדוש הוא מתפלל נדבה ואנו מכריעים שבספק התפלל ודאי אין צריך לחדש בה כלום אבל בהתפלל ודאי צריך לחדש, הורו גדולי הפוסקים שאין דברים אלו אמורים אלא ביחיד אבל בצבור אין מתפללים נדבה ואין הצבור מביאים קרבן נדבה, ומגדולי תלמידיהם חולקים עליהם ממה שאמרו בספרי תקריבו את קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור ומכל מקום אנו משיבים עליה שלא נאמרה אלא ממותר הלשכה הא מכל מקום אין צבור מביאין נדבה מתחלה, אלא שהדברים נראים לי ממה שאמרו ברביעי של פסחים (דף נד:) שט' באב אינו כתענית צבור לענין תפלת נעילה והקשו והא אמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ותרצו התם חובה הכא רשות, כלומר בשאר תענית צבור חובה מתקנת חכמים ובט' באב רשות ומתורת נדבה וודאי על הצבור הוא אומר כן, ולדבריהם אפשר לפרשה ביחיד אלא שהדברים רחוקים, וכן יש מי שאומר מכאן לדעת גדולי הפוסקים על צבור שנסתפקו אם התפללו אם לאו שאין חוזרים ומתפללים, וכן הורו גדולי המחברים שאסור להתפלל בנדבה בשבתות ובימים טובים שהרי אין מקריבים בהם קרבן נדבה וכן הורו שתפלת מוסף אין מתפללים אותה נדבה הואיל וקרבן מוסף אינו בא בתורת נדבה, וגדולי המפרשים באים באיסור נדבת שבת ויו"ט מצד אחר והוא ששבת וי"ט אין בהם אלא ברכות של הודאה וכל שהודה וחוזר ומודה באותם הנדבות בעצמן ברכה לבטלה הן, וכן ברכות יוצר וברכות ערבית וברכת המצות וברכת הפירות והודמה להם מברכת הודאה.
זה שאנו נוהגים להיות מי שכבר התפלל עובר לפני והרי אין צבור מתפללים נדבה יש לפרש שזה אינו תפלת נדבה אלא להוציא את שאינו בקי ואת שאינו יכול לכוין תפלתו או בראש השנה ויום הכפורים אף הבקי ומכל מקום בתפלת ערבית הואיל ועיקרה רשות יש חולקים לומר שאם התפלל בינו לבין עצמו אינו עובר עליה לפני התיבה ויש מדמין אותה לשאר התפלות הואיל ועכשיו קבועה חובה, ולדעת זה אף הם רוצים לומר שמתפלל אותה בקול רם שאם בלחש היאך הוא מוציא בה שום אדם ומתוך כך נראה בתפלת ערבית שאם התפלל יאמר ק"ש בברכותיה כמנהגו עד ועל כל מעשיו ושותק עד שיתפללו הצבור שמנה עשרה ואומר קדיש, וכן ראינו לקצת חזנים בקיאין שהיו עושים כן:

היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע הברכה ואינו יכול לסיים אף על דעת נדבה הואיל והתחיל בה בתורת חובה, ויש מפרשים שפוסק מתורת חובה ומסיים בתורת נדבה, ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל רב אמר חותך ושמואל אמר אינו חותך שמעון בר בר בשם ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו, ומכל מקום אין הדברים נראין לי שאילו חלק ר' יהודה עם ר' יוחנן היה לו לומר ופליגא וכו', ובתלמוד המערב נראה לי שחזרו בהם והוא שאמר אחריו ר' זעירא בעי לי מילתיה דר' יוחנן אמירא ספק התפלל ספק לא התפלל ר' אבהו בשם ר' יוחנן אל יתפלל ר' חנינא לא אמרה כן אלא הלואי מתפללים כלומר לא אמר שלא יתפלל אלא שיתפלל ומכל מקום בספק התפלל אמרה ולא על נזכר שהתפלל, וגדולי המפרשים מתמיהין תפלה שהוא רחמים למה נאסור בה כלל בנדבה, ובמחילה מהם אין כאן תימה שכל ברכות של חיוב אחד, אחר שבירכן למה חוזר בהם ואם ירצה להרבות בתפלה ירבה בבקשות ובתחנונים אבל חזרת ברכות לבטלה למה וכן מוכיח ממה שאמרו בסמוך אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל משמע דעכובא קאמר ותפלת ערבית מיהא כתבו גדולי המחברים הואיל וכל עצמה אינה אלא נדבה פוסק:

מי שהתפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר כגון שצריך להתפלל על איזה דבר שהוא מעין הברכות יתפלל בתורת נדבה ואם לאו אל יתפלל אף בנדבה, ואף לדעת האומרים שאין תפלת נדבה צריכה חדוש כגון זה שהתפלל ביבחיד ועכשיו מתפלל בצבור אין מה שהתפלל ביחיד נחשב כל כך וחזרה נדבתו מעין חובה ומפני זה צריך שיחדש בה לדבר לקבוע בעצמו שנדבה היא:

מי שהיה עומד בשבת ומתפלל והתחיל בברכת חול ונזכר שהוא שבת גומר אותה ברכה שהתחיל וחוזר לו לברכה אמצעית של שבת, ורוב מפרשים מסכימין שלא נאמרה גומר את הברכה אלא בתפלות שאדם מתפלל בהם שמנה עשרה בחול כגון שחרית ומנחה וערבית אבל מוסף הואיל ואף בחול אין מתפללין בו שמנה עשרה אף זה פוסק לאלתר באמצע ברכה, ואף גדולי המחברים כתבוה כן אלא שגדולי המפרשים חולקים לומר שאך במוסף גומר, ואף הם מביאין ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק תפלת השחר כמה ישהא בין תפלה לתפלה ר"ל בין שחרית למוסף כדי הלוך ד' אמות רב אמר צריך לחדש בה דבר ר' זעירא בעי קמוי דר' יוסי מהו צריך לחדש בה אמר ליה אפילו אמר ונעשה לפניך את קרבנות חובותינו בתמיד יום ובקרבן מוסף, נראה שהם מפרשים אותו בהתפלל תפלת חול במוסף וחדש בה לשון מוסף שיצא כלומר אע"פ שבירך י"ח של חול אלמא שאם התחיל במוסף בשל חול גומר את הברכה, ומכל מקום אין כאן ראיה גמורה שאפשר שאינו אלא פי' לצריך לחדש בה דבר בברכה רביעית כלומר שיהא של מוסף אבל כל שהתחיל בשל חול פוסק אף באמצע ברכה, ומכל מקום לדעתי בברכת חונן הדעת ראוי לגמור מפני שיש לה סרך מקום אף בשבת והוא שאמרו בתלמוד המערב היה מתפלל והתחיל בברכת חול אתפלגין חד אמר פוסק וחד אמר גומר הכל מודים בחונן הדעת שגומר ואתיא כרבי דאמר רבי תמהני מפני מה בטלו חונן הדעת בתפלה בשבת אם אין דעה תפלה מנין:

היה עומד בשבת והתפלל תפלתו בנסח של חול ולא הזכיר בתפלתו שבת, כלל גדולי הדורות שלפנינו כתבו שמחזירין אותו כדין כל טועה בימים שיש בהם קרבן מוסף שמחזירין אותו כמו שיתבאר, וגדולי המחברים נראה שפסקו שאין מחזירין אותו, ויראה לי שאין טענה על דבריהם משמועת ימים שיש בהם קרבן מוסף שמאחר שהשבת תדיר הוא אין הזכרתו מעכבת בו, אלא שאני מפקפק בה שהרי לענין ברכת המזון כל שפתח בהטוב והמטיב חוזר כמו שיתבאר אלא שאפשר שחדש בה דבר לענין שבת:

והרי תפלה [דדבר] שהצבור עסוקין בו. ומגופיה דמתניתין לא הוה מצי לאקשויי ליה דקתני ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, משום דאינו נראה יושב ובטל כיון שהוא עוסק בק"ש שהוא עיקר והברכות לפניה ולאחריה אינן אלא לצורך ק"ש, וא"ת ולר' אבינא נמי תקשי מאי שנא ק"ש ובה"מ טפי מתפלה כיון שלא ידע טעמא דבסמוך דמפליג בין דאורייתא לדרבנן, וי"ל דלר' אבינא ניחא שפיר דכיון דהרהור כדבור דמי ויוצא בהרהור מסתבר שהתירו לו בק"ש וברכת המזון שהם דאורייתא יותר מתפלה דרבנן אבל אליבא חסדא ס"ד כיון דאינו יוצא בהרהור ואינו מהרהר אלא כדי שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש ומה לי תפלה:

הא לא אתחיל לא [יתחיל]. וא"ת דילמא דוקא בדבור אינו מתחיל הא בהרהור שפיר דמי, וי"ל דמשמע ליה מדנקט היה עומד בתפלה משמע דאינו מתחיל כלל אפילו בהרהור,, ועוד (משמע) דאף על פי שהתחיל דוקא יקצר אבל לא יהרהר מדלא קתני יקצר בדבור או יהרהר הכל אלמא משמע דאע"פ שהתחיל אסור להרהר הכל:

פרש"י אית דגרסי ק"ש דרבנן היא ומשני אלא ק"ש אית ביה מלכות שמים וכו'. ולפי מאי דפרישית במתניתין דק"ש דאורייתא כיון שאינו מזכיר אמת ויציב לא גרסינן ליה:

ספק אמר אמת ויציב וכו' חוזר ואומר אמת ויציב וכו'. [ותימא] היאך מיירי אם ידוע לו שאמר ק"ש לא הוי אמת ויציב דאורייתא כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש דמי גרע משמעתתא שהיה מזכיר יציאת מצרים לעיל בפ"ב [דף י"ג ע"ב] ואם הוא מסופק על שניהם א"כ מאי קאמר חוזר ואומר אמת ויציב מוטב שיקרא ק"ש דאית בה תרתי קבלת מלכות שמים וגם יציאת מצרים כדפרשתי במתניתין,, וי"ל דודאי מתניתין שלא קרא כלל ואין אנו רוצין להתיר לו שניהם מוטב שיקרא הוא ק"ש דאית בה תרתי אבל הכא דמספקא לן אם קרא שניהם אם נתקן שיאמר ק"ש לבד אפשר לא תקן הכל כי שמא לא אמר לא זה ולא זה כי אין דרך שיאמר אדם אמת ויציב בלא ק"ש אבל כשאומר אמת ויציב אפשר שתקן הכל כי שמא אמר ק"ש לבד בלא אמת ויציב, וה"ר שמעיה פירש דכיון דאמת ויציב הוי טעמא משום יציאת מצרים א"כ הוי פרשת ציצית בכללה, וקריאת שמע היינו ב' פרשיות הראשונות ומיירי שידוע לו שקרא שתי פרשיות הראשונות ומספקא ליה אם אמר פרשת ציצית ואמת ויציב:

ק"ש דרבנן. פסק בשאלתות דרב אחאי דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אם אמרן אין צריך לחזור ולאומרם וכן מוכח הכא:

ור' אלעזר אמר ספק קרא, ק"ש ספק לא קרא יחזור ויקרא. ואפילו אי ס"ל ק"ש דרבנן חמירא ליה מתפלה משום דאית ביה קבלת עול מלכות שמים:

ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ונראה דלא קאמר אלא היכא שספק לו אם התפלל וה"ק אינו חושש אם התפלל מספק דאף אם התפלל כבר מאי נפקא מיניה אף מתפלל כל היום כולו מספק ולא פליג אדרב יהודא אמר שמואל והכי אמר לקמן בפ' אין עומדין [דף ל"א ע"א] יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל זמנין תלתא, משמע שאין לאדם להתפלל יותר משלש פעמים, והא דאמרינן במקום שנהגו [דף נ"ד ע"ב] דאליבא דר' יוחנן מתפללין תפלת נעילה בתענית צבור מהאי טעמא דא"ר יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, שאני תענית צבור שהוא דומה ליה"כ והוא ראוי להתפלל בו תפלת נעילה אבל אם ידוע לו שהתפלל נראה דר' יוחנן מודה שאין לו להתפלל יותר,, והגאונים פירשו דהא דאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כו' דוקא יחיד ואדעתא דנדבה אבל אדעתא דחובה אסור דתפלות כנגד תמידין תקנום והיחיד מתנדב עולת נדבה אבל צבור אפילו אדעתא דנדבה אסור שאין הצבור מביאין עולת נדב' דקיץ המזבח לא נדבה היא אלא מן המותרות הוא בא, והא דאמר רב יהודא אמר שמואל היה מתפלל ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה מודה ר' יוחנן בהא שהרי שכח שהתפלל וכיון להתפלל אדעתא דחובה הילכך צריך לפסוק אפילו באמצע ברכה דאם היה גומרה הוי כמקריב שני תמידין בשחרית ועובר משום בל תוסיף ואפילו אם היה רוצה לגומרה לשם נדבה לא מצינו קרבן חציו חובה וחציו נדבה, ובתפלת מוסף מודה ר' יוחנן שאינו יכול להתפלל בנדבה דאין מוסף בא בנדבה:

אמר להם גומר [כל] אותה הברכה. וכדמפרש טעמא דגברא בר חיובא ומשום כבוד שבת לא אטרחוהו, הילכך במוסף שאין מתפללין אלא שבע פוסק אפילו באמצע ברכה. והראב"ד פי' דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה [לכל] י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מועט למוספין יצא כדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הילוך ד' אמות (רבא) [רב] אמר צריך לחדש בה דבר זעירא בעי קומי ר' יוסי מהו לחדש בה דבר א"ל אפילו אמר ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא, וכן משמע בירושלמי שאכתוב בסמוך שהיו מתפללין במוסף של ר"ח וחול המועד י"ח ברכות, וכן היה ראוי בשבת ויו"ט אלא שהקלו בתפלת המוספין כמו שהקלו בשאר התפלות הילכך במוסף נמי בר חיובא הוא ואם התחיל גומר:

אם יכול לחדש בה דבר יתפלל. לא ברירא לי שפיר פי' דהאי מילתא כי מי שאינו יכול לחדש דבר אם יכול להתפלל במה שמוסיף בקשה] באחת מן הברכות או לפרנסה או לתלמודו וצ"ע:

בד"ה והרי תפלה כו' וקתני אינו מברך לפניה כו' וי"ל משום רבותא דתפלה כו' עכ"ל כצ"ל ומיהו לפי אותה גירסא דפריך בתר הכי והרי ברכת המזון לפניה דאית ביה מלכות שמים כו' תקשי אמאי [לא] נקט ק"ש דקאי בגווה וקתני בה אינו מברך לפניה כו' אע"ג דאית ביה מלכות שמים אלא שלא חשו לאותה גירסא כמו שדחה אותה רש"י גם התוס' וק"ל:

בד"ה ה"ג אלא ק"ש כו' והרי ברכת המזון דלית ביה מלכות שמים כו' כצ"ל:

בד"ה ספק לא כו' וא"כ הואיל ומסופק משניהם יחזור לק"ש כו' עכ"ל ואין צריך לומר שאם ברור לו [שלא] קרא ק"ש ואינו מסופק אלא באמת ויציב דיקרא ק"ש מה"ט דאיתא ביה תרתי וק"ל:

בא"ד אבל אם יאמר ק"ש כו' ולא יצא כלל כו' עכ"ל ר"ל דלא תיקן כלום בק"ש אחרת וק"ל:

בא"ד ואם ברור שלא אמר כבר ק"ש א"כ כו' עכ"ל הלשון מגומגם דאם הוא ברור לו שלא קרא ק"ש ודאי דיקרא ק"ש דאית ביה תרתי אבל רצה לומר שאם יתברר שכן הוא שלא קרא כבר ק"ש ודו"ק:

בא"ד וא"כ כשיאמר מעתה ק"ש לא תיקן כלל ולא יצא מידי ספקו כו' עכ"ל ר"ל דלא תיקן כלום בק"ש דשמא קרא ק"ש כבר אע"ג דהשתא נמי דאמר אמת ויציב שמא הוא דלא תיקן כלום שכבר אמר ק"ש ואמת ויציב מ"מ משום תרי ספיקי דלא קרא ק"ש ולא אמר אמת ויציב א"נ דקרא ק"ש ולא אמת ויציב תיקן שפיר באמת ויציב אבל הכא בק"ש תרי ספיקי נינהו דלא תיקן כלום חדא דשמא קרא תרוייהו א"נ דקרא ק"ש ולא אמת ויציב ודו"ק:

מנין לברכת התורה כו'. מצאתי כתוב דהכי משמע ליה ברכת התורה כי שם ה' אקרא דהיינו כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמות של הקב"ה שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה כדאיתא במדרשות וק"ל.

רש"י בד"ה כי שם כו' לאלהינו באמן הכי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ורבי יוחנן כו' הלכה כר"י נ"ב ונראה בעיני דאף ר"י לאו חובה ממש קאמר אלא ולואי כלומר מצוה איכא וכן משמע בתוס' דמקום שנהגו דף נ"ד בד"ה וכאמר רבי יוחנן כו':

רש"י ד"ה דלית בה מלכות. אין מה"ע בברכות של י"ח. עיין לק' מ' ב' תד"ה אמר וצע"ק:

רש"י ד"ה כי שם ה'. באמן המפ"ל במס' יומא. ע"ש דמשמע דמפ' ליה על בשכמל"ו דעונין במקדש:

תוס' ד"ה והרי. וא"ת כו' יקשה גם לרבינא כו'. הן לקמן ל"א א' איתא מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו פי' ואינו יוצא בהרהור וא"כ לק"מ לרבינא:

תוס' ד"ה הא. או יהרהר באריכות. ע' צל"ח מה שתמה ע"ז. ואולי ט"ס וצ"ל ויהרהר באריכות. ור"ל דאמצעית הברכות יהרהר:

תוס' ד"ה ההוא. והא כו' בערב וכו' משום. כצ"ל. וכוונתם על המשנה דסוף דף י':

מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרֶיהָ מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָכַלְתָ וְשָׂבַעְתָּ". מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַתּוֹרָה לְפָנֶיהָ מִן הַתּוֹרָה. צריך להבין, למה בַּאֲכִילָה אמרה תורה ברכה לְאַחֲרֶיהָ, וּבַתּוֹרָה אמרה תורה ברכה לְפָנֶיהָ?
ונ"ל בס"ד, רמזה בזה לימוד מוסר גדול לאדם, שבעסק התורה לא יעשה גמר וסוף, לכך לא אמרה לברך לאחר הלימוד שלה, אלא רק בתחלת הלימוד, אבל באכילה יעשה לו גמר וסוף, שימשוך עצמו ממנה אף על פי שלא שבע כראוי, ללמד לאדם שבעסק התורה כל מה שילמוד יהיה בעיניו התחלה, אבל כשיאכל משהתחיל לאכול יהיה נחשב אצלו כאילו אכל כל מה שראוי לאכול, ויתן דעתו על סלוק וגמר אכילתו שלפניו.

גמ' אינו חוזר וקורא. עי' ברבינו יונה לעיל פ"ב י"א ד"ה באמצע:

שם מ"ט ק"ש דרבנן. עי' בב"ק פז ע"א תוס' ד"ה וכן היה ר"י פוטרו מכל המצות האמורות בתורה ובסוטה לב ע"ב תוס' ד"ה ורבי ובמנחות מג ע"ב תוס' ד"ה ואיזו:

רש"י ד"ה שאינו כו' כלומר שלא מצינו. וכיוצא בזה בב"מ פח ע"ב ועיין קדושין טו ע"ב תוס' ד"ה א"ק:

תוס' ד"ה ור"י כו' אבל ודאי התפלל. עי' לקמן כט ע"א תוס' ד"ה מפני:

גמרא, והרי תפלה דבר שהציבור עוסקים בו (ומ"מ בעל קרי אינו מהרהר בתפלה בלבו כמו דאת אמר אליבא דרב חסדא דהרהור לאו כד"ד, דמ"מ מהרהר בק"ש כדי שלא יהיו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל). הקשו בתוס' אמאי לא הקשה מק"ש עצמו דקתני (בעל קרי מהרהר בלבו' ואינו מברך לפני' כו' ואיני רואה התחלה לקושייתם למ"ש תוס' בעצמם על מתני' ד"ה בעל קרי דמה דקתני אינו מברך, היינו אפילו בהרהור כדמשמע בגמרא, ביאור דבריהם הא דלא הוכיחו בפשיטות דאם איתא דמהרהר א"כ אין חילוק בין ק"ש לברכותי', היינו משום דהי' אפשר לומר דמתני' מיירי הכל בברכות לחוד וקאמר בעל קרי מהרהר הברכות בלבו ואינו מברך בפה לא לפני כו', ולא נזכר דין ק"ש במתני', וכדאיתא הכי בירושלמי, ולזה כתבו שאין הפירוש כן כדמשמע בגמרא, והיינו האי דמשנינן שאני תפלה דלית בה מלכות שמים, משמע דברכות נמי דלית בהו מלכות שמים דינם כמו תפלה, וע"כ הא דקתני מהרהר קאי אק"ש, וממילא מאי דקתני מברך היינו דאינו מהרהר.

ולפ"ז ליתא לקושייתם, דלא הוי מצי להקשות ממתני' דהוי מצי למימר דמתני' מיירי רק בברכות ובאמת מהרהר, ומה דתני ועל המזון מברך לאחריו היינו מברך בפה דבדאורייתא מברך בפה לצאת דהיכא דיצא ידענו לחלק בין דאוריי' לדרבנן כמ"ש בתוס', ומה דקתני ואינו מברך לפני' ולא קתני ולפניו מהרהר ואינו מברך היינו דבמזון לפניו אינו מברך כלל אפי' בהרהור כיון דהרהור לאו כדבור ואינו יוצא למה מהרהר דבברכה זו לא שייך שלא יהא כל העולם עוסקים והוא יושב ובטל. ומה דלא קתני דאומר ק"ש בדבור היינו דממילא נשמע מדין בהמ"ז, ונקט בהמ"ז לאורויי דכל בהמ"ז אף ברכה רביעית שהוא דרבנן אעפ"כ מברך דעשו חז"ל דין ברכה זו כדין בהמ"ז עצמו שלא יזלזלו בה, [וכמ"ש כן להדיא הפר"ח בליקוטיו] וכל מתני' כפשטא, אלא שאחר שהקשו מתפלה ומתרץ כיון דלית בי' מ"ש מוכח דמהרהר דמתני' קאי אק"ש:

בתוס' ד"ה והרי תפלה דדבר וא"ת כו' עד סוף הדיבור. ויש לתמוה טובא דאכתי לרבי אליעזר ולראב"א גופייהו דלא נחתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ קשיא לדידהו אף לפי האמת כל קושיות התוס' אם לא שנאמר דהתוספות גופייהו נחתו לאותן הסברות דרבי אלעזר וראב"א אית להו נמי הך סברא דשאני ק"ש דאית בה מלכות שמים וכדפרישית או שסברו כפי' ירושלמי א"כ לא שייכי קושיות התוס' כלל כי אם לבתר דמקשה הש"ס והרי תפלה ומשני נמי שאני ק"ש א"כ משמע דליתנהו להנך סברות א"כ מקשין התוספות ומתרצין שפיר ודו"ק:

בד"ה הא אי לא אתחיל לא יתחיל וא"ת כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם דחוקים ונראה לע"ד בעיקר כוונתם דמדקתני במתני' לענין ק"ש וברכותיה ובהמ"ז לפניו ולאחריו כל הדינים בבעל קרי כיצד יעשה לכתחילה משא"כ בסיפא דמתני' לענין תפלה לא קתני אלא לענין דיעבד היה עומד ומתפלל ומדלא מפליג בתפילה גופא בין לכתחילה ודיעבד אלמא ע"כ דלא שייך הרהור בתפלה א"כ מקשה שפיר והרי תפלה דמ"ש כך נ"ל לפי שיטת התוספות מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דאפשר דר"א וראב"א גופייהו מפרשים המתניתין כפי' ירושלמי והיינו דקאמר בדבר שהציבור עוסקין בו דאברכות ק"ש קאי ולפ"ז ע"כ בק"ש עצמו ס"ל לתנא דמתניתין דמוציא בשפתיו משום דמדאורייתא הוא ולפ"ז הא דמקשי והרי תפלה היינו לענין שיוציא בשפתיו ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק להדיא דעיקר תפלה נמי דאורייתא הוא אלא שמנין ומספר התפילות וכל נוסח התפלה לא הוי אלא מדרבנן ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר והרי תפלה דכיון דבאין לו מים עסקינן כדאיתא בירושלמי להדיא א"כ בע"כ יבא לבטל מצות עשה דאורייתא והיינו דקשיא ליה למה לא יתחיל התפלה אלא דאפי' לשיטת החולקים על הרמב"ם וסברי דליתא לתפלה כלל מדאורייתא אפילו הכי מצינו למימר דסבר המקשה דכיון דאסמכינהו רבנן לתפלה לקמן בר"פ אין עומדין אקרא דחנה ודוד ודניאל הוי להו כדברי קבלה וקי"ל דדברי קבלה כדברי תורה דמו ועוד בכמה דברים החמירו בתפילה יותר מבק"ש וכדאשכחן נמי לענין לא יפסיק גופא אם כן מקשה שפיר למה לא יתחיל בשפתיו כמו בק"ש כיון שהציבור עוסקין בו ונמצא דכל זה היינו לפי שקלא וטריא דשמעתין משא"כ לפי מסקנא הדר ביה הש"ס מהך סברא דפי' ירושלמי ומש"ה קאמר אלא ק"ש כו' וכמו שכתבתי לעיל במשנתינו בכוונת התוס' ומהכא דייקי דמהרהר בלבו דמתני' אק"ש גופא קאי א"כ א"ש טובא ובישיבה הארכתי עוד לפרש דאף לפי המסקנא שפיר מצי סבר תלמודא דידן כפי' ירושלמי אלא שאין להאריך יותר והמשכיל יבין ודוק היטב:

שם בגמרא והרי ברכת המזון לאחריו כו' כבר כתבתי לעיל בסמוך שיש לתמוה אמאי לא מקשה מעיקרא הך קושיא והרי ברכות המזון אעיקר מילתייהו דר"א וראב"א דהא לענין בהמ"ז לאחריו לא משני מידי ומלבד מה שכתבתי בזה באריכות נ"ל עוד ליישב דפשיטות מצינן למימר דמעיקרא הוי סבר דרב חסדא ור"א וראב"א דסבירא להו הרהור לאו כדיבור דמי היינו דוקא לענין ק"ש דכתיב ודברת בם משמע דבעינן דבור ממש וכיוצא בזה לענין דבעל קרי אסור בד"ת דהיינו דוקא לענין דבור דהא בד"ת נמי כתיב לדבר בם כדאיתא להדיא לעיל בר"פ היה קורא משא"כ בבהמ"ז לאחריו דלא אשכחן ביה לשון דיבור כלל שפיר מצי סברי דבהרהור לחוד יוצא י"ח ולפ"ז לא קשה מידי מבהמ"ז משא"כ השתא לבתר דדייק הש"ס ממתניתין דהיה עומד ומתפלל דדייק הש"ס הא אי לא אתחיל לא יתחיל והיינו שלא יתחיל ע"י הרהור כפי' התוס' ולפ"ז ע"כ דאפילו לענין תפלה דלא אשכחן ביה לשון דבור דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל דהוי דאורייתא היינו משום דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ודרשינן בגמ' איזהו עבודה שבלב זו תפלה ואפ"ה קאמר הכא דלא יהרהר ע"כ היינו משום דהרהור לאו כלום הוא וע"כ עבודה שבלב היינו שיוציא בשפתיו בלחש וא"כ מקשה שפיר והרי בבהמ"ז דקתני במתני' דמהרהר כנ"ל נכון וברור ודוק היטב וע"פ סברא זו העליתי ליישב ג"כ כל אותן הגירסאות שהביאו רש"י ותוס' ואין להאריך יותר:

בפרש"י בד"ה ק"ש ובהמ"ז דאורייתא כו' ואית דגרסי הכא בל' קושיא ק"ש דרבנן היא כו' למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בד"ת כתיב עכ"ל. ולמאן דגרס הכי ודאי דגרסינן נמי אלא ק"ש אית בה מלכות שמים כמ"ש התוס'. מיהו לכאורה משמע מפרש"י דלמאן דלא גריס הכי אלא דק"ש דאורייתא תו לא גרסינן בתר הכי כל הך מימרא דאמר רב יהודא בסמוך ספק קרא ק"ש כו' מ"ט ק"ש דרבנן ולא גרסינן נמי הך תיובתא דרב יוסף מבשכבך ובקומך ולא תירוצא דאביי דמשני התם בד"ת כתיב ומלבד שנראה דוחק גדול לפרש כן דלא גרסינן כל הני שקלא וטריא דאיירי בה כל הנך אמוראי אלא דמלשון רש"י נמי לא משמע כן שכתב הכי מפרשינן לקמן ולא כתב הכי גרסינן לקמן. אמנם לע"ד נראה דודאי דגרסינן נמי לקמן כל האי שקלא וטריא דאמר רב יהודא א"ש וס"ל דק"ש דרבנן מיהו משמיה דנפשיה לגירסת הספרים שלפנינו או אמר ר"י אמר שמואל כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל אלא דעיקר כוונת רש"י בחילופי הגרסאות כאן היינו בלשון המקשן והתרצן לחוד דמאן דגריס דק"ש דרבנן משמע דסתמא דתלמודא הכי ס"ל א"כ לפ"ז הוה קשיא טובא כמה סתמי דתלמודא דלעיל בפ"ק ובפ' הי"ק דמשמע מינייהו דק"ש מדאורייתא ולפ"ז צ"ל דהוי אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' כאן ובר"פ אלו נאמרין האריכו יותר והניחו שם בקושיא ע"ש ומשום דלא ניחא ליה לרש"י לפרש כן מש"ה כתב דלמאן דגריס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בד"ת כתיב. ואפשר דכוונתו בזה היינו כמ"ש רבינו יונה ז"ל דמ"ד ק"ש דרבנן היינו משום דמשמע ליה דהא דאמר קרא בשכבך ובקומך לאו דצריך לקרות דוקא פרשה זו שחרית וערבית אלא אפילו אם קרא פרשה אחרת בשחרית ובערבית נמי סגי אלא שחכמים תקנו לקרות דוקא פרשיות הללו משום דאית בהם נמי מלכות שמים ולפ"ז שפיר מצינן למימר דכל הני דרשות ושקלא וטריא דפ"ק ודפ' היה קורא לאו אסמכתות נינהו אלא דרשות גמורות. ובכל ענין דצריך לקרות מן התורה או בפרשות ק"ש ממש או בפרשה אחרת ס"ל לב"ש דבערב יטה ויקרא ובבוקר יעמדו ולב"ה קורא כדרכו וה"ה בפלוגתא דרבי יהודא ורבי יוסי בפרק הי"ק לענין שמע השמע לאזנך ולענין לא דקדק באותיותיה כולהו מצו איירי בין בפרשת ק"ש ובין בפרשה אחרת שאדם קורא בשעת שכיבה וקימה כנ"ל בכוונת רש"י. ובלי ספק שלזה נתכוון רבינו יונה ז"ל בפירושו כדי ליישב כל קושיות התוספות בר"פ אלו נאמרין כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

מיהו בלשון התוס' בד"ה הכי גרסינן כו' ולא גרסינן מידי בתר הכי עד אמר ר"י אמר רב לא משמע לפרש כדפרישית אלא דבלאו הכי לא נמצא בספרים שלנו כלל בכולהו שמעתין אמר ר"י אמר רב לכן צ"ע בכוונתם:

שם בגמרא אמר רב יהודא ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דמכאן פסק בשאילתות דרב אחאי דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה כו' אין צריך לחזור ולאומרן. וזה דלא כמ"ש התוס' בספ"ק בד"ה לא לאתויי נהמא דר"י היה אומר לחומרא בספק ברכות דצריך לברך פעם אחרת ע"ש ובחידושינו ונראה דוחק לחלק בין איבעיא דלא איפשיטא ובין כשהספק באדם גופא או לא. ולכאורה מסברא אדרבא איפכא מסתברא. ולפ"ז אפשר לומר דר"י בעל התוספות סובר דשמואל ורבי אליעזר דשמעתין בהא גופא קמיפלגי דלר"א נמי ק"ש דרבנן כגירסת רש"י ותוס' דאית דגרסי לעיל בסמוך ק"ש דרבנן דמשמע דמלתא דפשיטא היא מדמקשה סתמא דתלמודא הכי בפשיטות. אלא דאפ"ה ס"ל לר"א דחוזר וקורא ק"ש אי משום דבק"ש החמירו כיון דאית בה מלכות שמים כי היכי דמחמרינן נמי לענין בעל קרי מה"ט גופא לגירסת אית דגרסי. מיהו ר"י בעל התוספות סובר דה"ה בכל ברכות דרבנן יש להחמיר מספק מטעמא דפרישית לעיל במקומו דהא דקי"ל בעלמא ספק דרבנן לקולא היינו דוקא באיסור והיתר היכא דאיכא פסידא או טירחא יתירא משא"כ לענין ק"ש וברכות דרבנן שפיר יש להחמיר מספק כיון דלית בכה"ג ברכה לבטלה כשאומרה מספק כדפרישית התם. ולע"ד מלשון השאילתות גופא מוכח כן (מהד"ב מהמחבר ז"ל כל זה הוא לפי מה שהעתיק הרא"ש לשון השאלתות דבספק בירך א"צ לחזור וכו'. אמנם אחר העיון בשאילתות שלפנינו מצאתי שכתב ז"ל ושאר ברכות אי בירך לא שרי ליה למיהדר לברוכי אבל ברכת מזונא דאורייתא וכו' ע"ש ועדיין צ"ע) דאס"ד דבכה"ג אית בה חשש דספק ברכה לבטלה דעובר משום לא תשא אי מדאורייתא אי מדרבנן כמו שאבאר אי"ה בפרק אין עומדין אם כן למה הוצרך השאילתות להביא ראיה ע"ז דהא פשיטא דשב וא"ת עדיף ומאי ראיה מייתי נמי מק"ש דהא בק"ש ודאי לא שייך האי חששא דמוציא ש"ש לבטלה דהא ק"ש פסוקי בעלמא נינהו ולא גרע מקורא בתורה. אע"כ דלאו משום מוציא ש"ש לבטלה מספקא להו לשאילתות דודאי לית בהו כיון שאומרן מספק וכמ"ש התוס' בשילהי מסכת ר"ה ע"ש אלא דעיקר ספיקא של השאילתות היינו אי שייך האי כללא דספיקא דרבנן לקולא לענין ברכות דרבנן או לא מהנך טעמי דפרישית והיינו דפשט ליה שפיר מק"ש מק"ו דאע"ג דאית בה מלכות שמים ופסוקי בעלמא נינהו ואפ"ה מאן דס"ל דק"ש דרבנן סובר דא"צ לחזור ולקרותה מספק והיינו ע"כ משום דספיקא דרבנן לקולא שייך בכה"ג א"כ כ"ש שיש לומר כן בברכות דרבנן כן נלע"ד ועיין בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם ספק אמר אמת ויציב כו' ועיין בתוס' באריכות עד שבסוף דבריהם כתבו בשם הר"ר שמעון דפרשת ציצית גופא הוי בכלל אמת ויציב וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו. אלא שיש לתמוה דא"כ אמאי נקט כלל אמת ויציב דבפשיטות הוה מצי למימר ספק אמר יציאת מצרים או לא. ועוד דלכאורה מימרא דלא צריכא היא דפשיטא כיון דיציאת מצרים דאורייתא צריך לחזור ולאומרה דהא ספק דאורייתא לחומרא. מיהו בהא מצינו למימר דהיא גופא קמ"ל דקס"ד דלא שייך ספק דאורייתא להחמיר אלא היכא דאיכא צד לאפרושי מאיסורא שלא יעבור בקום ועשה משא"כ הכא דשב ואל תעשה הוא אם לא יאמר יציאת מצרים אפשר דלא שייך בכה"ג ספק דאורייתא להחמיר כדפרישית לעיל בספ"ק בד"ה לא לאתויי נהמא מש"ה אשמעינן רבי אליעזר דצריך לחזור ולומר אמת ויציב אי משום דאפילו בכה"ג שייך ספק דאורייתא להחמיר או משום דבלא"ה צריך לסמוך גאולה לתפלה אלא דאכתי קושיא קמייתא במקומה דליתני ספק אמר יציאת מצרים או לא צריך לחזור ולאומרה דלכאורה בהזכרת יציאת מצרים גופא נמי מקיים סמיכת גאולה לתפלה:

לכך נלע"ד לפרש בענין אחר להיפך דאדרבא הא גופא קמ"ל דלא סגי בזכירת יציאת מצרים לחוד אלא שצריך לומר אמת ויציב גופא כתקנת חכמים ולסיים בה בא"י גאל ישראל ולא הוי חשש ברכה לבטלה וכמו שפסק רבינו יונה ז"ל להדיא אלא שהוא מביא ראיה דבכל מצות דאורייתא יש לברך מספק מסוגיא דפרק במה מדליקין ע"ש אף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה לא דמי דבשלמא התם דאיירי בברכת המצות שפיר קאמר שיש לברך מדרבנן דשייך לומר וציונו מקרא דלא תסור וכן בי"ט שני משום דלא ליזלזלו ביה משא"כ הכא דלא שייך הנך טעמי א"כ אין ראיה שיהא צריך לחזור ולומר בא"י גאל ישראל אי הוה שייך חשש ברכה לבטלה. אמנם למאי דפרישית בסמוך א"ש דלא שייך בכה"ג כלל חשש ברכה לבטלה כיון שאומרה מספק וכמ"ש בסמוך דאפילו השאילתות גופא נמי מודה דליכא איסורא אם יאמר ברכות דרבנן מספק אלא שאין צריך קאמר כיון דספיקא דרבנן לקולא ומש"ה שפיר מצינו לומר דבאמת ויציב כ"ע מודו שצריך לומר בא"י גאל ישראל דכיון שהתחיל יציאת מצרים גומרה כדינה ואית בה נמי סמיכת גאולה לתפלה טפי למצוה מן המובחר כן נ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה האי בד"ת כתיב הא דאמרינן לעיל כו' משום דכתיב בשכבך אסמכתא בעלמא היא עכ"ל. ועיין בדבריהם בר"פ אלו נאמרין באריכות אבל קשיא לי דהאיך אפשר לומר דדרשא דבשכבך אסמכתא בעלמא היא דהא לעיל בפ"ק דף י"א מסקינן דב"ש וב"ה תרווייהו מוקי לקרא דובלכתך בדרך למעט עוסק במצוה ומהכא פשיטא לן בכל הש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכדאמרינן בפרק הישן להדיא דמק"ש ילפינן וא"כ למ"ד דק"ש דרבנן מנ"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכבר כתבתי לעיל דף י"א דליכא למימר דאי נמי קרא בד"ת כתיב כדמסיק הכא אפ"ה שייך למעט עוסק במצוה דפטור מת"ת דהא ליתא דלהא לא איצטריך קרא דהא אפילו בעוסק בת"ת מעיקרא צריך להפסיק לק"ש אפילו למ"ד ק"ש דרבנן דהא משנה ערוכה היא למאי דמסקינן התם דמפסיקין לק"ש אתאן לד"ת כ"ש למ"ד ק"ש דאורייתא ועוד דבפ' קמא דמ"ק דף ט' ע"ב בהא דרמינהו קראי אהדדי דכתיב וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה ומסקינן דהיינו במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים שמפסיקין בד"ת לעסוק במצוה ע"ש בפרש"י ותוספות ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דמפסיקין בד"ת בשביל מצוה היינו בשכבר קרא בתורה מיהא באותו היום פרשה אחת או פסוק אחד דאפילו למ"ד דקרא דוהגית בו יומם ולילה דברים ככתבן וכן לפרש"י במנחות דף ק"א דבד"ת כתיב ואשעה בחוקיך תמיד ולרבנן האי תמיד היינו בלי הפסק אפ"ה אינן אלא קרא דדברי קבלה משא"כ בעיקר ת"ת מדאורייתא דכתיב ולמדתם אותם אפשר דלכ"ע יוצא בפ' א' א"כ לפ"ז שפיר מצינן לאוקמי קרא דובלכתך בדרך למעט דעוסק במצוה פטור מת"ת כשכבר שנה פסוק א' או שאפשר לשנות אח"כ אלא שכל זה דוחק דלכאורה לא איצטריך קרא כיון דלא הוי אלא מקרא דדברי קבלה ועוד דבפ"ק דמ"ק לא משמע הכי ומלבד מה שהקשתי שם לעיל בפ"ק מאידך קרא דובלכתך בדרך דפ' והיה אם שמוע ע"ש. מיהו לפי' רבינו יונה בכוונתו דלמאי דאמרינן קרא בד"ת כתיב היינו שצריך לקרות פרשה ק"ש או פ' אחרת מד"ת והכל בזמן שכיבה או קימה ממש א"כ לפ"ז הוי א"ש דק"ש וד"ת חדא מילתא היא אלא דהתוס' כאן ע"כ לא נחתו לסברא זו דא"כ לא היו צריכין לפרש דאסמכתא בעלמא הוא וע"כ דמשמע להו דלמאי דמוקמינן לקרא בד"ת היינו שצריך לעסוק בד"ת תמיד אפילו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמ"ד ק"ש מדרבנן מנ"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ועיין מה שכתבתי בזה בר"פ בשיטת הירושלמי ועדיין צריך עיון ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה חוזר וקורא ק"ש קס"ד ק"ש דאורייתא היא. ולכאורה לשון דקס"ד מגומגם והיה נ"ל בזה דרש"י תופס עיקר גירסת אית דגרסי לעיל בסמוך בלשון קושיא ק"ש דרבנן היא א"כ משמע דסתמא דתלמודא סובר כן אלא דיותר נראה מה שכתב רש"י כאן קס"ד היינו בדברי רבי אלעזר עצמו דלמאי דסבירא ליה בספק התפלל כו' שאינו חוזר ומתפלל והיינו שאינו מחוייב להתפלל דומיא דרישא דק"ש חוזר וקורא היינו שחייב לקרות דאי לענין שרשאי לקרות מילתא דפשיטא היא ואפילו שמואל מודה בו כדפרישית דהא יש לו שכר מיהו כעוסק בתורה וכיון דכולה מילתא דר"א לענין חיוב ופטור איירי אם כן משמע דהא דשני ליה בין ק"ש לתפלה היינו משום דק"ש דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא משא"כ בתפלה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא משא"כ לרבי יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו דפשטא דמילתא משמע דמהאי טעמא דולואי שיתפלל שאין איסור להתפלל כמה פעמים אפילו בודאי התפלל מש"ה ס"ל בספק התפלל שחייב לחזור ולהתפלל משום דלא שייך בכה"ג ספיקא דרבנן לקולא מטעמא דפרישית לעיל בסמוך ובספ"ק גבי פתח בדשיכרא דדוקא במקום פסידא או טרחא יתירא הוא דאמרינן ספק דרבנן לקולא משא"כ במילתא דתליא בדיבור וקריאה בעלמא שפיר מחמרינן בספיקן אפילו מדרבנן דכלכתחלה דמי א"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דאפשר אפילו אי הוי ק"ש מדרבנן אפ"ה צריך לחזור ולקרות מה"ט גופא ואפשר דר"א גופא לבתר דשמע מר"י סברה שכן נראה באמת מלשון הגמרא ממה שהקדים דברי ר"א לדברי ר"י אף ע"ג דתלמיד ר"י הוי אלא ע"כ משום דלבתר דשמע מר"י רביה סברה כנ"ל בכוונת רש"י ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ר"י אמר ולואי שיתפלל כו' אומר ר"י דהלכה כר"י ודוקא בספק התפלל כו' תדע דהא מסתמא לא פליג כו' עד סוף הדיבור. נראה דאף למאי דמסקו דר"י ורב יהודא אמר שמואל לא פליגי אפ"ה הוצרך ר"י לפרש דהלכה כר"י משום דר"א פליג עליה ואף דבאמת שמואל נמי פליג עליה לענין ספק התפלל לפי מה שפירשתי בסמוך בשיטת רש"י דהא דקאמר ר"י ולואי שיתפלל היינו דמש"ה חייב לקרות מספק דבכה"ג אפילו בספיקא דרבנן יש להחמיר דכלכתחלה דמי וא"כ ודאי פליג עליה רב יהודא אמר שמואל דהא לדידהו אפילו בק"ש סברי דאין חייב לחזור ולקרות משום דמדרבנן הוא א"כ ק"ש כתפילה אלא דאפ"ה נראה לר"י לפסוק כר"י דבכל מקום הלכה כמותו אפילו לגבי רב ושמואל גופייהו ואף בחד במקום תרי כ"ש לגבי דר' יהודא ור"א תלמידו אלא דעיקר פירושו של ר"י בלישנא דר"י לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו דהאי ולואי שיתפלל אהאי קאי אי אספק גופא לא שייך כלל לישנא ולואי שיתפלל כל היום ואי לענין ודאי התפלל קאמר וכדפרישית כיון שאין איסור להתפלל כמה פעמים מש"ה מחייב ר"י בספק התפלל הא ודאי ליתא לשיטת ר"י דהא לפירושו לא התיר ר"י להתפלל כמה פעמים ביום אלא ע"י חידוש ולענין חידוש נמי לא שייך כלל לשון ולואי שיתפלל כל היום ואף שכבר האריכו הקדמונים בזה רבינו ה"ג והרי"ף ורבינו יונה והטור סימן ק"ז והאחרון הפליא מרן הב"י שהרחיב הדיבור בזה והעולה מדבריהם דעיקר חשש האיסור להתפלל בלא חידוש היינו משום דכנגד תמידים תיקנום והוי ליה בבל תוסיף ומה שיש לי לדקדק בדבריהם אין כאן מקומו להאריך ויבואר בק"א וכאן לא באתי אלא לפרש שיטת ר"י שבמה שכתב הב"י דשיטת ר"י היא ממש כשיטת רה"ג מטעמא דתמידין נ"ל דוחק דא"כ לא הוי ליה לסתום ולקצר אלא לפרש ולהאריך ולחלק בין מתפלל בתורת חובה או בתורת נדבה כמו שהאריכו הקדמונים בזה לכך נראה לע"ד דכוונת התוספות כאן בשיטת ר"י לא נחתי כלל להאי סברא דתמידין ובאיסור בל תוסיף דא"כ הוי ליה לפלוגי בין תורת חובה ובין תורת נדבה כדפרי' אלא דטעמא דר"י דלכ"ע אסור להתפלל בלא חידוש היינו משום קראי דדברי קבלה דמייתי הש"ס לקמן בפ' אין עומדין דקאמר יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וזימנין תלתא כו' וכן מפורש ע"י דוד דכתיב ערב ובוקר וצהרים ומש"ה משמע דאין להתפלל יותר כיון דכתיב להדיא וזימנין תלתא מה שא"כ ע"י חידוש מותר משום דאיכא לאוקמי קרא בלא חודוש וא"כ לפ"ז שפיר מפרש ר"י נמי מילתא דר"י דהא דקאמר ולואי שיתפלל ע"כ היינו ע"י חידוש ולכאורה משמע הכי דהא לקמן בפרק אין עומדין ר"ח ב"א הוא דאמר יכול יתפלל כל היום ומייתי קרא דדניאל וקרא דדוד וכבר ידוע דר"ח ב"א תלמידו דר"י הוי ומסתמא לא פליג אר"י רביה אע"כ ר"י גופא לא קאמר ולואי שיתפלל אלא ע"י חידוש ואפ"ה שפיר קאמר ר"י דמה"ט גופא ממילא דבספק מחוייב להתפלל מטעמא דפרישית כיון שאין בו חשש איסור ברכה לבטלה משום הכי אמרינן דספיקא להחמיר בכה"ג הוי לחומרא ולאפוקי שלא נאמר דיש בכה"ג חשש ברכה לבטלה מש"ה קאמר ר"י ולואי שיתפלל דאי ס"ד שיש בכה"ג ברכה לבטלה א"כ לא היה מותר להתפלל אפילו ע"י חידוש דהא קיי"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא אלא ע"כ דבכהאי גוונא ליכא ברכה לבטלה דאדרבה ולואי שיתפלל אם יודע לחדש ומש"ה חייב בספק התפלל אפי' בלא חידוש דהא בספק כל שכן דלא הוי ברכה לבטלה ותדע שכן הוא דהא אליבא דר"י בעל תוס' קיימינן הכא ואיהו גופיה פוסק בספ"ק גבי פתח בדשיכר' דבכל ספק ברכות חייב לחזור ולברך כדפרישית התם משום דלכ"ע לא הוי בכה"ג ברכה לבטלה כיון שמברך מספק ע"ש באריכות כן נ"ל ברור בכוונת התוספות כאן בשיטת ר"י ובק"א אבאר יותר ודו"ק:

בגמ' ואמר ר"י אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק אפי' באמצע ברכה. ולכאורה נ"ל להביא ראיה מכאן דבכל תפלה יתירתא לא שייך חשש ברכה לבטלה אפילו למאן דאוסר דאלת"ה א"כ אמאי איריא דנזכר שהתפלל ודאי אלא דאפילו היכא שנודע לו ספק באמצע תפלתו אם התפלל כבר נמי הו"ל למימר דפוסק ולא יסיים הברכה מה"ט דהו"ל ברכה לבטלה דהא לשמואל בכל ספק תפלה אין צריך להתפלל משום דספיקא דרבנן לקולא דהא אפילו בק"ש דלא שייך ברכה לבטלה ואית בה נמי עול מ"ש אפ"ה קאמר דאין חוזר וקורא מכ"ש בתפלה דרבנן וכיון דפטור ע"כ צריך לפסוק משום ברכה לבטלה. אע"כ דבכה"ג לא שייך חשש ברכה לבטלה וכדפרישית. אלא טעמא דמאן דאוסר בתפלה יתירתא היינו משום דמחזי כשני תמידין כשיטת הגאון וסייעתו או משום דהוי בבל תוסיף מקרא דדניאל כמ"ש בסמוך בשיטת התוס' ורבינו יונה וא"כ לפ"ז שפיר קאמר שמואל דדוקא בנזכר שהתפלל ודאי מסיים התפלה באמצע הברכה היינו לענין שרשאי לפסוק ואינו חייב לגמור לשיטת הראב"ד ז"ל ולשיטת הגאון חייב לפסוק והיינו מה"ט גופייהו דהוי צלותא יתירתא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן שני הדיעות ע"ש. משא"כ אם אינו יודע בודאי שהתפלל כבר אלא שספק לו אם התפלל לכ"ע כיון שהתחיל כבר גומר כל תפלתו כיון שאין כאן חשש ברכה לבטלה כנ"ל ועדיין צ"ע:

שם איני והאמר ר"נ כו' הנהו בני רב דטעו כו'. נראה דהא דקאמר הנהו בני רב ולא נקיט סתמא היינו משום שטעות כזה מצוי יותר בתלמידי חכמים מתוך שמהרהרין בד"ת בתפלתם כדאשכחן בירושלמי וכמה אמוראי דאמרי מימי לא איכוונית ובתחלת העיון היה נ"ל לפרש דדוקא קאמר והיינו לפי השיטות שכתבתי בסמוך דטעמא דצלותא יתירתא היינו משום שני תמידין ואפילו לרבי יוחנן דמתיר היינו דוקא בתורת נדבה ולפ"ז כה"ג דהכא דאיירי בשבת שאין מקריבין נדבה אפשר דלכ"ע אסור וא"כ מה"ט היה בדין שיפסיק אפילו באמצע הברכה ומש"ה לא התיר שמואל לגמור כל אותה הברכה אלא משום דת"ח יכול לכוין שלא יהא בתורת קרבן כלל אלא לגמור כל אותה הברכה כיון שהתחיל בה ולא אתי למטעי לסיים כל התפילה משא"כ באדם דעלמא אפשר דבשבת צריך לפסוק אפי' באמצע הברכה לפי שאינו יודע לכוין כ"כ ולהתנות שלא יהא בתורת קרבן כלל ועוד דאם נתיר לו לגמור אותה הברכה אתי למטעי לסיים כל תפלתו וזה ודאי אסור בשבת כיון שאין קרבן נדבה בשבת ומה שלא חילקו הפוסקים בזה בין תלמיד חכם לשאר ב"א היינו לפי המסקנא דהכא דגברא בר חיובא הוא כך היה נ"ל לכאורה אלא שעדיין צ"ע:

שם וצריכי דאי אשמעינן קמייתא כו' והקשה רבי יונה ז"ל דהא ודאי האי מימרא בתרייתא איצטריך לא שמעינן דע"י חידוש רשאי להתפלל אפילו בציבור וע"ש מ"ש בזה באריכות להכריע שיטת הגאון דביחיד נמי צריך חידוש מיהו לע"ד אין בזה סתירה על שיטת הסוברים דביחיד אין צריך חידוש דאפ"ה שפיר קאמר וצריכי במאי דקאמר בסוף המימרא ואם לאו לא יחזור ויתפלל ואע"ג דבכמה דוכתי אשכחינן כה"ג טובא שאומר דבר וחילופו אף ע"ג דלא צריך מ"מ הכא לא שייך לומר כן כיון דשמואל גופא א שמעינן כבר דאפילו ביחיד שנזכר שהתפלל פוסק אפילו באמצע ברכה מכ"ש שאין להתחיל ולהתפלל תפלה יתירה ביחיד וכ"ש בציבור וע"ז משני שפיר דאדרבא בצבור טפי איצטריך לא שמעינן דאל יחזור ויתפלל משום דס"ד דיחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי כן נ"ל וק"ל:

שם אמר ר"י למדנו ברכת התורה לאחריה מבה"מ מק"ו ובה"מ לפניה מברכת התורה מק"ו כו' לכאורה יש לתמוה דהנך תרי ק"ו סותרים אהדרי כיון דיליף מעיקרא דברכת התורה טעון ברכה נמי לאחריה מק"ו אלמא דברכת התורה עדיפא א"כ האיך קאמר בתר הכי למילף בה"מ לפניה מק"ו דמה תורה שאין טעון לאחריה והא ליתא הא כבר למדנו דברכת התורה טעון נמי לאחריה משום דעדיפא מבה"מ א"כ לעולם בה"מ דגרע מתורה איכא למימר דלא בעי לפניה באמת שראיתי פ"ק דקדושין דף ט"ו שכתבו התוס' גבי ק"ו דמה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש דשייך ק"ו כי האי גוונא בדבר שאינו מפורש בהדיא אע"ג שכבר למדנו בו בק"ו אפ"ה איכא למיעבד מיניה ק"ו איפכא ע"ש א"כ כי האי גוונא מצינן לפרש נמי הכא אלא דנלע"ד כאן אין צורך לכל זה דיש לפרש בפשיטות דהכי קאמר דמעיקרא יליף מה מזון שאין טעון לפניו אפילו ברכה אחת טעון לאחריו ג' ברכות תורה שטעון לפניה ברכה אחת א"ד שטעון לאחריה נמי ברכה אחת דנהי דלית לן למילף תורה מק"ו מבה"מ שתטעון ג' ברכות דכיון שעיקר הק"ו אינו בא אלא מתורה שטעון לפניה א"כ אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה לפניה ברכה אחת ה"ה לאחריה כמו שכתבו התוס' ס"פ כיצד הרגל דף כ"ה דשייך דיו נמי בכי האי גוונא. ובתר הכי ילפינן שפיר איפכא בה"מ לפניה בק"ו מה תורה שאין טעון לאחריה ג' ברכות כמו בהמ"ז אלמא דבה"מ עדיפא מברכת התורה אפ"ה מברך לפניה מזון שטעון לאחריו שלשה ברכות א"ד שיהיה טעון לפניו מיהא ברכה אחת כמו תורה כן נ"ל נכון אבל אין לפרש דהנך ק"ו לא הוו אלא אסמכתא בעלמא וכדמשמע בתוס' ר"פ כיצד מברכין דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר בסמוך ממתני' דקתני ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ומאי קושיא דלמא משום דלאחריו הוי מדאורייתא ממש מש"ה מברך משא"כ לפניו דלא הוי אלא בק"ו דרך אסמכתא מדרבנן משום הכי אין מברך אלא ע"כ דלרב יהודא ק"ו גמור הוא וכדפרישית ועיין מה שכתבתי בזה בר"פ כיצד מברכין בד"ה לפניו לכ"ש:

אלא דאכתי יש לי לדקדק דבברכות התורה לא שייך האי ק"ו מדאורייתא לענין לאחריו דהיכי משכחת ליה אי ביחיד מה לאחריו שייך בו הא כתיב והגית בו יומם ולילה והן מהדברים שאין להם שיעור ואי במה שקורא בציבור בעשרה הא מילתא לא אשכחן דהוי מן התורה אלא מתקנת נביאים מתקנת עזרא ואפשר דשפיר משכחת ליה ביחיד כגון שהסיח דעתו מללמוד לילך בעסקיו או לישן כדאשכחן כה"ג בפ"ק גבי ברכת התורה דף י"א ע"ב ע"ש בתוספות:

שם דאיכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי עולם. ויל"ד דאכתי מאי פירכא איכא הא מצינן להבליע הפירכא בק"ו מה מזון שאין טעון לפניו אע"ג דנהנה אפ"ה טעון לאחריו אלמא דלאחריו עדיף מלפניו ק"ו בתורה שטעון לאחריה מק"ו דלפניה וכה"ג נמי איפכא מה תורה שאין טעון לאחריה אע"ג שהיא חיי עולם אפ"ה טעון לפניה מזון שטעון לאחריו כ"ש שטעון לפניו וכמו שכתבו התוס' דכל פירכא שאינו ממה שכתוב בתורה אלא מסברא יכולין להבליע אותה פירכא בקל וחומר ולא הוי פירכא עיין שם ואע"ג דהוי תרי קל וחומר דסתרי אהדדי מכל מקום כבר כתבתי בשם התוס' דקדושין דאפ"ה הוי ק"ו ומכ"ש דאתי שפיר לפי מה שפירשתי בסמוך ונראה לענ"ד ליישב דמסברא הך פירכא שכן נהנה לא שייך אלא לאחריו כיון שכבר נהנה כדאשכחן לקמן גבי ברכת הריח משא"כ לפניו לא אלים הך סברא כל כך כיון שעדיין לא נהנה ובברכת התורה איפכא איכא למיפרך משום דלא שייך הך סברא שכן חיי עולם אלא לפניו שעוסק בחיי עולם משא"כ לאחריו שפוסק מחיי עולם לא שייך הך סברא ואע"ג דלקמן בר"פ כיצד מברכין משמע דאמרינן קל וחומר איפכא כששבע מברך כשרעב לכ"ש התם לאו מטעמא דהך סברא דנהנה הוא דמסברא ודאי משמע איפכא והתם ענין אחר הוא כמו שאבאר אי"ה במקומו:

שם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואין מברך לפניו. ולא ניחא ליה למימר דר"י פליג ואמר מברך לפניהם ולאחריהם היינו משום דלפניו נמי הוי דאורייתא וא"כ רבי יוחנן דהכא כר"י סבירא ליה דהא ליתא מדקאמר ר"י לפניהם ולאחריהם משמע דאברכות ק"ש נמי פליג ואמר דמברך אפילו לפניה וברכות ק"ש דיוצר אור שהיא לפניה בודאי אין שום סברא לומר שהיא מדאורייתא וע"כ דר"י מטעמא אחרינא פליג כדאיתא לקמן דעשאן כהלכות ד"א:

שם תיובתא. ואע"ג דאשכחן בפרק שלשה שאכלו בברייתא דברכת המזון טעון ברכה לפניה מק"ו כששבע מברך כשרעב לכ"ש אפ"ה לית לן למימר דרבי יוחנן סבירא ליה כי האי תנא דא"כ למה הוצרך ר' יוחנן ללמוד בברכת המזון לפניה מק"ו מברכת התורה ות"ל דבלא"ה מצי למילף מהאי ק"ו מיניה וביה כששבע מברך כשרעב לכ"ש אע"כ דרבי יוחנן לא סבירא ליה כי האי תנא משום דלאו ק"ו גמור הוא משום האי פירכא גופא דכשהוא שבע כבר נהנה א"כ לפ"ז האי ק"ו דרבי יוחנן נמי פריכא מה"ט גופא וכדפרישית ומותבינן עליה נמי ממתני' דנקטינן מיהו דלית לן למילף מהאי ק"ו דידיה ובהא מילתא לא אשכחן שום תנא דסבר כוותיה בהאי ק"ו דידיה כן נ"ל ודו"ק:

מנין לברכת התורה לפני' מן התורה וכו'. הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות בסוף מ"ע חישב מצות ששכח הרמב"ם ושם מצוה ט"ו חישב ברכת התורה לפני' שהיא מ"ע והביא ראי' מסוגיא זו. והמגלת אסתר כתב שדעת הרמב"ם שהדרשה כאן היא אסמכתא ע"ש. ואני אומר שאף שעל מה שאמר מנין לברכת התורה לפני' מן מתורה יש לפרש דלאו דוקא קאמר דמצינו כיוצא בזה בב"ב דף קמ"ז ע"א אמר רב מנין למתנת ש"מ מן התורה וכו' וע"ש בתוס' בד"ה מנין וכו' מ"מ כאן בשמעתין אי אפשר לומר כן דאם עקר מימרא זו היא אסמכתא גם כל הני ק"ו דיליף ר' יוחנן הכל אסמכתא נינהו ואיך מותיב מדתנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ונשאר בתיובתא אלא ודאי שכל ק סוגיא מן התורה ממש הוא ואף דאיתותב ר"י בהני ק"ו דיליף זה מזה אבל עקר מימרא דרב יהודה דקאמר ברכת התורה שהיא מן התורה לא איתותב והדק"ל על הרמב"ם. ונראה שהרמב"ם לשיטתו שפסק בהך דלעיל בפלוגתא דרבינא ור"ח אם הרהור כדבור דמי כרבינא והיינו דרבינא הוא בתרא והוא חתם הש"ס עם רב אשי ולרבינא ממילא נדחה הך דרב יהודה שאמר שברכת התורה היא מן התורה דהרי במשנתינו שנינו בעל קרי וכו' וסתם ב"ק מקרה לילה הוא וא"כ עדיין לא בירך ברכת התורה וכשהוא מהרהר ק"ש בלבו כיון שהרהור כדבור דמי א"כ הרי הוא קורה בתורה דאטו ק"ש לאו תורה היא וא"כ צריך לברך ברכת התורה או לפטור באהבה רבה ואי ס"ד דברכת התורה לפני' היא מן התורה א"כ למה אינו מברך לפני' א"ו דברכת התורה היא מדרבנן:

מ"ט ק"ש דרבנן. ויל"ד ומה בכך שק"ש מדרבנן הלא תכף בקומו נתחייב בק"ש וספק אם קרא ק"ש ונפטר מחיובו ספק לא קרא והרי הוא חייב כמו בקומו חיב אין ספק הקריאה מוציאו מידי ודאי שנתחייב והרי זה דומה לספק דרבנן היכי שיש חזקת איסור דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמבואר בש"ך בכללי הס"ס כלל כ'. הן אמת דבפסחים דף ט' ע"א דפריך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת וכו' ואבע"א ספק וספק הוא כדר"א וכו' וכתבו התוס' שם בד"ה כדי שתהא בהמתו וכו' ותימא דמ"מ הוה ודאי טבל דרבנן לענין אכילת קבע וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן וגבי חמץ אמאי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן דבדיקת חמץ הוא מדרבנן ואור"י דמתני' מיירי בשלא ביטלו ועוד אור"י דהא דקאמר הרי הן בחזקת מתוקנין היינו בהנך דלא חזי אלא לבהמה. ונמצא דדין זה אם אמרינן בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי תליין בהני תרי שינויי של ר"י בעל התוס' ולשינויא קמא דר"י בדרבנן אמרינן ספק מוציא מידי ודאי. ואמנם רוב הפוסקים אחזו שער כתירץ השני של ר"י שהרי פסקו בחמץ אפילו ביטל דשוב הוא רק דרבנן ואפ"ה לא אתי ספק אכלתי' ומוציא מידי ודאי וכ"פ הטור בסימן תל"ח ששם בראש הסימן בעכבר נכנס וככר בפיו גזר אומר שחייב לבדוק ולא חילק בין ביטול ללא ביטול רק אח"כ בשאר ספיקות חילק בין ביטול ללא ביטול וכן הוא במשנה למלך פ"ב מהל' חמץ ומצה הל' ח' וכן הראב"ד שם בפ"ב בהלכה ז' והל' ח' שתק להרמב"ם ובהלכה יו"ד הוא שהשיג וכתב לא מחוורא הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן היא עכ"ל וא"כ בהל' ז' והל' ח' מודה הראב"ד להחמיר אפי' לענין בדיקה והיינו משום דאין ספק מוציא מידי ודאי והיינו דינו של הש"ך דבחזקת איסור לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וא"כ קשיא הכא מימרא דרב יהודה דאמר אינו חוזר וקורא. ולכן נלע"ד ראי' ברורה מסוגיא דכאן למ"ש בנ"ב חי"ד סי' ס"ה לחלק בין הפרקים באיסורי דרבנן דבאיסור דרבנן שיש לו עקר מן התורה אז אמרינן בחזקת איסור ספיקו לחומרה אבל באיסור שהוא לגמרי מדרבנן ואין לו עקר מן התורה אז אפילו בחזקת איסור ספק דרבנן לקולא עיין בחיבורי בדף ס"ט ע"ג בד"ה אמנם וכו' וא"כ הכל נכון דבדיקת חמץ יש לו עקר מן התורה שהרי אם לא ביטל עובר בבל יראה וכן מעשר אפילו הכניסו במוץ עכ"פ יש לו עקר מן התורה אם לא הי' מכניסו במוץ ולכן לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן אבל ק"ש לדברי רב יהודה שהיא מדרבנן אין לה עקר מן התורה כלל ולכן אתי ספק קרא ומוציא ודאי שנתחייב בקומו:

ועפי"ז הונא לנו גם לעיל בעמוד הקודם דקאמר רבינא לרבא נשים בבהמ"ז וכו' למנ"מ לאפוקי רבים י"ח וכבר הארכנו לעיל במה שנתקשה בזה המע"מ והשער אפרים למה לא אמר כ"מ אם ספק לנשים אם בירכו בהמ"ז. ולפ"מ שביארתי כאן ניחא דהרי אף אם נשים בבהמ"ז דרבנן מ"מ עכ"פ יש לבהמ"ז עקר מן התורה אצל אנשים וכיון שעכ"פ הני נשי אכלו והרי ודאי נתחייבו בבהמ"ז וספק אם בירכו אין הספק מוציא מידי החזקה שכבר נתחייבו וכן ניחא מה שסתם הרמב"ם בספק אם בירך בהמ"ז שחייב לברך והמג"א סי' קפ"ד ס"ק ח' כתב ודוקא שאכל כדי שביעה וכבר תמהתי עליו לעיל שהרי הרמב"ם והטור סתמא כתבו ספק בירך חייב לברך. ולפמ"ש ניחא דאף אם לא אכל אלא כזית וחיובו רק מדרבנן מ"מ בהמ"ז יש לו עקר מן התורה וכיון שודאי אכל וספק אם בירך אין ספק מוציא מידי דאי ואין זה דומה לשאר כל ברכת הנהנין בברכה אחרונה שאם ספק אם בירך אינו חוזר ומברך דהני כולהו לית להו עקר מן התורה ולכך ספק מוציא מידי ודאי. ויצא לנו מזה דאף דבבה"מ חייב לברך מספק אפי' באכל רק כזית היינו היכי דודאי אכל רק שמסתפק אם בירך אבל באכל ומסופק אם הי' כזית במה שאכל או הי' פחות מכזית כיון שעכ"פ ודאי לא הי' בו כדי שביעה פטור מלברך בהמ"ז שכאן הוא ספק אם נתחייב כלל בבהמ"ז ואין כאן חזקה לחיוב אמרינן ספק דרבנן לקולא אפי' בדבר שיש לו עקר מן התורה ואפשר דאפילו להרי"ף דסובר דשעור כזית הוא מן התורה ועיין בסוגיא דלעיל בחידושי רשב"א אכתי אם אכל פת וספק אם אכל כזית או לא אף שלהרי"ף הוא ספק דאורייתא מ"מ אינו חוזר ומברך שהרי הספק הוא אם נתחייב כלל אמרינן העמידנו על חזקתו. ובזה ניחא מה דלא אמר לעיל בנשים נ"מ לענין ספק אם אכלו כשיעור. ואמנם לדעת רוב הפוסקים דשעור כזית הוא דרבנן בלא"ה ניחא דלא אמר לעיל נ"מ אם ספק אם אכלו בשעור דודאי להסתפק אם אכל פחות מכזית או אכל כדי שביעה לא שייך להסתפק שההפרש ביניהם הוא שעור גדול ואיך שייך להסתפק בזה. ואם מסופק להו אם אכלו כדי שביעה כיון שעכ"פ אכלו כזית חייבות לברך עכ"פ מדרבנן:

ספק אמר אמת ויציב וכו'. הא דלא קאמר ספק יציאת מצרים. אפשר שרמז בזה דצריך לומר נוסח אמת ויציב עם חתימת הברכה גאל ישראל ועיין בתר"י. ואמנם אכתי קשה דהוה לי' למימר ספק אמר אמת ספק לא אמר אמת. ולכן נלע"ד דכוונתו באמרו אמת ויציב דהיינו נוסח של שחרית אבל בערבית ס"ל דאין חיוב להזכיר י"מ בלילות. ואף שכבר כתבתי בספ"ק בשם הראב"ד דמדרבנן לכ"ע חייב להזכיר י"מ גם בלילה מ"מ הוא ספק דרבנן אלא כיון דעכ"פ גוף זכירת י"מ בכל יום הוא מן התורה שוב יש לו עקר מן התורה וא"כ אף שבערבית הוא ספק דרבנן שוב נקרא יש לו עקר מן התורה וא"כ לא אתי ספק אמר ומוציא מידי ודאי חיוב דרבנן וכמבואר לעיל בדברינו. ונלע"ד דעכ"פ הברכה של חתימת אמת אין לה עקר מן התורה אלא שבשחרית כיון שעקר י"מ הוא מן התורה שוב חייב גם לברך וכמו"ש תר"י כאן דעל ספק דאורייתא מחויב גם לברך עליו אבל בערבית אם גוף י"מ היא דרבנן אף שיש לו עקר מן התורה וחייב להזכיר י"מ מ"מ כיון שעקר חיובו מדרבנן אינו מברך עליו לחתום ברכת גאל ישראל ובזה הונח לנו מה דקאמר ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא וכו' דלכאורה יפלא וכי עלה על דעת המקשה שי"מ בשחרית לאו דאורייתא והלא בזה לא נחלק אדם מעולם וא"כ מדוע לא הוה קשיא בלא דברי רב יהודה על המשנה מ"ש בהמ"ז לאחריו מאמת ויציב אידי ואידי דאורייתא. ולפמ"ש ניחא דודאי ידע מהתירוץ דכבר נפיק י"ח זכירת י"מ בק"ש. ואמנם בדברי ר"י דאמר חוזר ואומר אמת ויציב והיינו לפ"מ שפירשתי כוונתו שצריך שיאמר כל נוסח ברכת א"ו לחתום בברכה והי' סובר שכך הוא מצות התורה שיזכיר י"מ עם ברכה וא"כ לא נפיק י"ח בויאמר הקשה שפיר דאי ס"ד דאורייתא לברוך לאחרי' וע"ז משני לי' מ"ט מברך אי משום י"מ וכו' חידש לו בזה שבאמת הברכה לאו דאורייתא רק כיון שי"מ דאורייתא אם נסתפק לו מחויב לקיים המצוה עם הברכה שתקינו חכמי' וכמו"ש תר"י אבל כיון דכבר אידכר בק"ש כבר נפיק י"ח התורה:

תנן ב"ק וכו' ועל המזון וכו' ואס"ד אמת ויציב דאורייתא לברוך. הא דהוצרך להביא סיפא ועל המזון ולא סגי לי' להקשות מרישא דהרי לרב יהודה דאורייתא עדיף מעול מלכות שמים דהרי בק"ש אינו חוזר וקורא אף שיש בה עול מ"ש ובאמת ויציב חוזר וקורא וקשה ממשנתינו דק"ש מהרהר בלבו ואמת ויציב אינו מהרהר וא"כ מוכח דק"ש חמיר מאמת ויציב. ונראה דמרישא לא קשיא דהיא הנותנת דק"ש שהיא מדרבנן הם אמרו והם אמרו דהרהור בזה כדבור דמי ולכך מהרהר בלבו ואינו מברך לפני' דאף שברכות שלפני' ודאי מדרבנן והרהור כדבור בדרבנן מ"מ כיון שאין בברכות עול מ"ש לא התירו אפילו ההרהור לבעל קרי וברכה של אחרי' דהיינו אמת ויציב כיון שהיא מן התורה לא נפיק בהרהור דהרהור לאו כדיבור דמי וא"כ למה יהרהר ולכך הקשה מברכת המזון לאחריו דאי אמת ויציב דאוריתא לברך כי היכי דמברך על המזון לאחריו:

ספק התפלל וכו'. הרמב"ם בריש הל' תפלה וכן בספר המצות שלו מצוה ה' פסק דחיוב התפלה היא מ"ע של תורה והיינו להתפלל בכל יום אבל נוסח התפלה ומספר התפלות הם מדרבנן מתקנת עזרא. והרמב"ן בהשגותיו לספר המצות הרבה להשיג על פסק זה ומתחלה הקשה מבעל קרי שקורא קיש ועל המזון מברך לאחריו ואנו מתפלל והעלו הטעם ק"ש ובה"מ דאורייתא תפלה דרבנן. ושוב כתב הרמב"ן בעצמו לסתור קושיא ממה שראה דברי הרמב"ם בהל' תפלה שהחיוב מן התורה הוא רק שיתפלל בכל יום אבל מנין התפלה ונוסח התפלה אינו מן התורה. וסיים הרמב"ן שגם זה אינו נכון בעיני שב"ק מברך על המזון לאחריו מפני שהיא מן התורה ואינו מתפלל אפילו עמד כמה ימים בקריו ע"כ דברי הרמב"ן. ואני אומר הר' עקר ההוכחה כאן בסוגיא דב"ק שאינו מתפלל הוא מדתנן הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא ב"ק וכו' טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל והרי כיון שלא כזכר עד שהוא באמצע תפלה הרי כבר קרא ק"ש וברכותי' והרי יצא י"ח תפלה מן התורה שכמ' בקשות אמר בברכת ק"ש לפני' ואהבה רבה מלאה בקשות ותחנונים וכן צור ישראל קומה בעזרת ישראל וכו' תפלה ובקשה היא ולכך אם לא התחיל לא יתחיל שכבר יצא י"ח של תורה וגם על המזון שמברך לאחריו כל ברכה שלישית שהיא רחם נא מלאה בקשות ותחנונים ויוצא בזה י"ח תפלה של תורה. ושוב השיב הרמב"ן וז"ל ועוד שמי שנאנס ולא התפלל שחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל או לא התפלל א"כ לפי דברי הרב הי' צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן. ואני אומר שממ"נ אם נאנס בשחרית רק על התפלה אבל קרא ק"ש וברכותי' הרי כבר יצא י"ח תפלה דאורייתא בו ביום ואם נאנס גם בק"ש וברכותי' ולא בירך בשחרית א"כ חייב הוא לומר ברכת אמת ויציב משום יציאת מצרים וזמן ברכת ק"ש להרבה פוסקים היא כל היום וכן משמע דעת הרמב"ם ועיין בסוף פ"א מהל' קיש ובכ"מ שם וכיון שהוא צריך לומר א"ו הרי מקיים תפלה דאורייתא באמרו צור ישראל קומה בעזרת וכו'. עוד השיב הרמב"ן וז"ל וכבר אמרו על דב יהודה דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי לפי שה' עוסק בתורה וסמך ע"מ שאמרו חברים שעוסקין בתורה מפסיקין לק"ש וא"מ לתפלה שהיא מדרבנן. ואני אומר שגם זה אינו תשובה ואם קרא ק"ש הי' קורא בברכותי' וכבר יצא ידי תפלה. ומצאתי סמך לדברי אלה מדברי התוס' במס' שבת דף י"א ע"א בד"ה כגון רשב"י וחבריו שכתבו והא דאמר לקמן כי מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש עכ"ל התוס'. ולכאורה יפלא איך קורא ק"ש מצלי. ולפי מ"ש ניחא שהי' קורא קריאת שמע בברכותי' ויצא ידי צלותא דאורייתא. ועוד אני תמה והלא רב יהודה שהי' תורתו אומנתו מסתמא בירך ברכת התורה בכל יום והרי והערב נא היא בקשה ויוצא י"ח תפלה של תורה:

אבל מה שקשה לי על דעת הרמב"ם הוא זה כיון שעכ"פ עקר מצות תפלה היא מן התורה אף שמנין התפלות ונוסחאות הם דרבנן שוב מקרי מצוה דרבנן שיש לה עקר מן התורה וא"כ למה ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל והלא במצוה דרבנן שיש לה עקר מה"ת אין ספק התפלל מוציא מידי ודאי שנתחייב מתחלה בתפלה. והנלע"ד שאף שלהרמב"ם תפלה יש לה עקר מה"ת מ"מ בנוסח ברכה אין לה עקר מה"ת וכיון שזה נסתפק אם התפלל עכ"פ כבר אמר ק"ש וברכותי' שיש בהם תפלות ובקשות ועתה נסתפק אם התפלל מצד חיוב דרבנן שתיקנו נוסח התפלה אין לו להתפלל בנוסח ברכה. בפרט להרמב"ם שבברכה שלא לצורך עובר באיסור תורה ועיין במג"א סי' רט"ו ס"ק ו' ולכן אין לו להתפלל מספק דברכות הללו שבתפלה אין להם עקר מן התורה: ואין זה דומה למ"ש לעיל שאם אכל פת אפי' רק כזית מחויב לחזור ולברך בהמ"ז מספק דשאני בהמ"ז שיש לו עקר מה"ת בנוסח ברכה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל התפלה שאין לה עקר מה"ת בנוסח ברכה אינו חוזר ומתפלל מספק:

רש"י ד"ה חוזר וקורא וכו' קס"ד ק"ש דאורייתא נוסחא זו תמוה דאיך שייך קס"ד דהרי באמת ס"ל לר"א ק"ש דאורייתא. ועיינתי ברש"י שבאלפסי ושם הנוסחא נכונה קסבר ק"ש דאורייתא ובלי ספק שטעות נפל כאן בדפוס ובמקום קסבר הדפיסו קס"ד. ואמנם גוף דבר זה שר"א פליג על ר"י בעקר דין ק"ש שהיא דרבנן לדעתי אין זה מוכרח דהרי תפלה ודאי היא דרבנן ור' יוחנן פליג על ר"א וס"ל ולואי וכו' וכתבו התוס' בפסחים דף נ"ד ע"ב בד"ה ור"י וכו' כיון דר"י על הספק מחייב להתפלל וכו' ע"ש וא"כ צ"ל כיון דסובר ר"י דלית בי' משום חשש ברכה לבטלה מחויב הוא לחזור ולהתפלל מספק וא"כ ק"ש ודאי לית בי' חשש ברכה לבטלה ג"כ מחויב לחזור ולקרות מחמת ספק ואף דר"א סובר דאינו חוזר ומתפלל היינו משום דס"ל דאסור להתפלל תפלת נדבה כלל וא"כ יש כאן חשש ברכה לבטלה וצריך לומר דרש"י ס"ל דר"י דקאמר ולואי וכו' לאו דמחויב הוא להתפלל מספק אלא שרשות בידו. וגם דברי התוס' שם בפסחים נלע"ד דלאו דוקא נקטו לשון מחייב אלא מצוה הוא לר' יוחנן:

תוס' ד"ה והרי תפלה וכו' וי"ל משום רבותא וכו' שאין זה עומד כמותם אפ"ה אמרי' אם לא התחיל לא יתחיל ולענ"ד דבריהם דחוקים מאד ואטו מי שמעינן מהך דיוקא דאתחיל וכו' שרשאי לישב אנן דייקינן שאם לא התחיל ואעפי"כ יעמוד ועוד שאם הוא בצבור אינו רשאי לישב תוך ארבע אמות של המתפללים. ולקמן בדבור שאח"ז כדבר מה שנלע"ד בסוגיא זו. וכעת נדבר בכוונת התוספת באותו דבר שהקשו וא"ת כיון שלא ידע טעמא דבסמוך יקשה גם לרבינא וכו' והנה קושיא זו אינה ענין להא דלעיל. ונראה שהם הרגישו בעצמם שהתירוץ שכתבו שהוא רבותא שאינו עומד הוא דחוק כנ"ל ובאמת הי' להם לתרץ תירוץ מרווח שלא רצה להקשות מהברכות שידע לחלק בין ק"ש שהיא דאורייתא ובין הברכות שהם מדרבנן והקשה מתפלה שהי' סבור שגם תפלה היא מן התורה וכדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל ולכן ליתן טעם על שמיאנו בתירוץ הזה סמכו לכאן ליתן טעם שלא הקשה לרבינא דלרבינא הוה ניחא לי' וכו' כמבואר בדבריהם וא"כ ע"כ שגם המקשה ידע דתפלה הוא מדרבנן לכך לא הי' אפשר להם לתרץ כנ"ל:

ד"ה הא אי וכו' וי"ל וכו' מדלא קאמר יקצר בדבור או יהרהר באריכות. גם כאן דבריהם נפלאים ממני דהרי לרב חסדא קיימנן ולדידי' כיון דהרהור לאו כד"ד לא פועל בהרהור כלום לענין לצאת י"ח וכיון דאפשר לו לקצר בדבור ולצאת י"ח אינו רשאי להרהר באריכות ולבטל חובת התפלה וכ"ז באתחיל שהותר לו הדיבור בקיצור אבל אי לא אתחיל שאז לא הותר לו הדבור כלל אפילו לקצר דלמא באמת יהרהר באריכות לעסוק במה שהציבור עוסקין בו וכיון שדברי התוס' בשני דבורים האלו שגבו ממני לכן נתתי לב לפרש הסוגיא באופן שיסולקו כל קושיות שהקשו התוס'. והנה הפ"י הקשה מברייתא דלקמן דף ך"ב ב"ק שאין לו מים וכו' דפליגי שם ר"מ ור"י ומשנתינו דלא כמאן עיין לקמן ועיין בפ"י מ"ש במשנתינו. והנה בירושלמי מפרש משנתינו דמהרהר בלבו על הברכות קאי שהברכות מהרהר בלבו אבל אינו מברך לא לפני' וכו' היינו שאינו מברך בדבור אבל ק"ש עצמה קורא בפיו ממש והיינו כר"מ לקמן בברייתא דמשנתינו כר"מ. והנה תר"י הביאו דברי הירושלמי וכתבו דסוגיא דידן בבבלי לא אזלא כהירושלמי. והנה לפירוש הירושלמי קושי' הגמרא עומדת דהרי להירושלמי מהרהר הברכות אע"פי שהם דרבנן וקשה מתפלה דתבן הי' עומד בתפלה וכו' טעמא דאתחיל בה הא לא התחיל לא יתחיל והינו אפילו בהרהור וכמו"ש התוס' מדלא תנן יקצר בדבור או יהרהר באריכות. ולומר דהירושלמי לא דייק דיוקא זה הוא דוחק שגמרא דידן דייקא כן והירושלמי לא דייק ולכן נלע"ד דגם סוגיא דידן לא דייקא מזה לאסור ההרהור דדי אי דייקינן אי לא התחיל לא יתפלל בדבור אפילו לקצר אבל מהרהור לא מיירי כלל ואעפי"כ יהיו דברי סוגיא דידן וגם סוגיא דירושלמי על נכון. ואקדים דאפי' לפ"מ דמשמע מסוגיא דידן דמשנתינו ב"ק מהרהר בלבו היינו ק"ש עצמה אבל אינו מברך אפי' בהרהור אעפי"כ שפיר אתי' כר"מ דברייתא וה"פ הברייתא לקמן ב"ק שאין לו מים קורא ק"ש ואינו מברך וכו' ועל המזון מברך לאחריו וא"מ לפניו אבל מהרהר ואינו מוציא בשפתיו והאי אבל אדלעיל קאי לפרש כוונתו במה שאמרתי שקורא ק"ש וגם על המזון מברך לאחריו אין הכוונה שיקרא ממש בדבור וכן לברך בדבור אבל מהרהר בלבו שקורא ק"ש ומברך אחר המזון בהרהור ואינו מוציא בשפתו אבל בברכות של ק"ש וכן בהמ"ז לפניו אינו אפילו מהרהר. והיינו אפי' מרויחים בפרוש זה דהוה רווחא לן סיפא דברייתא ר"י אומר בין כך ובין כך מוציא בשפתיו דלפי פשטן של הדברים דר"מ גופי' סובר דק"ש עצמה ובהמ"ז לאחריו מוציא בשפתיו רק על ברכותי' של ק"ש ועל שלפני המזון סובר שמהרהר בלבו וא"מ בשפתיו לא הוה לר"י לומר בין כך ובין כך ודי שיאמר רי"א מוציא בשפתיו אבל לפמ"ש ניחא ור"י פליג פלוגתא רחוקה מאך דלר"מ ק"ש עצמה ובהמ"ז לאחריו אינו מוציא בשפתיו אבל ברכות של ק"ש ובהמ"ז לפניו אינו אפילו מהרהר והשיב ר"י בין כך דהיינו ק"ש ובהמ"ז לאחריו ובין כך דהיינו ברכותי' וברכה שלפני המזון הכל מוציא בשפתיו וע"פי פירושינו זה אתיא משנתינו ממש כר"מ. ואמנם יתכן פירושינו זה בדברי הברייתא לרבינא דסובר הרהור כד"ד ושייך שפיר לפרש לשון קורא ק"ש ומברך לאחריו דכ"ז היינו בהרהור דגם זה כקרא קורא ומברך שהרי כדבור דמי אבל לר"ח דסובר הרהור לאו כד"ד א"כ המהרהר אינו לא קורא ולא מברך ולא שייך פירושי הנ"ל בברייתא ועל כרחך קורא ומברך דברייתא היינו בפיו ובשפתיו ממש וסיפא דקתני אבל מהרהר בלבו קאי על ברכותי' של ק"ש ועל הברכה שלפני המזון ולפי"ז קשיא משנתינו מני לא ר"מ ולא ר"י וצ"ל דבמשנתינו הפירוש כדברי הירושלמי דב"ק מהרהר בלבו היינו הברכות ואינו מברך וכו' היינו שאינו מוציא בשפתיו ועל המזון מברך לאחריו היינו בפיו ובשפתיו והה"ד ק"ש עצמה שמוציא בשפתיו. פירות הנושרין מדברינו דרבינא מפרש המשנה כפשטא דב"ק מהרהר היינו ק"ש עצמה ור"ח מפרש המשנה כפירוש הירושלמי. ועתה נבוא לבאר סוגי' הגמ' כאן כדת של תורה אין אונס מכל ג' קושיות של התוס' בשני הדיבורים. והנה דעת הרמב"ם שחיוב התפלה הוא מן התורה וכבר דברנו לעיל שבזה הי' מקום לומר שדינה לכל הדברים כשל תורה ממש כיון שעקרה מדברי תורה וזה הי' דעת המקשן כאן והנה לרבינא לא הי' קשה לו מ"ש ק"ש ובהמ"ז מתפלה שהייתי אומר שבאמת אין חילוק ביניהם וגם תפלה מהרהר בלבו ומה ששנינו במשנה דלקמן הי' עומד בתפלה וכו' דדייקינן הא לא אתחיל לא יתחיל היינו בדבור אבל רשאי להרהר וקמ"ל שאם כבר התחיל בדבור רשאי שוב אפ' לדבר רק שיקצר ומה שלא שנה או יהרהר באריכות הוא מפני שהוא משנה שא"צ שכבר שנינו ברישא דמהרהר ק"ש ובהמ"ז וממילא הה"ד תפלה דאידי ואידי דאורייתא שהרי סתם שנינו ועל המזון מברך לאחריו והינו אפי' רק כזית וכביצה שהוא שפורא דרבנן רק שבהמ"ז עקרו מן התורה וא"כ הה"ד תפלה שעקרה מה"ת. ובזה אין מקום לקושי' שני' של התוס' בד"ה והרי תפלה. וכ"ז לרבינא אבל לר"ח דאיהו מוכרח לפרש משנתינו כפירוש הירושלמי וא"כ קורא ק"ש ומברך על המזון לאחריו בפיו ממש והברכות מהרהר בלבו ואעפ"כ לא הי' קשה לו מ"ש הברכות מק"ש עצמה וברכות המזון לאחריו דגם המקשה ידע דק"ש ובהמ"ז דאורייתא ושאר ברכות הם מדרבנן ומתורץ קושיא ראשונה של התוס' בד"ה והרי תפלה. ומה שהקשה אם לאו כד"ד למה מהרהר על הברכות הקשה כן והשיב לו שיעסוק בדבר שהציבור עסוקין בו ובזה יש מקום לומר דאף ק"ש עצמה אף שהיא של תורה מ"מ אי לאו שגם הציבור עסוקין בו לא הי' מותר להוציא בשפתיו ובהמ"ז ג"כ מיירי שאוכל עם אחרים ותדע שגם לפי פשוטן של סוגיא זו דק"ש מהרהר משום שהצבור עסוקין בו ג"כ צריך לומר שגם בהמ"ז מיירי באוכל עם אחרים דאל"כ קשה בהמ"ז למה מהרהר כיון דלאו כדבור דמי וכן לדידי מיירי כן ולכן הקשה מתפלה שהיא ג"כ דאורייתא לפי דעת המקשן וג"כ הצבור עסוקין בו ואעפי"כ טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל עכ"פ בדבור ומ"ש מק"ש דקורא בשפתיו לר"ח ומתורץ קושית התוס' בד"ה הא לא אתחיל. ומשני שאני תפלה דלית בה מלכות שמים ולכך אף שהיא דאורייתא לא יתחיל דהך מעלה שהיא דאורייתא לחוד לא מהני והקשה הרי בהמ"ז לאחריו דלית בה מ"ש ותנן מברך לאחריו ש"מ דדאורייתא לחוד מהני וא"כ מ"ש בהמ"ז ומ"ש תפלה אידי ואידי דאורייתא. ומסיק אלא ק"ש ובהמ"ז דאורייתא ותפלה דרבנן עכשיו השיב לו לא כדסלקא אדעתיך שתפלה דאורייתא לא כן רק היא דרבנן ושייך לשון אלא שעכשיו חזר בו ממה שהי' סבור שתפלה דאורייתא ובזה סלקא כל הסוגי' על נכון:

ד"ה ה"ג וכו' עד אמר ר"י א"ר וכו' לפי הנראה הי' גרסת התוס' אמר רב יהודה אמר רב ספק וכו' ויש בזה ג' חילופי גרסאות הגרסא שלפנינו בגמ' הוא ר"י לחוד הוא מרא דמימרא לא משמי' דרב ולא משמי' דשמואל. וגירסת הרי"ף והרא"ש אמר ר"י שמואל. וגירסת התוס' אר"י אמר רב ולענ"ד גירסת הרי"ף המחוורת שהרי לקמן אמר ואמר ר"י א"ש הי' עומד וכו' ואם עדיין לא אמר כאן ל"י דבר משמי' דשמואל איך שייך ואמר:

ד"ה ספק אמר וכו' ותימא וכו'. הא דלא הקשו על תחלת המימרא דספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא למה אינו חוזר וקורא הלא יש בה תרתי מ"ש וי"מ. בראה דשם מיירי שאמת ויציב ודאי עדיין לא אמר וא"כ אף שיקרא ק"ש אכתי יהי' צריך לומר גם א"ו שמחויב עכ"פ מדרבנן לברך לאחרי' וכיון שסופו לומר אמת ויציב ויהי' יוצא ידי י"מ לכך אינו חוזר וקורא ק"ש:

בא"ד ועוד אומר הרר"ש דמיירי וכו' שי"ל שספק לא אמר אמת ויציב עם פ' ציצית וכו'. והא דקאמר ספק אמת ויציב ולא אמר ספק אמר ויאמר שהיא התחלת י"מ או עכ"פ ספק אמר י"מ. הטעם כפי מה שביארתי בדברי הגמרא וע"ל בדברינו:

ד"ה ור' יוחנן וכו' דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר ר"י א"ש וכו'. הא דפשוט להו אדבר. היינו דאם רב יהודה אתי לאפלוגי לא הי' המסדר הש"ס למימר ואמר ר"י וכו' אלא כך ה"ל למימר ור"י משמי' דשמואל אמר. ועוד דא"כ מאי מקשה איני והאמר ר"כ כי הוינן בי' רבה ב"א וכו' ומאי קושיא ודלמא רבה ב"א כר' יוחנן ס"ל א"ו שאין כאן פלוגתא:

מנין לברכת התורה לפניה וכו' עמ"ש בתשובת הרב פני משה בראשון בראשו ובשו"ת שאגת אריה להגאון אב"ד דק"ק מיץ סי' כ"ד ולהרב מר וקציעה א"ח סימן מ"ז ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף שם סי' מ"ז ובמח"ב שם בס"ד: