ניתלי ליה [שיתלה לו] ויצילנו מן העונש ומן היסורים בינתיים, עד שיביא את קרבנו, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר כן.

א וממשיכים לדון בברייתא, אמר מר [החכם]: מנין לעבירה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה הפנימי תולה? ותוהים על עצם השאלה: מנין?! הלוא כבר הוכחנו דבר זה, מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו] בראיה זו, שנדרש הוא לראיה אחרת?

ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו], השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שמקור הדין הוא בכתוב "מפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז) ואתה למד שחטאים דומיא [בדומה] לפשעים, מה פשעים דלאו [שאין הם] בני קרבן אף חטאים נמי [גם כן] דלאו [שאינם] בני קרבן, אימא [אמור] באופן אחר: מה פשעים הכוונה דלאו [שאינם] בני קרבן לעולם, אף חטאים אלה דלאו [שאינם] בני קרבן לעולם, ומאי נינהו [ומהם חטאים אלה] שאין מביאים עליהם קרבן כלל? זו טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, שכיון שאין בה ידיעה מתחילה אינו חייב בקרבן עולה ויורד. אבל עבירה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כיון דכי מתידע ליה [שכאשר יתוודע לו הדבר לבסוף] בר [בן חיוב] קרבן הוא — אימא [אמור] שלא ליתלי [יתלה] לו!

וכי תימא [ואם תאמר]: טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף — דבר זה שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר,

סלקא דעתך אמינא ניפוך מיפך [יעלה על דעתך לומר שנהפוך את הדברים], ונאמר ששעיר הנעשה בפנים הוא יכפר על שאין בו ידיעה בתחילה, והחיצון יתלה את כפרתה של טומאה שיש בה ידיעה בתחילה, שהרי בכתוב לא נתפרש על מה מכפר כל אחד מן השעירים. על כן אמר קרא [הכתוב] בענין שעיר הפנימי: "וכיפר... לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), מכלל הדברים אתה למד שמדובר באלה שבני חטאות נינהו [הם], והרי רק כאשר היתה ידיעה בתחילה, יוכל להביא קרבן כאשר יוודע לו לבסוף.

ושואלים: ונתכפר [ושיתכפר] על ידי שעיר זה כפרה גמורה, ולא יצטרך לכפרה אחרת גם כשייוודע לו! ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] "וכיפר... מחטאתם" הייתי באמת מפרש כדקא אמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "לכל חטאתם" כוונתו להנך דאתו [לאותם שבאים] בסופו של דבר לכלל חטאת, כשייוודע להם.

ושואלים: וכי מאחר שהשעיר הפנימי אינו מכפר, אם כן למה תולה? אמר ר' זירא: לומר, שאם מת לפני שהביא כפרתו — מת בלא עון. אמר ליה [לו] רבא: אם מת אינו צריך לכך, כי המיתה עצמה ממרקת ומנקה אותו מכל עוונותיו! אלא אמר רבא: תליה זו היא להגן עליו מן היסורין, שלא ייענש עד שיביא את קרבנו.

ב שנינו במשנה: אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, שנאמר "מלבד חטאת הכפורים..." (במדבר כט, יא), מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.

ושואלים: מכדי איתקושי איתקוש להדדי [הואיל והוקשו, הושוו השעירים זה לזה], ונכפר [ושיכפר] השעיר הפנימי אדידיה [על שלו], על הדברים שהוא מכפר, ועל הדברים שמכפר השעיר החיצון, ונפקא מינה [ויוצאת מכאן] מסקנה למעשה להיכא [למקום] שלא עבד [עשה] את השעיר החיצון, שיתכפרו ישראל בשעיר הפנימי! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" (שמות ל, י), לומר: כפרה אחת מכפר השעיר הפנימי, ואינו מכפר שתי כפרות.

ושואלים באופן אחר: כיון שיש היקש, ונכפר [ושיכפר] חיצון אדידיה [על שלו] על זה שהוא בעצמו מכפר, ואמאי דעביד [ועל מה שעושה, תולה] הקרבן הפנימי, נפקא מינה [יוצאת מכאן] תוצאה למעשה, לענין טומאה שאירעה בין זה לזה שיתכפר בשעיר החיצון! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] שוב באותו פסוק: "מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו", לומר: כפרה זו שמכפר השעיר הפנימי לא תהא