כל שבקדש פסול כל קדשים שנפסלו מכל טעם שהוא — בא הכתוב ליתן מצות לא תעשה על אכילתו! ומשיבים: כאן אין הדבר שייך, שכן הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שקודם פסולו היה חזי [ראוי], הכא [כאן] שקודם פסולו נמי לא חזי [גם כן אין ראוי] לא שייך בו איסור זה.

ושואלים: ולילקי נמי כאידך [ושילקה גם כן כאימרה אחרת] של ר' אליעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל שהוא ב"כליל תהיה" שיש מצוה לשרוף אותו כולו, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, כאמור "כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז)! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ורבא שאמר כי לדעת ר' שמעון לוקה חמש — דווקא מהאי קרא קאמר [מאותו פסוק שדרש ר' שמעון לעיל אמר], אף שיש גם איסור נוסף ב"כליל תהיה".

א אמר רב גידל אמר רב: כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה של דם קרבנות אלה על המזבח — לוקה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב] בענין קרבנות המילואים, שהותרו באכילה רק לכהנים, כחטאת ואשם: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג), לדייק: דווקא לאחר כפרה — אין [כן] יאכלו אותם, ואולם לפני כפרה — לא. ולשיטתו, לאו הבא מכלל עשה כלומר, איסור הנובע מתוך מצות עשה — לאו הוא כשאר הלאוים, ולוקים עליו.

מתיב [מקשה] על כך רבא: הלא נאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (דברים יד, ו), ומכאן אפשר לדייק: "אתה תאכלו" — ואין בהמה אחרת תאכלו, שבא הכתוב לשלול, ולאסור אכילתה של בהמה אחרת שאין בה סימני טהרה. ואי כדקאמרת [ואולם אם כמו שאתה אומר] שמצות העשה יוצרת ממילא מצות לא תעשה, מה שנאמר הלאה "את זה לא תאכלו" (דברים יד, ז) למה לי? והרי הדבר נלמד כבר ממצות העשה! אלא ודאי לאו הבא מכלל עשה — עשה הוא, ואין לוקים עליו!

אלא, יש לדחות את מה שאמרנו ולתקן: אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר] אמר רב גידל אמר רב: זר (מי שאינו כהן) שאכל מחטאת ואשם, לפני זריקה — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב] "ואכלו אתם אשר כפר בהם... וזר לא יאכל כי קדש הם", ואנו למדים: כל היכא דקרינן ביה [בכל מקום שאנו קוראים בו] "ואכלו אתם אשר כפר בהם" — באותו דבר קרינן ביה [קוראים אנו בו] גם כן "וזר לא יאכל קדש", וכל היכא דלא קרינן ביה [וכל מקום שאין אנו קוראים בו] "ואכלו אתם אשר כפר בהם" כגון כאן, קודם זריקת הדם על המזבח, שגם לכהנים אסורים קרבנות אלה — לא קרינן ביה [אין אנו קוראים בו] "וזר לא יאכל".

ב ושבים לדון בדין קריאה של הביכורים שהוזכר במשנה. אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיה: בכורים, הנחה ליד המזבח — מעכבת בהן, שאם לא עשו זאת, אינם מותרים לכהנים. קרייה (קריאה) של פרשת הביכורים אין מעכבת בהן.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: הפריש בכורים קודם לחג הסוכות, ועבר עליהן החג — ירקבו, ואין להם תקנה. מאי לאו [האם לא] סיבת הדבר היא משום דלא מצי למיקרי [שאינו יכול עוד לקרוא] עליהן את הקריאה, לפי שזמן הקריאה הוא רק עד החג? ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שקרייה אין מעכבת בהם, אמאי [מדוע] ירקבו?

ומשיבים: ר' אלעזר סבור כשיטת ר' זירא. שאמר ר' זירא בהלכות מנחות, ומכאן כלל גדול לדברים אחרים: כל הראוי לבילה (לבלילה) כל מנחה שראויה מצד גודלה לבלול אותה בשמן, כדין התורה — אין בילה מעכבת בו, וגם אם לא נבללה בפועל — אין הדבר פוסל את המנחה. וכל שאינו ראוי לבילה, שאי אפשר כלל לבלול אותו — בילה שציותה התורה מעכבת בו. וגם כאן, אף שהקריאה כשלעצמה איננה מעכבת, מכל מקום הביכורים צריכים להיות ראויים לקריאה. ואילו ביכורים אלו שעבר עליהם חג הסוכות — שוב אינם ראויים לקריאה, ולכן יירקבו.

ר' אחא בר יעקב מתני לה [היה שונה אותה, את ההלכה הזו] שיוחסה למעלה בשם ר' אלעזר, כדברי ר' אסי אמר ר' יוחנן, וקשיא ליה [והיה קשה לו] מתוך כך מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן. וכך שאל: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן בכורים הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן? והא בעא מיניה [והרי שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: בכורים מאימתי מותרין לכהנים? ואמר ליה [לו]: אותם ביכורים הראוין לקרייה — מותרים משקרא עליהן, ושאין ראוין לקרייה — משראו פני הבית. הרי שלדעתו, ביכורים שאינם ראוים לקריאה — אינם פסולים. ומצד שני, כיון שלא הזכיר הנחה כלל, משמע שהנחה אינה מעכבת בהם.

ואם כן הרי זו סתירה כפולה: קשיא [קשה] מדין קרייה על דין קרייה, קשיא [קשה] מדין הנחה על דין הנחה!

ומתרצים: מדין קרייה על דין קרייה לא קשיא [קשה], שיש לומר: הא [זו] שקריאה מעכבת — אמר כדעת ר' שמעון האמורה במשנתנו, והא [וזו] שאין קריאה מעכבת — כדעת רבנן [חכמים]. מדין הנחה על דין הנחה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], הא [זו] — כשיטת ר' יהודה, שסבור שאין הנחה מעכבת, והא [וזו] — כשיטת רבנן [חכמים], והם סבורים שהנחה מעכבת.

ושואלים: מאי [מה היא] שיטת ר' יהודה שאנו רומזים לה? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: נאמר בביכורים "והנחתו לפני ה' אלהיך" (דברים כו, י) — אין זו הנחה אלא זו תנופה (הנפה). אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש? כשהוא אומר קודם לכן "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) — הרי הנחה ליד המזבח אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "והנחתו" — יש לפרש שזו תנופה.

ומסבירים: ומאן [ומיהו] התנא דפליג עליה [החולק עליו] על ר' יהודה — שיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) — לימד על הבכורים שטעונין תנופה, דברי ר' אליעזר בן יעקב. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב?

אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "יד" "יד" משלמים, כיצד? כתיב הכא [נאמר כאן] בביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך" (דברים כו,ד), וכתיב [ונאמר] בקרבן שלמים "המקריב את זבח שלמיו לה'... ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה' " (ויקרא ז, כט— ל), ויש ללמוד משני דינים אלה זה על זה: מה כאן בביכורים כהן עושה זאת — אף להלן בשלמים צריך שיהיה זה כהן, ומן הצד האחר: מה להלן בשלמים בעלים, שהרי נאמר "המקריב... ידיו תביאנה" — אף כאן בביכורים בעלים. הא [הרי] כיצד אפשר שתיעשה התנופה גם על ידי הכהן וגם על ידי הבעלים? מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים ומניף יחד אתו.

ג אמר רבא בר אדא אמר ר' יצחק: בכורים