ישנו בכלל מלקות ארבעים, שכיון שעברו על לא תעשה שבתורה — לוקים, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים, ומדוע — שאם עשו תשובה על חטאם זה בית דין של מעלה מוחלין להן על עונש הכרת, ולכן אין לפוטרם ממלקות. חייבי מיתות בית דין — אינו בכלל מלקות ארבעים, שכן גם אם עשו תשובה — אין בית דין של מטה מוחלין להן, אלא דנים אותם למיתה, ואין אדם נענש פעמיים על אותה עבירה.

ר' יצחק אומר שיטה אחרת: אף חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין, אינם לוקים. וטעם הדבר — חייבי כריתות בכלל אחד היו, ככתוב "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח, כט), ובכללם גם הבא על אחותו, ולמה יצאת למה נתפרש במיוחד דין כרת באחותו, שנאמר שוב "ואיש אשר יקח את אחותו... ונכרתו לעיני בני עמם" (ויקרא כ, יז) — כדי להדגיש: לדונו את הבא על אחותו בכרת דווקא ולא במלקות, ומכאן למדים גם לכל חייבי הכריתות שאין לוקים.

א ומסבירים את השיטות. מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל שמחייב מלקות גם בחייבי מיתות בית דין? דכתיב [שנאמר] "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כח, נח) וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך בעונשו של העובר על כתוב זה "והפלא ה' את מכתך" (דברים כח, נט), והרי דרשו בענין זה: הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר בחייבי מלקות "והפילו השפט והכהו לפניו" (דברים כה, ב) — הוי אומר הפלאה זו מלקות היא, וכתיב [ונאמר] שהפלאה זו באה כעונש "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת", משמע שמי שאיננו מקיים כל אחת מן המצוות — מלקים אותו, ואף חייבי מיתות בית דין בכלל זה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] מפרש ר' ישמעאל, חייבי עשה נמי [גם כן] ילקו, שהרי נאמר בכתוב זה "כל דברי התורה הזאת"! ומשיבים: "אם לא תשמר" כתיב [נאמר], וכשיטת ר' אבין אמר ר' אילעי, שאמר ר' אבין אמר ר' אילעי: כל מקום שנאמר בתורה לשון "השמר" או "פן" וכן "אל" — אינו אלא איסור לא תעשה. וכיון שנאמר בכתוב זה "אם לא תשמור" — הכוונה היא דווקא לעובר על מצוות לא תעשה שלוקה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], על לאו שאין בו מעשה נמי [גם כן] ילקה, והרי אין לוקים עליו! ודוחים: "אם לא תשמור לעשות" כתיב [נאמר], וזה לא עשה מעשה.

ושואלים: לאו שניתק לעשה שנלווית אליו מצות עשה (כגון שלא לקחת האם על הבנים, אלא לשלח את האם) נמי [גם כן] ילקה עליו, שהרי יש בו מעשה, והרי אין לוקים עליו! ודוחים: אין מלקים על לאו שכזה, משום שאין מלקות אלא דומיא [בדומה] ללאו של חסימה שאסור לחסום שור בדישו (דברים כה, ד). שלאו זה הובא בתורה בסמוך לדין המלקות, כחלק מאותה פרשיה עצמה, ומסמיכות זו אנו למדים שאין לוקה על מצוות לא תעשה אלא בדומה לזו, והרי היא אינה ניתקת לעשה.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] לתירוץ זה, את כולהו [כל] השאלות הקודמות נמי [גם כן] יש לתרץ באותו אופן, שאין לוקים עליהן משום שלוקים רק על לאו שהוא דומיא [דומה] ללאו של חסימה, שהוא לא תעשה דווקא, ויש בו מעשה.

ב ומבררים: ור' עקיבא מאי טעמא [מה הטעם] שלדעתו חייבי מיתות בית דין אינם לוקים? נאמר "והכהו כדי רשעתו" (דברים כה, ב) לומר: משום רשעה אחת אתה מחייבו בעונש, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, שאין אדם נענש בשני עונשים על חטא אחד, ודי לו שנענש במיתה.

ור' ישמעאל סבור בענין זה: הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין מיתה וממון, או מלקות וממון, שאין מענישים אותו בשניהם כאחת, אבל מיתה ומלקות אינם כשני עונשים, אלא מיתה אריכתא [ארוכה] היא, שקודם מלקים אותו ואחר כך הורגים אותו.

ושואלים: ולר' עקיבא, אי הכי [אם כך] חייבי כריתות נמי [גם כן], כיון שהם חייבים כרת לא יתחייבו בעונש נוסף של מלקות! מאי אמרת [מה אתה אומר] בתשובה לכך, שאם עשו תשובה הרי הם נפטרים מן המיתה? ואולם השתא מיהת לא עבדי [עכשיו בכל אופן עדיין לא עשו]!

אמר ר' אבהו: בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות, דגמר [שלמד] בגזירה שווה "לעיני" ("ונכרתו לעיני בני עמם" ויקרא כ, יז) מ"לעיניך" ("ארבעים יכנו... ונקלה אחיך לעיניך" דברים כה, ג). מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא בר ממל: אי הכי [אם כך] חייבי מיתות בית דין נמי נגמר [גם כן נלמדם] מגזירה שווה, ממה שכתוב "מעיני" ("אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" במדבר טו, כד) האמור בעבודה זרה, שחייבים עליה מיתת בית דין, מ"לעיניך" האמור במלקות, וילקו אף חייבי מיתות בית דין!

ודוחים: דנין לומדים בגזירה שווה "לעיני" מ"לעיניך" בגלל הדמיון בלשון, ואין דנין "מעיני" מ"לעיניך". ושואלים: והאם הבדל זה מונע מלדרוש גזירה שווה?

ומאי נפקא מיניה [מה יוצא מזה] מה משנה הבדל קטן זה? והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ושב הכהן" (ויקרא יד, יט) ונאמר "ובא הכהן" (במדבר טו, מד), זו היא שיבה וזו היא ביאה, ולמדים גזירה שווה מזה על זה, אף שהמילים כלל אינן זהות!

ועוד אפשר לומר: לגמר [שנלמד] גזירה שווה "מעיני" האמור במיתת בית דין מ"לעיני" האמור בכריתות, שבין מילים אלו יש דמיון, דהא גמור [שהרי כבר למד] דין מלקות בחייבי כריתות שנאמר בהם "לעיני" מ"לעיניך"!

ומעירים: קבלה מיניה [קבל ממנו] ר' שמואל בר רב יצחק שזה הוא טעם הדבר: מה שלמדים מהכתוב "כדי רשעתו" — משום רשעה אחת אתה (בית הדין) מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות — דווקא ברשעה בעונש המסורה לבית דין הכתוב מדבר, אבל עונש שבידי שמים איננו בכלל זה.

ג רבא אמר: את המחלוקת שבין ר' ישמעאל ור' עקיבא יש להגדיר ולהעמיד באופן זה: אם אתרו ביה [התרו בו] בשעת עבירה שהוא נענש לקטלא [למיתה] — כולי עלמא לא פליגי [הכל, ואף ר' ישמעאל, אינם חלוקים] שאין לוקה ומת. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כגון דאתרו ביה [שהתרו בו] למלקות בלבד, ר' ישמעאל סבר [סבור]: לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין — לוקין עליו, אם התרו בו רק למלקות. ור' עקיבא סבר: שכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין — אין לוקין עליו, שאין בו חיוב מלקות כלל, ורק לענין מיתת בית דין נאמר.

ושואלים: ולדעת ר' עקיבא, אי הכי [אם כך] חייבי כריתות נמי [גם כן] נאמר כי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא, ולא למלקות! אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר אבימי מהגרוניא משמיה [משמו] של רבא: חייבי כריתות כלל לא צריכי [צריכים] התראה בכתוב, כדי להיענש, שהרי המבטל מצוות פסח ומילה ענש עליהם הכתוב בכרת אף על פי שלא הזהיר, ומשום כך נותרת האזהרה שבחייבי כריתות לענין מלקות.

ושואלים: ודלמא [ושמא] אזהרה שנאמרה בחייבי כריתות נאמרה רק לענין קרבן, שאם עובר בשגגה על הלאו חייב להביא קרבן חטאת, אבל לא ילקה על כך. וראיה לדבר, דהא [שהרי] פסח ומילה דלית בהו [שאין בהם] אזהרה לא מייתי [מביאים] קרבן אם ביטלו אותם!

ודוחים: התם לאו היינו טעמא [שם, בביטול פסח ומילה, לא זהו הטעם] שאין מביאים קרבן, אלא משום דאיתקש [שהוקשה, הושוותה] כל התורה כולה לענין קרבן חטאת שמביאים על שגגה לעבודה זרה: מה עבודה זרה שהיא דבר שאומרים לו לאדם שב ואל תעשה — מביא עליה קרבן חטאת אם עבר ועשה מעשה בשוגג, אף כל עבירה שיש בה שב ואל תעשה, אם עבר ועשה מעשה בשוגג — חייב עליו חטאת, לאפוקי הני [להוציא את אלה], פסח ומילה, שיש בהן ציווי של קום עשה, והעבירה שהוא עובר היא בהימנעות בלבד.

רבינא אמר: לעולם טעמו של ר' עקיבא לחייב מלקות בחייבי כריתות, הוא ל