"מקלט" היה כתוב על שלט בכל פרשת דרכים (צומת), לסימון הדרך הפונה לעיר המקלט, כדי שיכיר הרוצח בשגגה את דרכו לעיר המקלט ויפנה לשם. אמר רב כהנא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד זאת? "תכין לך הדרך" (דברים יט, ג) לומר: עשה [לך] הכנה לדרך.

א ומתוך שהוזכרה הלכה זו, מביאים: רב חמא בר חנינא בדרשתו פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא [פתיחה לפרשה זו של דיני גלות מכאן] מפסוק זה: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כה, ח), וכך אמר: אם לחטאים יורה דרך, שהרי מעמידים שלטים בדרכים המורים להורגים היכן היא עיר המקלט — קל וחומר לצדיקים שעוזר להם ה' ומורה להם דרך טובה.

ר' שמעון בן לקיש בדרשתו פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא [פתיחה לפרשה זו מכאן]: נאמר במי שהרג בשגגה "ואשר לא צדה (התכוון) והאלהים אנה (זימן) לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג). ויש לתמוה: מדוע יגרום ה' לאדם להכשילו במעשה כזה? תשובה לדבר מצויה בפסוק "כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע" (שמואל א כד, יג), שאין מעשה רע נעשה אלא על ידי מי שכבר יש בו חטא.

ולפי זה יש להבין את הפסוק "והאלקים אנה לידו", במה הכתוב מדבר — בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים שהרג ולזה אין עדים שהרג, ואין איש יודע מה שעשו, ולכן אינם נענשים זה בגלות וזה במיתה. הקדוש ברוך הוא מזמינן מביאם לכך שיזדמנו שניהם לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם, ונפל עליו והרגו, ובהזדמנות זו יש עדים בדבר, ונמצא זה שהרג במזיד — נהרג כראוי לו, וזה שהרג בשוגג — גולה כראוי לו.

ואגב העיסוק בדרך שה' מוליך בה את האדם, מביאים, אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש האומרים אותה אמרה] שאמר רב הונא אמר ר' אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים אנו למדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה — שם מוליכין אותו ומסייעים לו.

מן התורה אנו למדים דבר זה, דכתיב [שנאמר] שאמר ה' תחילה לבלעם: "לא תלך עמהם" (במדבר כב, יד), עם שרי בלק, ולאחר מכן כאשר הפציר, והוכיח בעצמו שהוא רוצה ללכת, כתיב [נאמר]: "קום לך אתם" (במדבר כב, כ). מן הנביאים — דכתיב [שנאמר]: "אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך (זו) תלך" (ישעיה מח, יז), כלומר, בדרך שהאדם בחר ללכת בה — שם ידריכוהו משמים. מן הכתובים — דכתיב [שנאמר]: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד), משמע שאם רוצה אדם ללכת בדרך ליצנות עוזרים לו משמים להיות לץ, ולרוצים להיות ענווים נותנים חן.

ב ושוב לענין ההלכה בדינו של הגולה, אמר רב הונא: רוצח שגלה לעיר מקלט, ומצאו גואל הדם בדרכו לעיר המקלט, והרגו — פטור גואל הדם. ומעירים: קסבר [סבור הוא] רב הונא, שהכתוב "פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח... והכהו נפש... ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום" (דברים יט, ו) — בגואל הדם הוא דכתיב [שנאמר], שאין גואל הדם נענש אם הרג את הרוצח.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא, ממה ששנינו בברייתא: "ולו אין משפט מות" — ברוצח הכתוב מדבר, כלומר זה שרצח בשגגה אין עליו משפט מות, ולכן נצטוו ישראל לעשות ערי מקלט להצילו ממיתה. ודנה הברייתא ומוכיחה שאכן הדברים מוסבים על הרוצח: אתה אומר שמדובר ברוצח, או אינו אלא בגואל הדם? כשהוא אומר קודם לכן "והוא לא שנא לו מתמול שלשום" (דברים יט, ד) ושם בוודאי מדובר על הרוצח — הוי אומר שגם מי שמדובר עליו כאן בלשון זו ברוצח הכתוב מדבר. ואם כן קשה על רב הונא מברייתא זו!

ומשיבים: רב הונא הוא דאמר כי האי תנא [שאומר כדעת תנא זה] שיש לו שיטה אחרת משיטת ברייתא זו. דתניא [ששנויה ברייתא] אחרת: "ולו אין משפט מות" — בגואל הדם הכתוב מדבר. ויש לדון: אתה אומר בגואל הדם הכתוב מדבר, או אינו אלא ברוצח? כשהוא אומר "כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום" — הרי שהכתוב על הרוצח אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "ולו אין משפט מות" — בגואל הדם הכתוב מדבר.

ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן [שנינו במשנתנו]: מוסרין לו להורג בשגגה הגולה לעיר מקלט שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך, וידברו אליו. ונברר: מאי לאו [האם אין] הכוונה דמתרו ביה [שמתרים בו] החכמים בגואל הדם, דאי קטיל [שאם הוא הורג] את הרוצח בשגגה בר קטלא [בן מוות] הוא? והרי זה שלא כדברי רב הונא הפוטר את גואל הדם שהרג את רוצח בשגגה.

ודוחים: לא, אפשר להסביר כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: וידברו אליו דברים הראויים לו לגואל הדם, אומרים לו: אל תנהג בו מנהג שופכי דמים, בשגגה בא מעשה לידו. ר' מאיר אומר: הוא מדבר על ידי עצמו, שנאמר "וזה דבר הרצח" (דברים יט, ד) כלומר, הרוצח עצמו צריך להתנצל ולומר את הדברים. אמרו לו חכמים לר' מאיר: הרבה שליחות עושה. שיש דברים רבים שאדם עצמו קשה לו לעשותם, ואם הוא עושה אותם הם אינם מתקבלים, והם נעשים בדרך טובה יותר על ידי שליח. ודנים בלשון הברייתא.

אמר מר [החכם]: בשגגה בא מעשה לידו. ותוהים: פשיטא [פשוט הדבר], דאי [שאם] במזיד, וכי בר [בן] גלות הוא? ומשיבים: אין [כן], שפעמים שאף רוצח במזיד בורח לעיר מקלט, ומוסיפים:

והא תניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: בתחלה, כל הרוצחים אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין ובורחים לערי מקלט, ולאחר מכן בית דין שבמקומם שולחין ומביאין אותם משם.

ולאחר שביררו בית הדין את דינו, מי שנתחייב מיתה — הרגוהו, שנאמר "ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם ונתנו אתו ביד גאל הדם ומת" (שם יב). מי שלא נתחייב כל עונש על מעשהו — פטרוהו, שנאמר: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם" (במדבר לה, כה) מי שנתחייב גלות — מחזירין אותו למקומו לעיר המקלט, שנאמר "והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה" (במדבר לה, כה).

רבי אומר: אין התורה מצווה על ההורגים במזיד לברוח לערי מקלט, אלא התורה מתייחסת למצב הקיים, וההורגים במזיד מעצמן הן גולין, כסבורין הן כי אחד שוגג ואחד מזיד — קולטות הערים הללו, והן אינן יודעין שבשוגג קולטות, במזיד אינן קולטות.

ג אמר ר' אלעזר: עיר מקלט שרובה רוצחים כלומר, שברחו אליה הרבה רוצחים בשגגה עד שנעשתה רובה רוצחים — שוב אינה קולטת, שנאמר במי שהרג בשגגה וברח לעיר מקלט "ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו" (יהושע כ, ד), שיש לו דברים המיוחדים לו להגיד לזקני העיר, ולא שהושוו דבריהן לדבריו, שאף הם אמרו דברים אלה בשעתם כאשר הם גלו לעיר המקלט בהיותם רוצחים בשגגה.

ועוד אמר ר' אלעזר: עיר שאין בה זקנים (חכמים) — אינה קולטת רוצחים בשגגה, דבעינן [שצריכים אנו] שיתקיים הכתוב "ודבר באזני זקני העיר" וליכא [ואין]. ובנקודה זו נחלקו חכמים, וכך איתמר [נאמר]: עיר שאין בה זקנים, ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אומר: קולטת, וחד [ואחד מהם] אומר: אינה קולטת. ומסבירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אינה קולטת — בעינן [צריכים אנו] שיהיו "זקני העיר", וליכא [ואין כאן]. למאן דאמר [ולדעת מי שאומר] קולטת — תנאי זה הוא מצוה בעלמא [בלבד], לכתחילה, אבל למעשה — גם בלא זקנים יש לה דין עיר מקלט.

ועוד נחלקו בענין זה בנושאים אחרים: עיר שאין בה זקנים, ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר: נעשה בה בן סורר ומורה, וחד [ואחד מהם] אמר: אין נעשה בה בן סורר ומורה. ומסבירים את טעמיהם: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אין נעשה בה בן סורר ומורה — בעינן [צריכים אנו] שיתקיים הכתוב "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים כא, יט), וליכא [ואין כאן]. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נעשה בן סורר ומורה — "זקני עירו" הוא מצוה בעלמא [בלבד], לכתחילה.

ועוד נחלקו בעיר שאין בה זקנים, ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר: מביאה עגלה ערופה אם נמצא אדם הרוג ליד העיר הזו, וחד [ואחד מהם] אמר: אינה מביאה עגלה ערופה. וגם כאן דומים טעמיהם: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אינה מביאה עגלה ערופה — בעינן [צריכים אנו] שיתקיים "והורידו זקני העיר ההיא את העגלה" (שם כא, ד), וליכא [ואין כאן]. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מביאה עגלה ערופה — "זקני העיר ההיא" הוא מצוה בעלמא [בלבד].

ד אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נאמרה פרשת רוצחים