ותוהים: אי [אם] סבור ר' יהודה שאיסטטית היא כת עדים זו, ואנו חושדים בהם שאינם עדי אמת — אפילו כת ראשונה שהוזמה על ידם נמי [גם כן] לא תיהרג! אמר ר' אבהו: מדובר במקרה שכבר קדמו והרגו את הכת הראשונה. והוא מה שאמר ר' יהודה שאינה נהרגת אלא הכת הראשונה, שכבר נהרגה.

ושואלים: אם כך הוא, מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ומה טעם לקבוע דבר זה כהלכה? אלא יש לדחות הסבר זה. אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא אומר] כך צריך להבין את דברי ר' יהודה: אם אינה אלא כת אחת שהוזמה — נהרגת, אי איכא טפי [אם יש יותר] מכת אחת — אין נהרגין כלל. ומקשים: הא [הרי] "בלבד" קאמר [אומר], כאשר הוא אומר שאין נהרגת אלא כת ראשונה בלבד — משמע שמדובר כשיש יותר, ולפי פירושו של רבא אין לשון זו מדוייקת! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

ובקשר למחלוקת שבמשנתנו מספרים, ההיא איתתא דאתאי סהדי ואישתקור [אשה אחת שהביאה עדים להעיד באיזה ענין לטובתה, ונמצאו שקרנים], אייתי סהדי ואישתקור [הביאה עדים אחרים, ונמצאו גם הם שקרנים]. אזלה אייתי סהדי אחריני [הלכה והביאה עדים אחרים] שלא אישתקור [נמצאו שקרנים], ודנו חכמים אם יש לקבל את עדותם של אלו. אמר ריש לקיש: הוחזקה אשה זו להביא עדי שקר, ולכן, לא נקבל את עדותם של אלו. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: גם אם היא אשה זו הוחזקה כשקרנית, כל ישראל מי [האם] הוחזקו? ומדוע בגללה נחשוד בעדים אלו שהם משקרים?

מסופר, זימנין הוו יתבי [פעם אחרת היו יושבים] ריש לקיש ור' אלעזר קמיה [לפני] ר' יוחנן, אתא כי האי מעשה לקמייהו [בא מעשה כגון זה לפניהם] לדון בו. אמר ריש לקיש: הוחזקה זו כשקרנית. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אם הוחזקה זו כשקרנית — כל ישראל מי [האם] הוחזקו כשקרנים? כששמע ריש לקיש תשובה זו מר' יוחנן, בדיוק כפי שאמר לו קודם לכן ר' אלעזר, הדר חזיה [החזיר פניו והביט] לעבר ר' אלעזר בישות [בעין רעה], אמר ליה [לו]: שמעת מילי מבר נפחא [דברים מבן הנפח, מר' יוחנן] ולא אמרת לי משמיה [בשמו]? אילו ידעתי שזו שיטת ר' יוחנן הייתי מקבל אותה.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי ריש לקיש שאמר את דבריו, שאשה זו הוחזקה כמביאה עדי שקר, סבור כר' יהודה במשנתנו, שחושד בעדותה של אותה כת של עדים כשקר, למרות שאין לכך ראיה ברורה, אלא על סמך אומדנא, ואילו ר' יוחנן דאמר כרבנן [שאומר כדעת חכמים] שאין מסתמכים על אומדנא כזאת, כל זמן שאין לכך ראיות של ממש?

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ריש לקיש: אנא דאמרי לך [אני שאמרתי דברי] אפילו לרבנן [לשיטת חכמים], שכן עד כאן לא קא אמרי רבנן התם [שמענו שאמרו חכמים שם, במשנתנו] שסומכים על הכת המזימה אף שהזימה כמה כתות עדים, אלא דליכא דקא מהדר [כאשר אין לפנינו מי שמחזר] לשכור עדי שקר, ואפשר לומר שאמת אמרו. אבל הכא איכא הא דקא מהדרא [כאן יש לפנינו אשה זו שמחזרת] אחרי עדי שקר ויש לחשוד בה.

ור' יוחנן אמר לך [יכול היה לומר לך]: אנא דאמרי [אני שאמרתי את דברי] אפילו לר' יהודה, שכן עד כאן לא קאמר [שמענו שאמר] ר' יהודה התם [שם, במשנתנו] שיש לחשוד בכת המזימה, אלא כשהדברים עצמם מורים כן, דאמרינן: אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי [שאנו אומרים: וכי כולם, כל העדים שהוזמו, אצל מזימים אלה היו עומדים]? ויש איפוא להניח שכל מה שהזימו — לא היה נכון. אבל הכא [כאן] יש לומר כי הני ידעי בסהדותא, והני לא ידעי בסהדותא [עדים אלה, שלא הוכח ששיקרו, יודעים בעדות, ואלה אינם יודעים בעדות], ולכן גם אם הוכח שהעדים הראשונים משקרים, אינו הוכחה שגם האחרים משקרים.

א משנה אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין של הנידון בבית הדין ליהרג על פי עדותם. ומנין שכך הוא? שהרי הצדוקין אומרים אינו כן, אלא אין העדים הזוממים נהרגים, אלא עד שיהרג הנידון על פי עדותם, משום שנאמר "נפש תחת נפש" (שמות כא, כב. וראה דברים יט, כא).

אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) והרי מכאן משמע שמדובר כשאחיו (כלומר, הנידון) קיים. ואם כן למה נאמר "נפש תחת נפש" — ללמדנו פרט אחר בדין זה: יכול כבר משעה שקבלו הדיינים את עדותן בבית דין יהרגו, למרות שלא נגמר דינו למיתה — תלמוד לומר: "נפש תחת נפש", הא אינם נהרגין עד שיגמר הדין, משעה שעומדים ליטול את נפשו, ולא קודם לכן.

ב גמרא ובענין ההלכה האמורה במשנה, תנא [שנה החכם] בריבי (אדם גדול אחד): אם עדיין לא הרגו את הנידון — העדים הזוממים נהרגין, אם הרגו — אין נהרגין. אמר לו אביו של אותו חכם, שגם הוא היה איש חשוב: בני, לאו (וכי לא) קל וחומר הוא, שאם כאשר לא הרגו הם נהרגים — כל שכן שאם הרגו הם נהרגים!

אמר לו: לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין (מקל וחומר) אלא צריך הוכחה מפורשת בכתוב זה. ומביאים ראיה לכלל זה, דתניא [ששנויה ברייתא]: על הכתוב בפרשת עונשם של איסורי עריות "איש אשר יקח [את] אחתו בת אביו או בת אמו" (ויקרא כ, יז), אמרו חכמים: אין לי מן הכתוב אלא בת אביו שלא (שאינה) בת אמו, או בת אמו שלא בת אביו. ואולם, אחות שהיא בת אמו וגם בת אביו מנין שגם עליה חייב? תלמוד לומר "ערות אחתו גלה" (ויקרא כ, יז), כלומר, כל שהיא אחותו — חייב עליה.

וממשיכה הברייתא בדיון: עד שלא יאמר הכתוב במפורש — יש לי להוכיח דבר זה בדין (מקל וחומר): אם ענש על בת אביו שלא בת אמו, וכן ענש על בת אמו שלא בת אביו — אחותו שהיא בת אביו ובת אמו לא כל שכן שייענש עליה? הא (הרי) למדת מכאן שאין עונשין מן הדין, אלא צריך הוכחה מן הכתוב.

וממשיכה הברייתא: עונש לאחותו שהיא אביו ואמו שמענו בכתוב זה, אזהרה כלומר, מקור שבו נאמר האיסור הזה, מנין לנו? תלמוד לומר "ערות אחותך בת אביך או בת אמך... לא תגלה" (ויקרא יח, ט). אין לי אלא אזהרה לבת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו, אבל אחותו שהיא בת אביו ובת אמו מנין שהוא מוזהר עליה? תלמוד לומר "ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך הוא" (ויקרא יח יא) לומר: כל שהיא אחותך — יש עליה איסור.

ולכאורה אפשר היה לטעון גם כאן: עד שלא יאמר הכתוב במפורש, יש לי ללמוד דבר זה מן הדין (מקל וחומר): מה אם הוזהר על אחותו שהיא בת אמו שלא בת אביו, וכן הוזהר על בת אביו שלא בת אמו, אחות זו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו לא כל שכן שהוא מוזהר עליה? הא למדת שאף אין מזהירין מן הדין.

ומבררים: עד כאן לא למדנו אלא לענין חייבי מיתות, חייבי מלקיות מנין שגם בהם אין עונשים מן הדין — תלמוד לומר גזירה שווה "רשע" "רשע", שמילה זו נאמרה גם בחייבי מיתות בית דין ("אשר הוא רשע למות". במדבר לה, לא), וגם בחייבי מלקות ("והיה אם בן הכות הרשע". דברים כה, ב).

חייבי גליות מנין שאין לומדים את עונשם בדרך קל וחומר — אתיא [בא] הדבר בגזירה שווה של "רצח" "רצח", שנאמר גם ברוצח במזיד (במדבר לה, כא) וגם ברוצח בשגגה (במדבר לה, יא), ללמדנו שבכל עונשי גוף אין למדים הלכה מקל וחומר.

ג ובענין ששנינו במשנתנו תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה בן טבאי בלשון שבועה: אראה בנחמה (אזכה לראות את הנחמה והגאולה לעתיד לבוא) אם לא הרגתי בבית הדין עד זומם. ואמר זאת כדי להוציא (לבטל, לשלול) מסברה זו המצויה בלבן של צדוקים. שהיו הצדוקים אומרים: אין העדים זוממין נהרגין אלא עד שיהרג הנדון, והוא הרג את העד הזומם אף על פי שלא נהרג הנידון.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי במה שעשית, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם, ובמקרה זה הרי הוזם רק אחד מהם ולא שניהם.

מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח, שלא יטעה שוב. וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח בבכיה על קברו של אותו העד, לבקש מחילה על שגרם לו מיתה, והיה קולו נשמע מרחוק, וכסבורין העם לומר: קולו של הרוג הוא זה, שבוכה. אמר להם יהודה בן טבאי: קולי שלי הוא, תדעו שכן הוא — למחר (בעתיד) הוא (כלומר, בלשון נקיה, אני) מת, ואז אין קולו נשמע.

ומעירים על כך, אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: זו אינה הוכחה שאין זה קולו של ההרוג, אם לאחר מות ר' יהודה בן טבאי השתתק הקול, דלמא בדינא קם בהדיה [שמא בדין שמים עמד אתו], ולכן איננו צועק עוד בעולם הזה, אי נמי פיוסי פייסיה [או גם כן שמא פייס אותו ר' יהודה בן טבאי בעולם הבא] ולכן הוא השתתק, ואין מכאן בעצם הוכחה גמורה.

ד משנה נאמר: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" (דברים יז, ו), ויש לשאול: אם מתקיימת העדות בשנים — למה פרט הכתוב בשלשה? אלא בא הכתוב להקיש (להשוות) שלשה לשנים, ללמדנו שדינם שווה: מה שלשה מזימין את השנים — אף השנים יזומו את השלשה. ומנין ששנים יכולים להזים אפילו מאה עדים — תלמוד לומר "שלושה עדים", והרי מדובר כאן על עדים! אלא בא הדבר לרבות כל קבוצה של עדים, אפילו יותר משלושה, שגם שנים יכולים להזים אותם.

ר' שמעון אומר: דבר אחר למדים מייתור הכתוב, מה שנים שהעידו על אדם שחייב מיתה אינן נהרגין על עדות זו עד שיהיו שניהם זוממין — אף שלשה שבאו להעיד כאחד, והוזמו, אינן נהרגין עד שיהיו שלשתם זוממין. ומנין שכך הוא הדין אפילו במאה עדים — תלמוד לומר "עדים" לומר, שכל עדים שבאו בקבוצה אחת דינם כעדות אחת לענין זה.

ר' עקיבא אומר: לא בא השלישי הנזכר בכתוב זה להקל, אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו כמו השנים שהעיד עימם. כלומר, שאף שאפשר היה לומר שעדותו של השלישי מיותרת לאחר שכבר העידו שנים, ושמא השלישי והבאים אחריו ייפטרו, לכן בא לומר שכיון שהיה יחד איתם והוזם יחד אתם — אף הוא נהרג.

וכאן אפשר גם ללמוד מוסר השכל: ואם כן ענש הכתוב לנטפל (למי שנספח) לעוברי עבירה שיהיה דינו כעוברי עבירה למרות שהעבירה כבר נעשית בלעדיו — על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

ועוד אפשר ללמוד מהשוואה זו: ומה שנים אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול — עדותן בטלה, שהרי אין כאן עוד עדות שני עדים, אף שלשה שבאו להעיד כאחד אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן של כולם בטלה, אף שהשניים האחרים לא נפסלו. מנין אפילו היו מאה עדים — תלמוד לומר "עדים".