א גמרא על המחלוקת הראשונה שבמשנתנו בין ר' מאיר וחכמים, בעדים זוממים שמשלמים כפי שזממו, האם הם גם לוקים, שואלים: בשלמא לרבנן [נניח לשיטת חכמים] הרי "והכהו... כדי רשעתו" (דברים כה, ב) כתיב [נאמר] במי שנתחייב מלקות, ומדיוק המלים נלמד: משום רשעה אחת אתה מחייבו, בעונש אחד, ואי (ואין) אתה מחייבו משום שתי רשעיות, בשני עונשים. אלא ר' מאיר מאי טעמא [מה הטעם] שמחייב אדם בשני עונשים על עבירה אחת?

אמר עולא: גמר [לומד הוא] דין זה ממוציא שם רע על אשתו, שזנתה קודם שנשאה, מה מוציא שם רע לוקה ומשלם, שהרי נאמר שם "ויסרו אותו, וענשו אותו מאה כסף" (שמות כב, יח— יט) — אף כל העובר עבירה שיש בה צד מלקות וצד תשלומים לוקה ומשלם. ומקשים על השוואה זו: מה למוציא שם רע שכן קנס, תשלום קצוב מיוחד שחייבה אותו התורה, ואיך ניתן ללמוד ממנו לתשלום שאינו קנס, כגון זה של עדים זוממים? ומשיבים: סבר לה [סבור ר' מאיר בענין זה] כר' עקיבא, שאמר: מה שמשלמים עדים זוממין כאשר זממו — קנסא [קנס] הוא.

ב ומעירים: איכא דמתני להא [יש ששונים את האמרה הזו] של עולא אהא [על דבר זה], דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר בקרבן הפסח "לא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרופו" (שמות יב, י), בא הכתוב ליתן מצות עשה של שריפה אחר לא תעשה של "לא תותירו", לומר שאין לוקין עליו, אם הותיר במזיד. אלו דברי ר' יהודה. כי לאו זה הוא "לאו הניתק לעשה", שיש מצות עשה שבאה לתקנו ולהשלימו, ואין לוקים על לאו שכזה.

ר' עקיבא אומר: לא מן השם הוא זה כלומר, לא מטעם זה אין לוקים עליו, אלא משום דהוה ליה [שהריהו] הלאו של "לא תותירו" לאו שאין בו מעשה, שהרי ההותרה היא הימנעות ממעשה, ולא עשיית מעשה אסור, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ומדייקים: מכלל מחלוקת זו יש להבין שר' יהודה המחייב מלקות סבר [סבור] לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. מנא ליה [מנין לו שלוקים על לאו כזה]?

אמר עולא: גמר [לומד] ר' יהודה ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע שהוא לאו שאין בו מעשה, שהרי עבר עבירה בדיבור, ולא עשה מעשה, לוקין עליו — אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ועל לימוד זה מקשים: מה למוציא שם רע, שיש בו צד חמור, שכן גם לוקה וגם משלם על אותה עבירה, מה שאין כן בדינים אחרים, וכיון שכן — אי אפשר ללמוד ממנו ללאו אחר שאין בו מעשה שילקו עליו!

אלא אמר ריש לקיש: גמר [לומד] ר' יהודה כלל זה מעדים זוממין, מה עדים זוממין — לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, אף כל לאו שאין בו מעשה — לוקין עליו. וחוזרים ומקשים: אף מכאן אין להביא ראיה, מה לעדים זוממין שכן יש בהם חומרה מיוחדת, שאין צריכין התראה מוקדמת לפני המעשה כדי להענישם, וכרגיל אין אדם נענש בעונש גוף אלא אם כן התרו בו מראש שלא יעבור עבירה זו!

ומשיבים: מוציא שם רע יוכיח, שיש בו צורך בהתראה, ולוקה על לאו שאין בו מעשה. וחזר הדין חוזרת ההוכחה למקומה, שאנו אומרים: לא ראי זה כראי זה, אין דומה דין עדים זוממים לדין מוציא שם רע, ולא ראי זה כראי זה, אינו דומה דין מוציא שם רע לדין עדים זוממים, הצד השוה שבהן הוא: לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו, אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ומקשים: מה להצד השוה שבהן שכן שניהם הם קנס, ולא ניתן ללמוד מהם, איפוא, לאיסורים אחרים שאין בהם קנס! את הקושיה הזו דוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה] כי ר' יהודה לא סבר לה [אינו סבור אותה בענין זה] כר' עקיבא, שמה שעדים זוממים משלמים נחשב קנס.

אלא יש דחיה אחרת: מה להצד השוה שבהן — שכן יש בהן, בכל אחד מהם, צד חמור שאינו קיים בדינים אחרים, במוציא שם רע — שלוקה ומשלם, ובעדים זוממים — שאינם צריכים התראה, וכיון שיש בהם צד חמור ומיוחד אי אפשר ללמוד מהם להלכות אחרות! ומסבירים: ור' יהודה ענין זה של צד חמור לא פריך [אינו מקשה], שלדעתו צד חמור שאינו שווה בשני הדינים אינו נימוק מספיק כדי לדחות בגללו את הלימוד מן הצד השווה שבהם.

ג ושבים לדון במשנתנו, בעדים שהעידו על פלוני שחייב מלקות, שלדעת ר' מאיר לוקים גם משום "לא תענה ברעך עד שקר" וגם משום "ועשיתם לו כאשר זמם", ואילו לדעת חכמים לוקים רק משום "כאשר זמם". ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [את הפסוק הזה] "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג) מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו] מה הם למדים ממנו אם אין לוקים עליו?

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך להם] לשם אזהרה לעדים זוממין, שכל עונש האמור בתורה צריך אזהרה — איסור מפורש לעשות אותו דבר שנענשים עליו, וכך גם עונשם של עדים זוממים, צריך שיהא איסור בצידו. ושואלים: ור' מאיר, הסבור שלאו זה לוקים עליו, אזהרה לעדים זוממין מנא ליה [מנין לו]? אמר ר' ירמיה: נפקא ליה [יוצא לו] דין זה מהכתוב האמור בפרשת עדים זוממים "והנשארים ישמעו ויראו ולא יסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יט, כ), ו"לא יוסיפו" הוא האזהרה, שאסור לעשות כמעשה העדים הזוממים.

ומן הצד האחר, ורבנן [וחכמים] מה הם למדים ממקרא זה? ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] לשיטת חכמים,