אמר ליה [לו] הערבי: כל תלתין יומין מהדרא להו [שלושים יום מחזירה אותם] גיהנם למקום זה כדרך שמתבשל בשר בתוך קלחת, ואמרי הכי [ואומרים הם כך]: "משה ותורתו אמת והן בדאים".

א שנינו במשנה שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא. תנו רבנן [שנו חכמים]: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו" (במדבר יד, לה) ומפרשים: "יתמו" — בעולם הזה, "ושם ימתו" — בעולם הבא. ואמר בענין דור המדבר: "אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי" (תהלים צה, יא), כלומר, שאינם זוכים למנוחת הנצח, אלו דברי ר' עקיבא.

ר' אליעזר אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר: "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה) — אלו יוצאי מצרים שכרתו ברית עולם עם ה' בהר סיני. אלא מה אני מקיים "אשר נשבעתי באפי"? יש להבין: באפי (בכעסי) נשבעתי בשעתו, וחוזרני בי כאשר סרה חמת ה' מהם.

ר' יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה לדור המדבר אלא כנגד דורות הבאים, וכך יש להבינו: "אספו לי חסידי" — אלו צדיקים שבכל דור ודור, "כרתי בריתי".. — אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קידוש השם לתוך כבש האש, "עלי זבח" — אלו ר' עקיבא וחביריו, שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה.

ר' שמעון בן מנסיא אומר: באים הן דור המדבר לעולם הבא, שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה" (ישעיה לה, י), לומר שאותם שפדה ה' פעם — עוד יבואו לציון. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שבקה [עזב, הניח אותה] ר' עקיבא לחסידותיה [את חסידותו] ודרש דברים קשים מאוד. והרי אלו יוצאי מצרים שהרי נאמר עליהם "הלך וקראת באזני ירושל ם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב) — ומה אחרים באים לעולם הבא בזכותם של יוצאי מצרים שהלכו אחרי ה' במדבר, הם עצמן לא כל שכן.

ב משנה עשרת השבטים אינן עתידין לחזור עוד לארץ ישראל אף בימות המשיח, שנאמר: "וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (דברים כט, כז), מה היום הולך ואינו חוזר — אף הם הולכים ואינן חוזרים, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: "כיום הזה", משמעו — מה יום מאפיל ומאיר למחרת — אף עשרת השבטים שאפילה להן בזמנו, כך עתידה להאיר להם לעתיד לבא.

ג גמרא ועוד בענין עשרת השבטים תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בני עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (דברים כט, כז, ודורשים: "ויתשם ה' מעל אדמתם" — בעולם הזה, "וישלכם אל ארץ אחרת" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום (בשם) ר' שמעון: אם מעשיהם ממשיכים להיות רעים כיום הזה שהם חוטאים — אינן חוזרין, ואם לאו [לא] שישובו בתשובה — חוזרין.

רבי אומר: באים הם בני עשרת השבטים לעולם הבא, שנאמר: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז, יג). אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אף כאן שבקה [עזב, הניח אותה] ר' עקיבא לחסידותיה [את חסידותו] ודרש דברים קשים, אף על פי שנאמר: "הלך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משבה ישראל נאם ה' לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם" (ירמיה ג, יב), הרי שניבא הנביא לשיבת עשרת השבטים לארץ.

ד כיון שהוזכר הדבר שואלים: מאי חסידותיה [מהי חסידותו] של ר' עקיבא שהוזכרה כאן? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטני בני רשעי ישראל, כלומר, ילדים קטנים שמתו לרשעי ישראל, שאין להם לא זכות עצמם ולא זכות אבות אין באין לעולם הבא, שנאמר: "כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף" (מלאכי ג, יט), "שורש וענף" משמעו צאצאים, וכך הוא נדרש: לא יעזב להם "שרש" משמעו — בעולם הזה, "וענף" — לעולם הבא, אלו דברי רבן גמליאל.

ר' עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: "שמר פתאים ה' דלותי ולי יהושיע" (תהלים קטז, ו), שכן קורין בכרכי הים לינוקא [לתינוק] "פתיא", ואם כן "פתאים" הם התינוקות. ואומר "גדו אילנא וחבלוהי ברם עקר שרשוהי בארעא שבקו" (דניאל ד, כ) [קצצו את האילן וחבלוהו, אבל את עיקר שורשיו בארץ הניחו], ואם לנבוכדנצר נאמר כך, כל שכן לרשעי ישראל. אלא מה אני מקיים "לא יעזב להם שרש וענף" — שלא יניח להם לא מצוה ולא שיורי מצוה שיקבלו עליה שכר. הרי שר' עקיבא מהפך בזכות אלה ומוצא להם תקוה. דבר אחר: "שרש" — זו נשמה, "וענף" — זה הגוף,

אבל קטני בני רשעי אומות העולם דברי הכל אין באין לעולם הבא, שאין להם זכות כלל. ורבן גמליאל נפקא ליה [יוצא לו דבר זה] בקטני רשעי האומות מהכתוב "ותאבד כל זכר למו" (ישעיה כו, יד).

אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא דומה: קטן (תינוק) שמת מאימתי הוא בא לעולם הבא? ר' חייא ור' שמעון בר רבי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: משעה שנולד, וחד [ואחד מהם] אמר: משעה שסיפר (דיבר), ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] משעה שנולד, הוא לומד זאת ממה שנאמר: "יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה" (תהלים כב, לב). ומאן דאמר [ומי שאומר] משעה שסיפר (שדיבר), הוא לומד זאת דכתיב [שנאמר]: "זרע יעבדנו יספר לה' לדור" (שם לא), שמשעה שהוא מספר, מאז שייך הוא לה'.

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים אחרים באותו ענין, רבינא אמר: משעה שנזרע אף לפני שנולד הוא בא לחיי העולם הבא, דכתיב [שנאמר]: "זרע יעבדנו" (תהלים כב, לב), משמע שכבר מהיותו זרע בלבד הריהו זוכה לחיי עולם. ר' נחמן בר יצחק אמר: משעה שנימול, דכתיב [שנאמר]: "עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה" (תהלים פח, טז), שמשעה שהוא נושא עליו את סימן הברית מפני מורא ה' ("אמיך"), מאז פונה הוא אליו ושייך לו.

תנא [שנה החכם] משום (בשם) ר' מאיר: משעה שיאמר הילד "אמן", שנאמר: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים" (ישעיה כו, ב), אל תקרי [תקרא] "שמר אמנים", אלא: "שאומר אמן", שמשעה זו נפתחים בפניו שערי העולם הבא.