כי יש לפרש את הביטויים בדרך דומה: "אביו" דומיא [בדומה] ל"אמו", ו"אמו" דומיא [בדומה] ל"אביו". ודבר זה לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] אפשרות לפרש את שני הביטויים בשווה אלא באחווה, באחות אביו ואחות אמו.

ור' עקיבא סבור: מוטב לאוקמיה [להעמיד, לפרש] שמדובר באשת אביו דאיקרי [שנקראה] בכתוב "ערות אביו" ("ערות אביך", ויקרא יח, ח), לאפוקי [להוציא] אחות אביו שרק "שאר אביו" — איקרי [נקראה] בכתוב ("שאר אביך". ויקרא יח, יב), ואולם "ערות אביו" — לא איקרי [נקראה]. ומנסים להוכיח אמיתותן של כל אחת משיטות אלה מן המקרא.

תא שמע [בוא ושמע], שנאמר "ויקח עמרם את יוכבד דדתו לו לאשה" (שמות ו, כ), מאי לאו [האם לא] הכוונה שהיתה דודתו מן האם שהיתה אחות אביו גם מאב וגם מאם? משמע שאחות האב מותרת!

ודוחים: לא, היא היתה דודתו אחות אביו, אחות קהת אבי עמרם מן האב בלבד, אבל לא היתה אחות אביו מאמו, וקירבה דרך האב בלבד אינה נחשבת.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה שאמר אברהם אבינו לאבימלך אודות שרה: "וגם אמנה אחתי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" (בראשית כ, יב), מכלל הדברים למד כי אחותו בת האם אסורה אפילו לבני נח!

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] כי אפשר בכלל לקבל פסוק זה כפשוטו? וכי אחותו הואי [היתה], הלא בת אחיו הואי [היתה]! שלפי המסורת היתה שרה בתו של הרן (יסכה), וכיון דהכי [שכך] הוא, לא שנא [אין שוני] בין אחות שמן האב ולא שנא [ואין שוני] בין אחות שמן האם, ובכל אופן שריא [מותרת] אפילו לישראל. אלא, התם הכי קאמר ליה [שם כך אמר לו אברהם]: קורבא [קירבה] של אחות אית [יש] לי בהדה [עמה], שבת אח הריהי כאחות, מאבא ולא מאמא.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: מפני מה לא נשא אדם הראשון את בתו? — כדי שישא קין את אחותו ותהא פריה ורביה מיד, והוא שנאמר: "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), שיש בפסוק זה רמז שבתחילת קיומו של העולם הותר לבני אדם לשאת אחיות, שהיא עבירה שנאמר עליה "ואיש אשר יקח את אחותו... חסד הוא" (ויקרא כ, יז). ונדייק: הא לאו הכי [הרי אם לא היה כך] ולא התיר ה' את הדבר במיוחד, היתה האחות אסירא [אסורה] וקשה לר' עקיבא!

ודוחים: אמנם כן, היה איסור בדבר מתחילה אך כיון דאשתרי [שהותר] לשאת את אחותו — אשתרי [הותרה] לכל הדורות לבני נח, ונאסרה לישראל בלבד.

אמר רב הונא: גוי מותר בבתו, שרשאי לשאתה ואין זו קרויה ערוה לגביו, ואם תאמר: מפני מה לא נשא אדם הראשון את בתו? — כדי שישא קין את אחותו, משום שנאמר "עולם חסד יבנה".

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שלא כך אמר, אלא אמר רב הונא: גוי אסור בבתו. תדע ראיה לכך: שלא נשא אדם הראשון את בתו. ודוחים: ולא היא, אין זו ראיה, התם היינו טעמא [שם זהו הטעם]: כדי שישא קין את אחותו, משום ש"עולם חסד יבנה".

א אמר רב חסדא: עבד כנעני מותר באמו ומותר בבתו. כי יצא מכלל גוי, שעל ידי טבילתו להיות עבד לישראל ניתק קשריו עם קרוביו הגוים כגר, ואולם לכלל ישראל לא בא ואינו חייב במצוות כישראל, ולכן אין מחשיבים לו קשר משפחתי משום צד, ומותר אף באמו ובאחותו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' אלעזר שאמר בשם ר' חנינא: בן נח שייחד שפחה לעבדו שתהא לו בת זוג, ואחר כך בא עליה הוא עצמו — נהרג עליה משום אשת איש.

ושואלים: מאימת [מאימתי] קרוייה היא אשתו של העבד? אמר רב נחמן: מדקראו [מזמן שקוראים] לה "רביתא דפלניא" ["בחורה של פלוני"]. ושואלים: מאימת [מאימתי] זמן התרתה, מתי ניתק הקשר בין העבד והשפחה? אמר רב הונא: משפרעה (גילתה) ראשה בשוק. שרק אשה נשואה היתה נוהגת לכסות ראשה, שמוכיחה שאינה רוצה להיות קשורה בו עוד. שאף אשה גויה נשואה היתה נוהגת לצאת בכיסוי ראש לשוק.

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה — חייב משום ערוה, שנאמר: "ודבק באשתו" (בראשית ב, כד) — ולא שלא כדרכה, שאין זו דרך של דביקה, ונמצא שעבר על ציווי התורה.

אמר רבא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שישראל לא מיחייב [אינו חייב בו] וגוי מיחייב [חייב בו]? והלא ביאה כזו באשתו אין מענישים עליה אדם מישראל!

אלא אמר רבא שכך יש להבין את הפסוק: בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נאמר: "ודבק באשתו" ולא באשת חבירו, משמע שבאשת חבירו אסור לו לדבוק, אבל "ודבק" — ולא בביאה שלא כדרכה.

אמר ר' חנינא: גוי שהכה את ישראל — חייב מיתה, שנאמר כאשר ראה משה איש מצרי מכה איש עברי: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול

"(שמות ב, יב), ואמר ר' חנינא: הסוטר לועו (לחיו) של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר "מוקש אדם ילע קדש" (משלי כ, כה), המכה אדם ("מוקש") מישראל כביכול פוגע בלועו ("ילע") של הקודש.

ב סימן להלכות הבאות הוא: "ה מגביה יד, עבדו לענין עבד ועבודה, שבת לגוי". אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא "רשע", שנאמר: "והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג), "למה הכית" לא נאמר, אלא "למה תכה" לשון עתיד, כלומר, מתכוון להכות, משמע שהמרים יד להכות אף על פי שלא הכהו, נקרא "רשע".

אמר זעירי אמר ר' חנינא: המרים יד להכות את חבירו נקרא "חוטא", שנאמר: "ובא נער הכהן... ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה" (שמואל א' ב, טו–טז), וכתיב [ונאמר] על כך: "ותהי חטאת הנערים גדולה מאד" (שמואל א' ב, יז).

רב הונא אמר: העושה כן תיקצץ ידו, שנאמר: "וזרוע רמה תשבר" (איוב לח, טו), שמי שרגיל להרים זרועו מוטב שתשבר. ומסופר, שרב הונא קץ ידא [קצץ ידו] של אדם שהיה נוהג להכות את חבריו.

ר' אלעזר אומר: אין לו תקנה לאיש אלים כזה אלא קבורה, שנאמר: "ואיש זרוע לו הארץ" (שמואל א' ב, כב, ח), ומפרשו: איש המכה בזרוע ראוי לו בשל כך להיות קבור בארץ.

ואמר ר' אלעזר פירוש אחר לאותו פסוק: לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות היכולים להגן על עצמם מכל אויב, שנאמר: "ואיש זרוע לו הארץ". ואגב אימרה זו מביאים את מה ש

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עבד אדמתו ישבע לחם" (משלי יב, יא)? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ("עובד אדמתו") ומקדיש לכך את כל מאמציו — ישבע לחם, ואם לאו [לא] — לא ישבע לחם.

ג ואמר ריש לקיש: גוי ששבת — חייב מיתה, שנאמר: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח, כג), ללמד שאסור לשבות ממלאכה, ויש לו לעבוד כל ימי חייו. ואמר מר [החכם]: אזהרה שלהן זו היא מיתתן, שלא ניתנו לבני נח עונשים אחרים, אלא עונש מיתה לכל העובר על המצוות. אמר רבינא: גם אם עשה את יום השבתון ביום כל שהוא שאינו מיוחד לפולחן לכל דת, אלא אפילו שני בשבת.

ושואלים: וליחשבה [ושימנה] מצוה זו גבי שבע מצות בני נח! ומשיבים: כי קא חשיב [כאשר מנה] שבע מצוות — מנה רק את אלה שהן ב"שב ואל תעשה", כלומר, דברים שיש בהם איסור, ויש להמנע מהם. ואולם מצוות של "קום עשה" — לא קא חשיב [והוא לא מנה].