הוא שאמר את דבריו כשיטת ר' שמעון בן ננס במשנתינו.

ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר' שמעון בן ננס "מפני שהוא מחרך", והתיר לשים עור גדי משום שאינו נשרף, אולם גרם (דבר הגורם) כיבוי מי [האם] אמר? ומשיבים: אין [כן], אכן גם לכך נתכוון ר' שמעון בן ננס, ולמדנו זאת מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה] שר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינן יכולים לקבל את האור (האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. ומכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון], ר' שמעון, שרי [מתיר].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נר שהיה מונח על גבי טבלא — מנער את הטבלה והיא, הנר, נופלת. ואם כבתה — כבתה. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: לא שנו היתר זה אלא בשוכח את הנר על הטבלה בכניסת השבת, אבל במניח אותו מתחילה עליה — נעשה הטבלה בסיס לדבר האסור, ואף היא עצמה אסורה בטלטול.

תנא [שנינו]: נר שהיה עומד אחורי הדלת — פותח ונועל את הדלת כדרכו, ואם כבתה — כבתה. לייט עלה [מקלל וגוער עליה, על העושה כן] רב. אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה [מה טעם קילל וגער עליה] רב? אילימא [אם תאמר] שהטעם הוא משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה שכל מלאכה שאינו מתכוין לעשותה אסורה, והתנא קתני [שנה] כשיטת ר' שמעון שמלאכה שאין מתכוין לה מותרת. ואולם משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה, כל דתני [השונה] כשיטת ר' שמעון מילט לייט ליה [הריהו מקלל אותו]?! והרי נסמך על דברי תנא ואי אפשר לבטל את דבריו לגמרי.

אמר ליה [לו]: בהא [במקרה זה] אפילו ר' שמעון מודה שאסור. דהא [שהרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, בכל פעולה המתחייבת מן המעשה ואפילו איננו מתכוון לה, שאף לדעת ר' שמעון העושה אותה חייב.

אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. ומסופר: לייט עלה [מקלל היה עליה, על העושה כן] אביי. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם מדובר] באופן שבחוץ מנשבת רוח מצויה — מאי טעמיה דמאן [מה הטעם של מי] שאסר, שהרי רוח כזו אינה מבעירה או מכבה מדורה. אי [ואם] מדובר באופן שבחוץ מנשבת רוח שאינה מצויה — מאי טעמא דמאן דשרי [מה הטעם של מי שהתיר]?! ומשיבים: לעולם תאמר שמדובר ברוח מצויה, ואולם מר סבר [חכם זה, אביי, סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] משום רוח שאינה מצויה, ומר סבר לא גזרינן [וחכם זה, רב יהודה, סבור שאין אנו גוזרים].

ב שנינו במשנה שעושין מחיצה בכל מיני כלי חרס, ור' יוסי אסר בכלי חרס חדשים. ושואלים: למימרא דרבנן סברי [האם נאמר שחכמים סבורים] כי גרם (דבר הגורם) כבוי מותר בשבת, ור' יוסי סבר [סבור] כי גרם כבוי אסור? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם] אומרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עושין מחיצה בכלים ריקנין, ובמלאין שאין דרכן להשתבר. ואלו מלאין שאין דרכן להשתבר — כלי מתכות. ר' יוסי אומר: אף כלי חרס של כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר. ונמצא שר' יוסי מתיר יותר משאר חכמים! וכי תימא [ואם תאמר]: איפוך מתניתין [הפוך את משנתנו] ותייחס את דעת ר' יוסי לחכמים, ותאמר כי ר' יוסי המוזכר בברייתא לדבריהם, לשיטתם של חכמים קאמר [אמר] והוא עצמו אינו סבור כן, אלא התיר בכל הכלים. ואולם ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה, את המשנה]? והאמר [והרי אמר] רבה בר תחליפא משמיה [משמו] של רב: מאן תנא [מיהו התנא הסבור ושונה] גרם כבוי אסור — ר' יוסי!

אלא לעולם לא תיפוך [תהפוך], והברייתא כולה שיטת ר' יוסי היא. וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר. ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר: כלי מתכות, וכלי כפר שיחין, וכלי כפר חנניה נמי [גם כן] אין דרכן להשתבר, שר' יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.

ג סיכמנו איפוא שר' יוסי סבור שגרם כיבוי אסור, וחכמים מתירים. ורמי דרבנן אדרבנן [משליכים, מראים סתירה מדברי חכמים על דברי חכמים עצמם], ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי במקום אחר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה שם של קדושה, אחד משמות ה', כתוב לו לאדם על בשרו — הרי זה לא ירחוץ במים שמא ימחק, ולא יסוך בשמן, ולא יעמוד במקום הטינופת שאין זה לכבוד השם. נזדמנה לו טבילה של מצוה — כורך עליה על חלק גופו שכתוב עליו השם גמי (פיסת גומא), ויורד וטובל. ר' יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו אף כשאין זו טבילה של מצווה, ובלבד שלא ישפשף וימחוק בידים ממש. נמצא שר' יוסי מקיל יותר מחכמים בגרימת איסור!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "ונתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג־ד), ומן הלשון "לא תעשון" למד ר' יוסי: עשייה ממש הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר].

ומקשים: אי הכי, הכא נמי [אם כן, כאן גם כן] בענין שבת, כתיב [נאמר] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י), ואף כאן תלמד מן הלשון שעשייה הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר]! ומתרצים: באמת סבור ר' יוסי שאין איסור מהותי בגרם כיבוי, אלא מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה — אתי לכבויי [אם תתיר לו גרם כיבוי — יבוא לכבות] בידים, ולכן אסרו גרימת כיבוי.

ואומרים: אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כן קשה מדברי חכמים על דברי חכמים]: ומה התם [שם] בשריפה שאדם בהול על ממונו — שרי [מותר], הכא [כאן] במחיקת השם — לא כל שכן שמותר לגרום למחיקה שלא בידים, ומדוע החמירו חכמים בברייתא בענין זה?!

ודוחים: ותסברא [והאם סבור אתה] וכיצד אתה חושב האי גמי היכי דמי [גמי זה שאמרו חכמים לכסות בו בעת הטבילה איך הוא בדיוק], באיזה אופן מדובר? אי דמיהדק [אם שהוא מהודק] — קא הוי [הרי זו] חציצה גמורה, אי לא מיהדק [אם אינו מהודק] — הלא עיילי ביה מיא [נכנסים בו מים] ומוחקים! ודוחים: אם חוששים לחציצה, תיפוק ליה [תצא לו] שיש חציצה בין כה וכה משום הדיו עצמה בה רשום שם ה' על בשרו! ומתרצים: מדובר כאן בדיו לחה, שאינה חוצצת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הדם והדיו והדבש והחלב שהיו על בשר אדם, אם היו יבשין — חוצצין, בשעת טבילה, לחים — אין חוצצין. ולענייננו, מכל מקום קשיא [קשה] לשם מה צריכים חכמים כריכת גמי?

אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים]: דקסברי [שסבורים הם] שאסור לאדם לעמוד בפני השם כשהוא ערום, ומשום כך צריך שתהיה מחיצה בין בשרו הערום ובין השם. ומקשים: מכלל הדברים אתה למד שר' יוסי סבר [סבור] שמותר לעמוד בפני השם ערום? ומתרצים: לא, הוא אינו סבור כן, אלא אינו מצריך גמי, וסבור כי די יהיה דמנח ידיה עילויה [שמניח את ידו עליו ומכסהו].

ומקשים: לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה [לדעת חכמים גם כן יהא מספיק שמניח ידו עליו]! ומסבירים: חכמים חוששים לכך שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שהוא שוכח ומוריד אותה, את ידו]. ומקשים: ולדעת ר' יוסי נמי [גם כן] יש לחשוש שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שישכח ויסיר אותה, את ידו]? אלא יש לומר: אי דאיכא [אם, כאשר יש] גמי — הכי נמי [כך גם כן] מודה ר' יוסי שיש לכרוך, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה מקרה אנו עוסקים] — שיש צורך לאהדורי [לחזר, ולחפש] אחר גמי, ובכגון זה רבנן סברי [חכמים סבורים]