קמח. אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. והא דא"ר פפא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, למימרא דשעבודא לאו דאורייתא, אי קשיא לך הא רב פפא גופיה הוא דפסק הלכתא בפרק האשה נקנית (קידושין יג,ב) מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. וכי תימא האי דאצטריך הכא למנקט לה טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין, הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמיה רבנן אדאורייתא ולא עבדו להו רבנן תקנתא ליורשין כי היכי דעבדו תקנתא ללקוחות שלא תנעול דלת בפני לוין, הא נמי לא צריך, דבשלמא גבי לקוחות כיון דיהב דמי עבדו להו רבנן תקנתא משום פסידא דלקוחות, אלא יורשין מאי פסידא אית להו כי היכי דלעבדו להו רבנן תקנתא דאצטריך לאשמועינן דלא עבדו להו רבנן תקנתא שלא תנעול דלת בפני לוין. וכי תימא לעולם קסבר רב פפא שעבודא לאו דאורייתא, ובדין הוא דאפילו מן היורשין נמי לא תגבי אלא שלא תנעול דלת בפני לוין, וההיא דאמרינן התם טעמא שעבודא דאורייתא במלוה דכתיבה באורייתא כגון האשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשין את עולתה דקאמרינן התם דכיון דכתיבה בתורה כמלוה בשטר דמיא, אי הכי הלכתא למה לי, הלכתא למשיחה היא. אלא מסתברא דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא ולא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות דבר תורה, ומה טעם אמרו מלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות, כהך סוגיא דקידושין. והאי דנקיט הכא טעמא גבי מלוה ע"פ דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, לטעמא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אצטריכא ליה, וחדא ועוד קאמר, חדא דשעבודא דאורייתא, ועוד אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דלגבי מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין.
מיהו צריכינן לברורי אליבא דרב פפא דפסק הלכתא דשעבודא דאורייתא, דטעמיה דרב פפא לאו מקרא דיוציא אליך את העבוט קא יליף כדעולא, דאם כן אפילו מטלטלי דיתמי נגבי כי דינא דאורייתא, דהא קרא דילפינן מיניה במטלטלי כתיב ותקנתא דרבנן נמי גבי יתמי לא שיכא לאפקועיה לבעל חוב כדברירנא בשמעתין לעיל. וכי תימא דילמא קסבר רב פפא דמטלטלי מיתמי נמי גבי, קשיא הילכתא אהילכתא, דקי"ל כרב פפא וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. אלא רב פפא כי אית ליה שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא דאית ליה, לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ, דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. ודוקא במקרקעי דסמכא דעתיה עליהו דלא יכיל לאברוחינהו מיניה, אבל מטלטלי דלא סמכא דעתיה עליהו ליכא לשעבודי מדין ערב, דהו"ל כערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד שלא בקנין, שלא על אמונתו הלוהו. ולא תימא הני מילי גבי בעל חוב דשייך ביה טעמא דשלא על אמונתו הלוהו, אלא אפי' גבי ניזק ונגזל דלא שייך בהו האי טעמא דעל אמונתו הלוהו ושלא על אמונתו הלוהו דלא מדעתיהו קא מיתזקי, כיון דבכולהו ליכא שעבוד נכסים אלא מדין ערב, דבנכסוי דבר איניש אינון ערבין ביה לא שייך בהו שעבודא אלא במידי דסמכה דעתיה דב"ח למגבא מיניה, וה"ה גבי ניזק ונגזל דדיו לבא מן הדין להיות כנידון כדברירנא בפ' ארבע אבות (ב"ק יח,ב) ובפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיא,א). והני מילי מיורשין ולקוחות, אבל מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה, דקרא מיניה דלוה כתיב, ואמר קרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. והני מילי מדאורייתא, מיהו רבנן תקינו דלא ליגבו מלוה על פה מן הלקוחות אפי' מקרקעי משום פסידא דלקוחות.
ברם צריך את למידע דהאי מלוה ע"פ דקאמרינן גובה מן היורשין, דוקא בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, א"נ בקובע זמן לחברו ומת בתוך זמנו, וכן כל היכא דברירנא מילתא דלא פרע. אבל היכא דאיכא למימר דפרע אינו גובה מן היורשין, דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, וכל היכא דאי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה מהימן למטען פרעתי כי ליתיה נמי טענינן להו ליתמי כל מילתא דיכיל אבוהון למטען, דקי"ל טוענין ליורש טוענין ללוקח. וכן הילכתא:
קמט. הרי אמרו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין בעא מיניה רבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו. מי אמרי' כיון דהוחזק כתב ידו בב"ד קלא אית ליה וגובה מנכסים המשועבדים משהוחזק בב"ד ואילך, או דילמא לא שנא. א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. דלית ליה קלא. וקי"ל כותיה. ולאו למימר דכמלוה ע"פ דמיא לכל מילי, דהא כלהו אנפי דמלוה בשטר שיכי בה, דכי היכי דגבי שטרא אי טעין פרעתיך מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ומהאי טעמא בלחוד הוא דלא מהימן למטען פרעתי, כדמברר בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא ע,א), גבי כתב ידו נמי א"ל שטרך בידי מאי בעי וכי טעין פרעתי לא מהימן. והאי דלא גאבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא הוא דומיא דמלוה על פה, ואע"ג דברירא מילתא דלא פרעיה לוה למלוה לא גבי ממשעבדי דלית ליה קלא. תדע דגרסינן בהאי פירקא (לעיל בבא בתרא קסז,א) אמר אביי האי מאן דמחוי חתמות ידיה בבי דינא לא לחוי בסוף מגילתא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין מיגו דיכיל למיטען פרעתי כי טעין אין חתמות ידאי היא מיהו לאו אהאי שטרא דכתבת עלי כתבתיה אלא לאחוויי חתמות ידאי בעלמא כתבתיה, מהימן, אלא על כרחיך מדלא מהימנינן ליה אהאי טענה שמע מינה דאלו טעין פרעתי לא מהימן דליכא מיגו.
הילכך אי איכא סהדי דכתב ידו הוא ואיהו קא טעין פרעתי לא מהימן וגאבי אפילו מיתמי, מיהו בשבועה. ואי ליכא סהדי דכתב ידו הוא, לא מיבעיא היכא דאמר לא היו דברים מעולם דהמוציא מחברו עליו הראיה, אלא אפי' היכא דאמר אין כתב ידי היא ומפרע פרעתיך מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואין צריך לומר דאין גובה מן היורשין עד שיביא ראיה שהוא כתב ידו של לוה. וכן הלכתא:
קנ. מתיב רמי בר חמא שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר רבי אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים. כלומר כשר ותנשא בו לכתחלה. והאי גובה מנכסים משועבדים דקתני לאו אגט אשה קאי, דהא לא אצטריכא ליה לאשמועינן, דאי דנקיטא כתובה בידיה הא ודאי מכח כתובה קא אתיא ומאי רבותא דאשמועינן רבי אלעזר גבי גט. ועוד דקארי לה הכא לאקשויי מינה לרבי יוחנן מאי קארי לה. ואי דלא נקיטא כתובה בידה, והא קמ"ל דגובה מנכסים המשועבדין מכאן ואילך וכדתנן (כתובות פח,ב) הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה דכל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, אימור דאמור רבנן מבני חרי, ממשעבדי מי אמור. ועוד הא בהדיא מיתינן התם בסוף גיטין (פו,ב) ראיה לסיועיה לשמואל דאמר הלכה כר' אלעזר אף בשטרות למימרא דר' אלעזר אפי' בשטר חובות קאמר, דשמעת מינה דהא דרבי אלעזר דאמר גובה מנכסים משועבדים לאו אגט אשה דעסיק ביה ואתי קאי אלא אשטרי חוב דעלמא קאי, והכי קאמר, אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר להנשא בו לכתחלה, ואי הוי שטר חוב כי האי גונא גובה מנכסים משועבדים שנשתעבדו משעת מסירה, אלמא אע"ג דאין עליו עדים כיון שנתנו לה בפני עדים ואיתחזק באנפי הנהו עדי מסירה קלא איתו ליה וגובה מנכסים משועבדים, הכא נמי גבי כתב ידו כיון דהוחזק כתב ידו בב"ד לגבי מנכסים משועבדים.
ופריק שאני התם דמשעת כתיבה הוא דשעביד נפשיה. כלומר שאני התם דכיון דמסריה נהליה בעדים גלי אדעתיה דכי כתביה למלוה בשטר קא נחית ושעבודי שעביד נפשיה למטרף לקוחות, אבל הכא גבי כתב ידו היכא דלא מסריה נהליה בעדים בעידנא דכתביה לאו אדעתא דאשתעבוד ביה למלוה בשטר הוא דכתביה, דהא לאו אדעתא דמיתביה נהליה באפי סהדי כתביה ולא אדעתא דאחזוקי בבי דינא. הילכך אע"ג דאיתחזוק בתר הכי בבי דינא לא מהני לשווייה שטרא, דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אכתיב, וכי מסריה נהליה נמי אכתי לא אתחזק לא קמי סהדי ולא קמי בי דינא, אימת איתחזק בתר מסירה, ההיא שעתא לא עבד לוה ולא מידי דלשתעבד בגויה. ולא דמי להעמדה בב"ד דקי"ל כשטר דמיא, דהתם כיון דלוה גופיה הוא דקם בהדי מלוה בדין אי נמי אודי ליה בב"ד, כמאן דכתיב השתא שטרא אנפשיה דאמי, אבל הכא מלוה הוא דקא מחזיק ליה לשטריה השתא בבי דינא, מאי עבד לוה דלשתעבד מהשתא. ועוד דכל מילתא דאתיא מחמת לוה גופיה בבי דינא קלא אית ליה, דכיון דחזו ליה ללוה התם נפיק עליה קלא דאיכא עליה שעבודא ודינא הוא דלטרוף לקוחות, אבל מילתא דאתיא מחמת מלוה לחודיה לית ליה קלא, דכיון דלא חזו ליה ללוה התם לא רמו אדעתיהו ואמטול הכי לא גאבי אלא מנכסים בני חורין כדר"י. וכן הלכתא:
קנא. הרי אמרו ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, כלומר המלוה גובה מן הערב מנכסים בני חורין. ודוקא בערב דשעת מתן מעות. זימנין אמר רב קודם חתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין וזמנין אמר רב אפי' קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין קשיא דרב אדרב דרב אדרב לא קשיא הא דכתיב ביה פלוני ערב הא דכתיב ביה ופלוני ערב. אי כתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו אין המלוה גובה ממנו אלא מנכסים בני חורין. ולאו משום דלא שייך ערב נפשיה בשעבודיה דשטרא, דהא ודאי כיון דכתיב פלוני ערב וחתמי עדים עליה אין לך שטר גדול מזה ושטר גובה מנכסים משועבדים, ואי משום דלא כתיב ביה אחריות הא קי"ל אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, וערבות כהלואה דמיא דאידי ואידי חד טעמא הוא. אלא היינו טעמא דכיון דלא ערבה לערבות בהדי הלואה בוא"ו לאו כחדא סהדותא היא אלא מילתא באנפי נפשה היא, וכי חתימי עדים עלה דידה בלחוד הוא דחתימי אהלואה לא חתימי, והויא לה כמלוה ע"פ דלא גביא מנכסים משועבדים, וכי היכי דלא גאבי מיניה דלוה אלא מבני חורין מערב נמי לא גאבי אלא מבני חורין, דחיובא דערב בחיובא דלוה הוא דתאלי וכל היכא דלוה פטור ערב נמי פטור. וכיון דאי אתי למגבא מיניה דלוה וא"ל פרעתי הלוה נאמן דמלוה ע"פ היא, כי אתו למטרף ממשעבדי דערב נמי טוענין ללוקח ואימור מפרע פרעיה הלוה למלוה ולא מהני ליה ההוא שטרא דאית ליה עלוי ערב ולא מידי. והיכא דכתיב ביה ופלוני ערב וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי. לפיכך המלוה גובה בין מן הלוה בין מן הערב מנכסים משועבדים. וראיה נמי להאי פירושא, דלא מיתוקם דינא דשט"ח דכתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו דאינו גובה אלא מנכסים בני חורין כדינא דעדים החתומין על שאלת שלום נגבו היכא דכתיב ביה שאילו בלא וא"ו דפסול מטעמא דכי חתימי סהדי אתחתון בלחוד חתימי אלא להאי פירושא. ומסתייע נמי מההיא דגרסינן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מח,א) אמר רבא מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין מי איכא דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה. והאי טעמא סליק אליבא דהאי טעמא דידן.
ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ואע"ג דכתיב ביה ופלוני ערב. דלא שנא הכי ולא שנא הכי כי חתימי סהדי אתחתון בלחוד הוא דחתימי, אעליון לא חתימי, והויא לה כולה מילתא מלוה ע"פ, דחיוביה דערב בחיובא דלוה תאלי כדברירנא לעיל.
מתיב ר' אבא עדים החתומין על שאילת שלום בגט פסול חיישינן שמא על שאילת שלום חתמו. כגון דכתביה לכוליה גיטא כהוגן ומקמי דחתימי עדים כתיב שאילו בשלמיה דפלניא, א"נ בשלמא דהאי איתתא דקא בעי השתא לגרושה, והדר חתימי עדים מתתאי, ונמצאת שאלת שלום מפסקת בין הגט ובין חתימת העדים, פסול, חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו שהיא למטה סמוכה לכתב ידי עדים, ולא על ענין הגט שהוא למעלה, שהרי שאלת שלום מפסקת בנתיים, כענין ערב היוצא קודם חיתום שטרות שערבות הערב מפסקת בין ענין ההלואה וחתימת ידי העדים. בשלמא לר' יוחנן דלא שאני ליה בין [היכא] דכתיב ביה ופלוני ערב בוא"ו להיכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי כי חתימי סהדי אתחתון בלחוד הוא דחתימי, אמטול הכי פסיק תנא גבי גט ותאני פסול, שמא על שאלת שלום שהיא למטה חתמו, ולא קא מפליג בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו, דלא שנא הכי ולא שנא הכי פסול דאתחתון הוא דחתימי ולאו אעליון כדר"י, אלא לרב שאני ליה בין היכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו כי חתימי אתחתון חתימי אעליון לא חתימי כדברירנא, ואלו היכא דכתיב ביה ופלוני ערב כי חתימי אכולה מילתא חתימי, א"כ הכא גבי גט אמאי פסיק תנא וקתני פסול, לפלוג בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו, דהיכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו פסול דאתחתון חתימי ואעליון לא חתימי, ואלו היכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו כולה חדא סהדותא היא ואכולה מילתא חתימי, ומדלא קא מפליג שמע מינה דלא שנא הכי ולא שנא הכי אתחתון חתימי ואעליון לא חתימי וקשיא לרב.
ופרקי' הא איתמר עלה א"ר אבהו לדילי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן שאילו פסול ושאילו כשר. כלומר מההיא מתניתא דשאלת שלום לא תיקשי ליה לרב ולא מידי, דהא ר"י גופיה כסבריה דרב הוא דמוקים לה, דא"ר אבהו לדילי מיפרשא לי מיניה דר"י, אי כתיב ביה שאילו בלא ו"ו פסול דאתחתון בלחוד הוא דחתימי, ואי כתיב ביה ושאילו בו"ו כשר דאכולה מילתא הוא דחתימי. ותנא דקתני פסול על כרחיך בדכתיב ביה שאלו בלא ו"ו קאי כדרב.
ודיקינן הכא נמי דכתיב ביה פלוני ערב היינו דרב. כלומר מדמפליג ר' יוחנן גבי גט בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ושאילו בוא"ו, על כרחיך הכא נמי גבי ערב היוצא קודם חיתום שטרות כי קאמר ר"י אינו גובה אלא מנכסים בני חורין כדכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו קאמר, דכיון דאין ו"ו מוסף על ענין ראשון אשתכח דכי חתימי אתחתון חתימי ולאו אעליון, ועל כרחיך הויא לה כולה מילתא בין לגבי לוה בין לגבי ערב כמלוה ע"פ כדברירנא. אבל היכא דכתיב ביה פלוני ערב בו"ו הוה ליה ו"ו מוסף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא, וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי, ובין לגבי לוה בין לגבי ערב מלוה בשטר הוא, כי היכי דלא תקשי דר"י דגט אדר"י דערב, וא"כ היינו דרב, ואמאי קאמר ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין דמשמע דפליגא אדרב.
ואסיקנא אימא וכן א"ר יוחנן. דאלמא ר"י כותיה דרב ס"ל, והאי אחד זה ואחד זה דקאמר לאו אפלוני בו"ו ואפלוני בלאו ו"ו קאי, אלא הכי קאמר, אחד ערב היוצא לאחר חיתום שטרות ואחד היוצא קודם חיתום שטרות, היכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו אינו גובה אלא מנכסים בני חורין כי טעמיה דרב. וכן הלכתא.
אשתכח השתא דערב דשעת מתן מעות היכא דנפיק לאחר חיתום שטרות אין המלוה גובה ממנו אלא מנכסים בני חורין. דוקא דלא חתימי סהדי נמי בתר ערבותיה דערב אלא כגון שכתב הערב בכתב ידו א"נ בכתב ידי סופר ולא חתמו עליו עדים אלא שיש שם עדים שנעשה לו ערב, אבל חתימי עליה עדים שטרא מעליא הוא וגובה מנכסים משועבדים. ואי נפיק קודם חיתום שטרות בין שטר ההלואה ולעדים, אי כתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו אשתכח דכי חתימי עדים אפלוני ערב בלחוד חתימי ואשטר הלואה לא חתימי והויא לה מלוה ע"פ, וכי היכי דלא מצי גאבי מן הלוה אלא מנכסים בני חורין, מערב נמי לא גאבי אלא מנכסים בני חורין, דהא חיוביה דערב ודמאן דאתי מחמתיה בחיוביה דלוה גופיה הוא דתאלי, וכיון דלוה גופיה מצי למימר פרעתי טוענין ללוקח מן הערב ואימור פרעיה הלוה למלוה כדברירנא טעמא לעיל. ואי כתיב ביה ופלוני ערב בו"ו הוה ליה ו"ו מוסף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי, הילכך לא שנא מן הלוה ולא שנא מן הערב גובה מנכסים משועבדים. וכן כל כיוצא באלו:
קנב. ושמעינן נמי דעדים החתומין על שאילת שלום בגט, כגון דסיימיה לכוליה ענינא דגיטא ומקמי דחתימי עדים כתיב שאילו בשלמיה דפלניא או ענינא אחרינא והדר חתימי עדים, אי כתיב ביה שאילו בלא ו"ו כי חתימי עדים אשאלת שלום בלחוד חתימי אגיטא לא חתימי והרי הגט פסול, ואי כתיב ביה ושאילו בוא"ו כשר, דכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי. וכן כל כיוצא בזה:
קנג. מעשה בא לפני ר' ישמעאל בערב היוצא לאחר חיתום שטרות ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו שהרי החונק את חבירו בשוק לתת לו הלואתו אמר לו חבירו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אע"פ שקלס ר' ישמעאל את בן ננס הלכה כמותו. כר' ישמעאל. כי אתא רבין אמר ר"י חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק. והלכה כמותו אף בחנוק. ודוקא דקנו מיניה. וה"ה בערב היוצא לאחר חיתום שטרות, אי בשעת מתן מעות הוא לא בעי קנין, ואי לאחר מתן מעות הוא בעי קנין כדבענן למימר קמן:
