מתניתין [משנתנו]: מדוע צריך היה לומר שעד אחד פסול בשטר פשוט?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], ששנים במקושר דינם כעד אחד בפשוט; מה התם [שם] בעד אחד בשטר פשוט הרי זה פסולא דאורייתא [פסול שמן התורה], אף הכא נמי פסולא דאורייתא [כאן גם כן, בשני עדים במקושר הרי זה פסול מן התורה].

ומוסיף אמימר: תדע שכך הוא כדברי, שהרי שלחו מתם חברייא [משם, מארץ ישראל, בני החבורה] לר' ירמיה:

עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו הדין לענין שיצטרפו? ומוסיפים דבר זה נראה קשור למחלוקת בברייתא בענין עדות, שם נאמר ששני עדים שלא ראו את העדות יחד — אינם מצטרפים להעיד, ור' יהושע בן קרחה מתיר.

ומעתה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' יהושע בן קרחה, סתם משנה, לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שלשיטתו אפילו שנים שמעידים כל אחד מהם בכתב, וכן שנים על פה לא מצטרפי [מצטרפים] אם לא ראו כאחד, למרות שהם מעידים על אותו חוב עצמו. אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר' יהושע בן קרחה, והשאלה היא כך: האם לדעתו שנים בכתב וכן שנים על פה הוא דמצטרפי [שמצטרפים], אבל עד אחד בכתב ואחד על פה לא מצרפינן [אין אנו מצרפים], שהרי שני סוגים של עדות הם. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

שלח להו [להם] בתשובה: אני איני כדיי (כדאי, ראוי) ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו. ומשמע אם כן, שר' ירמיה סבור כאמימר בענין זה.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: אנן הכי מתנינן לה [אנו כך שונים אותה] את השמועה הזו באופן אחר, ששלחו ליה חברייא [לו בני החבורה] לר' ירמיה: שנים שהעידו, אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין אצל בית דין, ויצטרפו בתי הדין ויקבלו אותם כעדות אחת? גם דבר זה תלוי קשור למחלוקת תנאים בברייתא בענין עדות. שאם עד מעיד ביום אחד ועד שני מעיד ביום אחר באותו בית דין — לדעת סתם משנה אין העדויות מצטרפות, ואילו ר' נתן אומר שמצטרפות.

ומעתה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' נתן, שהוא חולק עליו, לא תיבעי [תישאל] לך, שהרי אפילו בחד בית דינא נמי לא מצטרפי [בבית דין אחד גם כן אינם מצטרפים] אם אין העדויות נאמרות כאחת, אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך — הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר' נתן; האם נאמר לשיטתו כי בחד בי דינא [בבית דין אחד] הוא דמצטרפי [שמצטרפים], אבל בתרי בי דינא לא מצטרפי [בשני בתי דין אינם מצטרפים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ושלח להו [להם] ר' ירמיה: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו.

מר בר חייא אמר, הכי [כך] שלחו ליה [לו], כלומר, בנוסח אחר: שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה, מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו להיות דיינים בדין זה?

אליבא [על פי שיטת] ר' נתן לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, השתא [עכשיו, הרי] עדים מצרפינן [אנו מצרפים], דייני מיבעיא [דיינים נצרכה לומר] שהם מצטרפים? אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא [על פי שיטת] התנא קמא [הראשון] של ר' נתן, האם לומר כי לשיטתו עדים הוא דלא מצרפינן [שאין אנו מצרפים], אבל דייני מצרפינן [דיינים אנו כן מצרפים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

שלח להו [להם]: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה — שיצטרפו.

רבינא אמר נוסח אחר, הכי [כך] שלחו ליה [לו]: שלשה שישבו בבית דין לקיים את השטר, ומת אחד מהן לפני שחתמו, האם צריכי למכתב [צריכים לכתוב] "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי" [במושב שלושה היינו ואחד איננו], או לא?

שלח להו [להם]: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב [לכתוב]: "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי" [במושב שלושה היינו ואחד איננו].

ומעירים: ועל דא [ובגלל תשובה זו], שנאמרה בלשון ענווה, עיילוהו [הכניסו] חכמים את ר' ירמיה שוב בבי מדרשא [לבית המדרש] אחר שהוציאוהו משם משום ששאל שאלות שהיו נראות כקינטור.

א משנה כתוב בו בשטר מילוה שהחוב הוא: "זוזין מאה דאינון [שהם] סלעין עשרין", וכיון שכל סלע הוא בן ארבעה זוזים (דינרים) הרי זו סתירה בין ההתחלה שכתוב בה מאה זוזים, ובין ההמשך שכתוב בו עשרים סלעים (שהם רק שמונים זוז) אין לו למלווה לגבות בחובו אלא עשרין סלעים, שמונים זוז. אם כתוב שם "זוזין מאה דאינון תלתין סלעין" [שהם שלושים סלעים], ושלושים סלעים הריהם מאה ועשרים זוז — אין לו אלא מנה (מאה זוזים).

אם היה כתוב בשטר "כסף זוזין דאינון" [שהם], ונמחק הסכום שהיה כתוב שם — אין פחות משתים משני זוזים, שהרי נאמר בו לשון רבים. וכן אם היה כתוב "כסף סלעין דאינון" [שהם], ונמחק הסכום — אין פחות משתים משני סלעים. היה כתוב בשטר "דרכונות דאינון [שהם] ", ונמחק — אין פחות משתים משתי דרכונות (מטבע זהב).

כתוב בו בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, או שהיה כתוב בו מלמעלה מאתים ומלמטה מנה — הכל הולך אחר התחתון שהוא המחייב לענין זה. אם כן, למה כותבין את העליון? לומר שאם תמחק אות אחת מן התחתון ולא יהיה ברור מה כתוב בו — ילמד מן העליון ולכן כותבים פעמיים.

ב גמרא ועוד בהלכות אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר "כסף" ולא אמר כמה — אין פחות מדינר כסף. אם אמר "כסף דינרין" או "דינרין כסף" — אין פחות משני דינרין כסף. אם אמר לשון "כסף בדינרין" — אין פחות מבשני דינרין של דהב [זהב] שמשלם אותם במטבעות כסף.

ודנים בברייתא: אמר מר [החכם]: "כסף" — אין פחות מדינר כסף. ושואלים: ואימא נסכא [ואמור שהכוונה היא לחתיכה קטנה של כסף] ולא למטבע! אמר ר' אלעזר: שכתוב ביה [בו] בשטר "מטבע". ושואלים: ואימא פריטי [ואמור שהכוונה היא פרוטות של כסף] ולא דינרים! אמר רב פפא: מדובר כאן באתרא [במקום] שלא סגי פריטי דכספא [מצויות פרוטות כסף].

ומביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם כתב "דהב" [זהב] — אין פחות מדינר דהב [זהב]. אם היה כתוב "דהב דינרין" או "דינרין דהב" — אין פחות משני דינרין דהב [זהב]. אם היה כתוב "דהב בדינרין" — אין פחות מבשני דינרין כסף, ומשלם במטבע דהב [זהב]. ודנים בפרטי ברייתא זו.

אמר מר [החכם]: "דהב" — אין פחות מדינר דהב [זהב]. ושואלים: אימא נסכא [אמור שמדובר בחתיכה קטנה של זהב]! אמר ר' אלעזר: מדובר דכתב [שכתוב] בשטר "מטבע".