לאו [לא] של יעקב הוא.

ושואלים: ודלמא [ושמא] יבואו להכשיר שטר כזה, שיאמרו: בשמיה דאבוה [בשם אביו] חתם הבן, משום כבודו של אביו! ומשיבים: לא יבואו לומר כן, לפי שלא שביק איניש שמיה דידיה וחתים בשמיה דאבוה [אין אדם מניח את שמו שלו וחותם בשם אביו].

ושואלים: ודלמא [ושמא] יאמרו: סימנא בעלמא [סימן בלבד] הוא דשוויה [שעשה אותו], שיהיה זה כעין חותמת, שעושה את שם אביו לסימן, ולא שכותב את שם אביו כחתימתו שלו! דהא [שהרי] רב במקום חתימה צייר כוורא [היה מצייר דג], ר' חנינא צייר חרותא [היה מצייר ענף דקל], רב חסדא היה מצייר צורת האות סמ"ך, רב הושעיא — עי"ן, רבא בר רב הונא — מכותא [תורן ספינה]! ומשיבים: לא חציף אינש לשוויה לשמיה דאבוה סימנא [אין אדם חצוף לעשות את שם אביו סימן].

מר זוטרא אמר: למה לך כולי האי [כל זה, כל התירוצים הללו]? לדעת ר' ירמיה בר אבא, כל שטר מקושר שאין חתימות עדיו כלין (נגמרים) בשיטה (שורה) אחת — פסול. וכיון שכולם נכתבים יחד — אינו יכול להוסיף עד, ולא לחתוך שורה מן השטר.

א אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: כל המחקין כולן, כלומר, כל מקום שנמחק דבר בשטר, וחזרו וכתבו עליו, צריך שיכתוב בסוף השטר שיש מחקים "ודין קיומיהון" ["וזה קיומם"]. וצריך שיחזור ויכתוב דברים מענינו של שטר, ממה שכבר נכתב בו, בשיטה אחרונה שלפני חתימת העדים, ולא יוסיף בה דברים מעבר למה שכבר נכתב בשטר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אמרו דבר זה?