אבל לענין דינא [דין] לא?

והתניא [והרי שנינו במשנה]: נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, ומתו כולם, ולא ידוע מי מהם מת קודם, והיתה עליו על הבן כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון לפני שמת האב, ואביו ירש אותו, ואחר כך מת האב, ולכן אנו יורשים את כל הנכסים. ובעל חוב אומר: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן, והוא ירש את אביו, ואנו יכולים לגבות מרכוש זה.

מאי לאו [האם אין] הכוונה ב"יורשי האב" — לבני [בנים] של אותו בן שמת, ו"מורישיו" הם אחי [אחיו] של הבן. ואי סלקא דעתך לא מצי אמר "מכח אבוה דאבא קאתינא" [ואם עולה על דעתך שאין הנכד יכול לומר "מכוח אבי אבא אני בא"], דכי כתיב [לפי שכאשר נאמר]: "תחת אבתיך יהיו בניך" — בברכה בלבד כתיב [נאמר], אם כן, כי [כאשר] מת הבן ואחר כך מת האב מאי הוי [מה נהיה, מה בכך] שהבן מת ראשון ואחר כך האב? נימא להו [שיאמר להם] בעל חוב לבני הבן: את ירושת אבוהון קא שקילנא [אביהם אני לוקח], שהרי לדרך זאת מכוח אביהם הם יורשים!

ודוחים: לא, יורשי האב האמורים כאן הם אחיו של הבן, והם בוודאי יורשים מכוחו של האב. מורישיו האמורים כאן הם אחי דאבוה [אביו], ולפיכך אין להביא מכאן הוכחה שהנכד יורש במישרין את אבי אביו.

א בעו מיניה [שאלו אותו] מרב ששת: בן מהו הדין לענין שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב? כלומר, אם מת הבן ואימו מתה אחריו, האם נאמר שהבן הזה נחשב כזוכה בירושת אימו, הגם שהוא כבר מת וטמון בקבר. וכיון שזכות הירושה מגיעה אליו, הרי אחיו מן האב, למרות שאינם בני אותה אם, יורשים אותו? אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [כבר שניתם אותה] בברייתא: האב שנשבה ומת בשבי בתאריך לא ידוע, ומת בנו במדינה, כלומר, לפנינו. וכן במקרה הפוך, בן שנשבה ומת אביו במדינה, ובשני האופנים הללו לא ברור מי מת קודם — יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא כדקתני [אם תאמר כלשון ששנינו], הרי אין לדברים משמעות, כי הי נינהו [מי הם] יורשי האב והי נינהו [ומי הם] יורשי הבן? הרי כל יורשי האב הם גם יורשי הבן! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר]: אב שנשבה ומת בן בתו במדינה, וכן בן בתו שנשבה ומת אבי אמו במדינה, ולא ידעינן הי מינייהו מית ברישא [ואין אנו יודעים איזה מהם מת בראשונה]. ואם הסב מת תחילה, הרי ירשו הנכד, והקרובים מצד אביו הם היורשים אותו. אבל אם מת הנכד תחילה ולא ירש את סבו — יורשי הסב מקבלים את כל ירושתו. ועל כך אמרו: יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו.

ואם איתא [יש] מקום להלכה שהבן יורש את אמו בקבר, נהי נמי [גם אם נניח] שהבן מת ברישא [בראשונה], מכל מקום יש לומר לירתיה לאבוה דאמיה בקבריה [שיירש את אבי אמו בקברו] ולירתינהו לאחוה מן אבוה [ושיורישם לאחיו מן האב], ונמצא הכל שייך ליורשי הבן! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מאב.

אמר ליה [לו] רב אחא בר מניומי לאביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] הוכחה לכך מן המשנה: נפל הבית עליו ועל אמו — אלו ואלו מודים שיחלוקו; ואם איתא [יש] מקום להלכה שהבן יורש את אמו בקבר, נהי נמי [גם אם אמנם] נניח שהבן מת ברישא [בתחילה], לירתיה לאמיה בקבריה ולירתו אינהו לאחי מאבוה [שיירש את אמו בקבר, ושיירשו הם, אחי אביו]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: וטעמא מאי [מהו טעם הדבר] שאינו יורש את אמו בקבר? אמר אביי: נאמרה בכתוב לשון סיבה (הסבת נחלה) בבן ונאמרה סיבה בבעל (ראה לעיל בבא בתרא קיג,א), מה סיבה האמורה בבעל — אין הבעל יורש את אשתו בקבר שלאחר שמת בחייה ודאי אינו יורש אותה במותה להעביר את נחלתה ליורשיו, אף סיבה האמורה בבן — אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב.

ב מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: את נכסי [הנכסים] של בר סיסין מזבנינא [אני מוכר] לך. הואי חדא ארעא דהוה מיקריא [היתה חלקת אדמה אחת שהיתה נקראת] "דבי [של בית] בר סיסין", אמר ליה [לו] המוכר לקונה: הא לאו דבי [זו איננה של בית] בר סיסין היא, ורק איקרויי [להיקרא] הוא דמיקריא [שנקראת] "דבי [של בית] בר סיסין", ולכן אין היא כלולה במכירה.

אתא לקמיה [בא הענין לפני] רב נחמן, אוקמה בידא [העמיד את הקרקע הזו ביד] הלוקח. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: דינא הכי [כך הוא הדין]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה, ויוכיח הקונה, שהוא התובע, שהדין עמו! ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי רבא על דברי רבא, ומדברי רב נחמן על דברי רב נחמן ממעשה אחר;

דההוא [שאדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: מאי בעית בהאי ביתא [מה רצונך, מה אתה עושה בבית זה] שהוא שלי? אמר ליה [לו]: מינך זבינתה ואכלית [ממך קניתי את הבית ואכלתי, נהניתי מפירותיו] שני (שנות) חזקה. אמר ליה [לו]: אנא בשכוני גואי הואי [אני ביישוב הפנימי הייתי כל הזמן], במקום רחוק, ולא מכרתי לך בית זה, וגם לא ידעתי כלל שאתה מתגורר בביתי, ואם כן, לא קנית דבר.

אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו, למחזיק]: זיל ברור [לך ברר, הוכח] את אכילתך, הבא ראיה שבאמת אכלת שלוש שנות חזקה כאשר המוכר היה מצוי במקום, ויכול היה למחות בך ולא עשה כן. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: דינא הכי [כך הדין]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם כן, קשיא [קשה] מדברי רבא על דברי רבא, ומדברי רב נחמן על דברי רב נחמן!

ומתרצים: מדברי רבא על דברי רבא לא קשיא [קשה]: הכא [כאן] ב"נכסי דבי בר סיסין", המוכר קאי בנכסיה [עומד, מחזיק, בנכסיו], והקונה הוא התובע שיתן לו חלקת אדמה נוספת, התם [שם] הלוקח קאי בנכסיה [עומד בנכסיו], שהרי הוא בפועל גר באותו בית, והתובע הוא הרוצה להוציאו ממנו.

וכן מדברי רב נחמן על דברי רב נחמן לא קשיא [קשה]: הכא [כאן] כיון שאמר ליה [לו]: דבי [של בית] בר סיסין אני מוכר לך, ומיקריא [ונקראת] האדמה הזו "דבי [של בית] בר סיסין", הרי על פני הדברים נראה שהלוקח צודק, ולכן עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי [עליו עצמו, על המוכר, מוטל לגלות שלא של בית] בר סיסין היא. הכא [כאן] במקרה של הבית, לא יהא אלא מקרה דנקיט שטרא [שמחזיק בידו שטר מכירה], ואינו טוען לבעלות בגלל החזקה, מי לא אמרינן ליה [האם אין אנו אומרים לו]: קיים שטרך וקום בנכסי