ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאומר אני] כי לדעת חכמים במשנתנו צריכים המקבלים להביא ראיה בעדים שבריא היה הנותן, הרי גם במקרה זה, כיון שאמר ר' עקיבא ללקוחות: אייתו [הביאו] עדים, ולא אשכחו [מצאו], היינו דקא אתו [זהו הטעם שבאו] ואמרו ליה [לו]: מהו לבודקו. אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאתה אומר]: ראיה בקיום השטר די בה כדי להוציא את המתנה, בלא עדים, הרי גם במקרה זה למה להו [להם] ללקוחות לבודקו? לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסי [שיקיימו את שטריהם ויעמדו בנכסים]!

דחה ריש לקיש את ההוכחה: מי סברת [האם סבור אתה] נכסי [שהנכסים] בחזקת בני משפחה קיימי [היו עומדים], וקא אתו [ובאו] לקוחות ומערערי [ומערערים] ותובעים אותם? נכסי [הנכסים] בחזקת לקוחות קיימי [היו עומדים], וקא אתו [ובאו] בני משפחה וקא מערערי [והיו מערערים], ולגביהם ודאי אין ראיה בקיום השטר, שהרי הם טוענים שפסול הוא. אלא רק אם יוכיחו בעדים (או על ידי בדיקה) שקטן היה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש את הדברים, מדקאמר להו [ממה שאמר להם] ר' עקיבא: אי (אין) אתם רשאים לנוולו, ואישתיקו [ושתקו]. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שבני משפחה קא מערערי [הם המערערים], משום הכי [כך] אישתיקו [שתקו], שהסכימו שאין לנוולו. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שלקוחות קא מערערי [הם המערערים], אמאי שתקי [מדוע הם שותקים]? לימרו ליה [שיאמרו לו]: אנן זוזי יהבינן ליה, לינוול ולינוול [אנו כסף נתננו לו, שיתנוול ויתנוול] ולא איכפת לנו!

ודוחים: אי [אם] משום הא [כך] לא איריא [שייך], אין זו הוכחה, הכי קאמר להו [כך אמר להם] ר' עקיבא: חדא [אחת], דאי [שאין] אתם רשאים לנוולו. ועוד, וכי תימרו זוזי שקל, לינוול ולינוול [ואם תאמרו שכסף לקח, ולכן שיתנוול ויתנוול] — מכל מקום אין טעם לעשות זאת משום שסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה.

תא שמע [בוא ושמע] המשך דיון בענין זה. שאל ר' שמעון בן לקיש את ר' יוחנן, זו ששנויה במשנת בר קפרא (קובץ ברייתות שסידר): הרי שהיה פלוני אוכל (נהנה) מפירות שדה ובא (ונמשך כך) בחזקת שהיא שלו, וקרא עליו אחד ערער לומר "שלי היא", והוציא זה המחזיק את אונו (שטרו) לומר: "שמכרתה לי" או: "שנתתה לי במתנה", אם אמר המערער: "איני מכיר בשטר זה מעולם", כלומר, השטר הזה מזוייף — יתקיים השטר בחותמיו, ואם יעידו העדים שזו חתימתם — ימשיך זה להחזיק בשדה.

אם אמר המערער: אמנם העדים חתמו עליו, אבל שטר פסים הוא זה, כלומר, שטר שנעשה רק למראית עין, או שטר אמנה שנעשה כראוי, שמכרתי לך ואולם לא נתת לי דמים (כסף) ולכן בטל המכר, אם יש עדים שלא היה לשטר זה תוקף — הלך (לך) אחר עדים, ואם לאו [לא] — הלך אחר השטר.

ומעתה, לפירושך, שלדעת חכמים במשנתנו אין די בקיום השטר כדי להוציא את המתנה מן הנותן, לימא [האם נאמר] ששיטת ר' מאיר היא ברייתא זו, שאמר: נתבע המודה בשטר שכתבו אינו צריך מי שמחזיק בו לקיימו, ולא שיטת רבנן [חכמים]?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא כך הוא, שאני אומר: דברי הכל היא שמודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו. והקשה לו ריש לקיש: והא מיפלג פליגי [והרי חלוקים חכמים בכך]! דתנן [שכן שנינו בברייתא]: שטר שהעדים מודים שחתמו עליו, אלא שטוענים שהיו פסולים לעדות באותה שעה, ופסול הוא — אין נאמנין לפוסלו, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אי [אם] עדים נאמנים לפסול שטר שהודו שכתבוהו, משום שהם בעדותם אלימי ומרעי שטרא [חזקים ויכולים להרע תוקפו של שטר], איהו כל כמיניה [הוא זה בכוחו], לערער על שטר כתוב שהוא מודה בו? אמר ליה [לו] ריש לקיש, והלא משמך אמרו באותו מעשה בבני ברק: יפה ערערו בני משפחה על תוקפו של השטר, למרות שגם הם הודו שאכן נכתב על ידי קרובם שמת! הרי שצריך התובע לקיימו! אמר ליה [לו]: זו אלעזר תלמידי אמרה בשמי, אני עצמי לא אמרתי דבר זה מעולם.

אמר ר' זירא: אם יכפור ר' יוחנן בר' אלעזר תלמידו, ויטען שלא אמר לו מה שאמר בשמו, האם יכפור גם בר' ינאי רבו שאמר לו אותם דברים עצמם? שכך היה מעשה, שאמר ר' ינאי אמר רבי: מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, ואמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' ינאי: רבי, וכי לא משנתנו היא זו העוסקת בענין זה, ומשמע ממנה היפך הדברים? ששנינו, וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה, והוסיף ר' יוחנן: ואין ראיה אלא בקיום השטר! הרי שר' יוחנן עצמו סבור כי לדעת חכמים, מודה בשטר שכתבו — צריך לקיימו, וכיצד יכול היה לומר שאין חולקים בדבר?

ותירץ ר' זירא: ברם (ובאמת) נראין דברי רבינו (רב) יוסף, שאמר רבינו יוסף אמר רב יהודה אומר שמואל שיש להפוך את השיטות, ולומר: זו הברייתא ששנה בר קפרא, ולפיה הולכים אחר השטר כפי שהוא — דברי חכמים היא, שאין צריך לקיים שטר שהודה בו הנתבע. אבל ר' מאיר אומר: מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו. ולפי זה מאי [מהו] שאמר ר' יוחנן: דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו? משום שדרבנן [שדברי חכמים] לגבי ר' מאיר אפשר לומר שדברי הכל היא.

ומקשים: והא איפכא תנן [והרי ההיפך שנינו במשנתנו], וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה, הרי שצריך לקיים את השטר! ואומרים: איפוך [הפוך] את השיטות במשנה, שר' מאיר הוא שאומר כן. ומקשים עוד: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: עדים האומרים שהיו פסולים כשחתמו על השטר — אין נאמנין לפוסלו, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין, הרי שלדעת חכמים צריך לקיימו! ואומרים: גם בזו איפוך [הפוך] את השיטות. ונמצא אם כן, כי לדעת ר' יוחנן נחלקו במשנתנו האם צריך מקבל המתנה לקיים את השטר, ומה ששנינו בדברי חכמים: המוציא מחבירו עליו הראיה — בקיום השטר אמורים הדברים.

ומקשים: והא [והרי] לעיל ר' יוחנן ראיה בעדים קאמר [אמר]! ואומרים: איפוך [הפוך] גם את זו, שר' יוחנן הוא שאמר ראיה בקיום השטר, וריש לקיש אמר בעדים. ואומרים אם כן: לימא, ליפוך נמי תיובתא [נהפוך גם את הקושיה] שהקשה ר' יוחנן לריש לקיש ממעשה בני ברק, ואמור שריש לקיש הוא שהקשה? ודוחים: לא, זו אין צריך להפוך,