לפי שבמקרה כזה שמדובר בו, מיית ברישא [מת בראשונה] לפני שמתה האם, מפני שלא יתכן שאשה מעוברת תמות ועוברה עדיין בחיים, משום שכוח החיות שבו קטן יותר, ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל במקרה אחר, כשאין מדובר בנכסי האם, יש לומר כי העובר יורש.

ותוהים: למימרא [האם לומר] שברור שהוא העובר מיית ברישא [מת תמיד בראשונה]? והא הוה עובדא [והרי היה עובר] שמתה אמו, ופרכס העובר תלתא פרכוסי [שלושה פרכוסים] אחרי מות אמו! אמר מר בר רב אשי: זו אינה ראיה, מידי דהוה [כמו שקורה] בזנב הלטאה שמפרכסת, שאין זה אומר שיש בה חיים, אלא הם תנועות של שרירים בלבד.

מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא אמר: מה שאמרו באותה משנה שבן יום אחד נוחל ומנחיל, הכוונה היא לומר שממעט בחלק בכורה, שכאשר מחלקים את הנכסים, מחשיבים אותו אילו היה קיים (למרות שכבר מת) ומקבל הבכור שני חלקים לפי חשבון זה. ולענין זה דוקא בן יום אחד ממעט בחלק הבכורה, אבל עובר למרות שהוא יורש — בחלק הבכורה לא ממעט, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — "וילדו לו" (דברים כא, טו) אמר רחמנא [הכתוב].

ודבר זה הוא כמו הלכה אחרת שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בן שנולד לאחר מיתת אביו — אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "וילדו לו" אמר רחמנא [הכתוב] בענין ירושת הבכור, לומר שהבכור נוטל פי שנים ככל אחד מן האחים שכבר נולדו כשמת האב, והא ליכא [והרי אין כאן].

ומעירים: בסורא מתנו הכי [היו שונים כך] כמו שלמדנו. בפומבדיתא מתנו הכי [היו שונים כך] בנוסח אחר: אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו — אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — "יכיר" אמר רחמנא [הכתוב] בענין הבכורה ("כי את הבכור... יכיר". דברים כא, יז), והא ליתא [והרי אין] אב שיכיר. ומסכמים: והלכתא ככל הני לישני [והלכה ככל אותן לשונות] שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא; שתינוק בן יומו ממעט מחלק הבכורה, שבן שנולד לאחר מות אביו אינו ממעט בחלק הבכורה, ושבכור שנולד לאחר מות אביו אינו נוטל פי שנים.

א ושבים לדון בענין האמור במשנתנו, שהאומר "אם תלד אשתי זכר יטול מנה" וכו'. אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: הלכה היא שהמזכה לעובר לא קנה. ואם תאמר: משנתינו, הרי ממנה עולה שיכול לזכות לעובר! שם זהו מקרה מיוחד שנתנו חכמים תוקף לקנין כזה, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, אבל אין אדם יכול לזכות לעוברו של אדם אחר.

באותו ענין מסופר, אמר ליה [לו] שמואל לרב חנא בגדתאה [מבגדד]: פוק אייתי [צא והבא] לי בי (מנין) עשרה, ואימר [ואומר] לך באפייהו [בפניהם] כדי שיתפרסם הדבר במעמד גדול: המזכה לעובר קנה. ואולם מסכמים את ההלכה בגמרא באופן שונה, והלכתא [והלכה היא]: המזכה לעובר לא קנה.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לדביתהו [לאשתו] עוד קודם שהיתה מעוברת: נכסי יהיו לבני דיהוו [לבנים שיהיו] לי מיניך [ממך]. אתא בריה קשישא [בא בנו הגדול] מנישואיו הקודמים, אמר ליה [לו]: ההוא גברא מאי תיהוי עליה [אותו אדם מה יהא עליו]? כלומר מה יהיה עלי, וכי אני לא אקבל דבר? אמר ליה [לו]: זיל קני כחד מברא [לך קנה חלק כאחד מן הבנים האחרים] שייוולדו. ובפתרון בעיה זו פשוט לנו שהנך [אותם הבנים] שייוולדו לאחר מכן ודאי לא קנו את הנכסים, ולא יטלו יותר מחלקם כיורשים, משום דאכתי ליתנהו [שעדיין אינם] בעולם.

ואולם לגבי האי [זה] הבן הגדול, יש לשאול: האם אית חולק לטליא [יש חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים] אחרים שיורשים. והוא מקבל, על סמך דבריו של אביו, חלק נוסף על המגיע לו מצד הירושה, או לית ליה חולק לטליא [אין לו חלק נוסף לנער] במקום שיש בניא [בנים]? ר' אבין ור' מיישא ור' ירמיה דאמרי [שאמרו]: אית חולק לטליא [יש חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים]. ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא דאמרי [שאמרו]: לית חולק לטליא [אין חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים].

אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' ירמיה: האם הלכתא כוותן [הלכה כמותנו], או הלכתא כותייכו [הלכה כמותכם]? אמר ליה [לו]: פשיטא דהלכתא כוותן [פשוט שהלכה כמותנו], דקשישנא מינייכו [שכן אנו זקנים מכם], ולאו הלכתא כוותייכו דדרדקי אתון [ואין הלכה כמותכם שצעירים אתם]. אמר ליה [לו] ר' אבהו: מידי בקשישותא תליא מילתא [וכי בזיקנה תלוי הדבר]? הלא בטעמא תליא מילתא [בטעם תלוי הדבר] ולנו יש טעם. שאל אותו ר' ירמיה: וטעמא מאי [וטעם זה מהו]? אמר לו ר' אבהו: זיל לגביה [לך אצל] ר' אבין דאסברתה ניהליה [שהסברתיה לו את ההלכה הזו],