ידה על העליונה, אם רצה (רצתה) — נוטלתן את מאתיים הזוז, רצה (רצתה) — נוטלת כתובתה.

ושכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו" — נוטלן את מאתיים הזוז ונוטל גם את חובו, ואם אמר "בחובו" — נוטלן אותם מאתיים זוז בחובו.

ותוהים: משום שאמר "כראוי לו", נוטלן ונוטל את חובו? ודלמא [ושמא] "כראוי לו בחובו" קאמר [אומר הוא], ולא נתכוון אלא לומר מה היה החוב!

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — שיטת ר' עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא [שהוא מדייק לשון יתירה] ולומד ממנה להלכה:

דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוכר את הבית — לא מכר לא את הבור ולא את הדות (מאגר מים) שבתוכו, אף על פי שכתב לו המוכר לקונה בשטר המכירה שמוכר לו גם עומקא ורומא [עומק ורום] של הבית, משום שהבור והדות הם דבר לעצמו ואינם בכלל הבית. וצריך המוכר ששייר לעצמו את הבור ליקח (לקנות) לו מן הקונה זכות שימוש בדרך אל הבור והדות שלו, אלו דברי ר' עקיבא.

וחכמים אומרים: אין צריך ליקח לו דרך, שאנו מניחים שיחד עם הבור והדות שייר לעצמו גם דרך להגיע אליהם. ומודה ר' עקיבא, בזמן שאמר לו "חוץ מאלו" שכתב במפורש שמוכר את הבית חוץ מן הבור והדות — שאינו צריך ליקח לו דרך מן הקונה, אלא שייר לעצמו גם את הזכות לדרך אליהם.

אלמא [מכאן] שלדעת ר' עקיבא, כיון שלא צריך לומר וקאמר [והוא אומר] — לטפויי מלתא קאתי [להוסיף דבר הוא בא], הכא נמי [כאן גם כן] לענין בעל חוב, כיון שלא צריך לומר "כראוי לו" וקאמר [והוא אומר] — לטפויי מלתא קא אתי [להוסיף דבר הוא בא], שנותן לו מאתיים זוז יתר על חובו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני" שהוא חייב לי — העדים כותבין שכך אמר, ורשאים לעשות זאת אף על פי שאין מכירין בדבר, ואינם יודעים אם אכן אותו אדם חייב לו. לפיכך כיון שהדברים לא אומתו, כשהוא היורש גובה על פי מסמך זה זו — צריך להביא ראיה שאותו אדם אכן חייב, אלו דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: אין העדים כותבין, כלומר, רשאים לכתוב, אלא אם כן מכירין שכך היה המעשה, לפיכך כשהוא גובה — אין צריך להביא ראיה, ככל שטר חוב החתום בעדים.

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: תנא [שנה החכם] בלשון הפוכה, ר' מאיר אומר: אין כותבין, וחכמים אומרים: כותבין. ואף ר' מאיר לא אמר שאין כותבים אלא משום חשש שיבוא השטר לפני בית דין טועין, שיסמכו על הכתוב בשטר הזה בלי לדקדק בו, ויגבו על פיו בלא לדרוש ראיה נוספת. אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא [הלכה היא]: אין חוששין לבית דין טועין, שיסמכו על דברי שכיב מרע בענין כזה, בלא לדרוש ראיה נוספת. אלא העדים כותבים כפי שנאמר להם.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] ממה שאמר רבא? שאמר רבא: אין חולצין, כלומר, אין עושים בית דין חליצה של אלמנה לאחי המת, אלא אם כן מכירין שהאיש הוא היבם והאשה היא היבמה, ואין ממאנין, אין קטנה שהשיאוה אחיה ממאנת בנישואיה אם רוצה בכך בפניהם, אלא אם כן מכירין שהיא הילדה שנישאה ולמי היא נשואה. לפיכך בית דין אחר כותבין גט חליצה וגט מיאון לנשים אלו, על פי עדים שראו את המעשה, ואף על פי שאין מכירין.

מאי טעמא [מה טעם] אמר רבא שאין בית דין חולצים וממאנים אלא אם כן מכירים? לאו [האם לא] משום שחוששין לבית דין טועין שיכתבו גט בלי לברר האם החליצה והמיאון נעשו מתוך ידיעה וודאית?

ודוחים: לא, אין להשוות בין הדברים, בית דין בתר בית דינא לא דייקי [אחר בית דין אחר אינם מדקדקים] ולכן יש לחשוש שבית הדין השני יסמוך על כך שבית דין הראשון הכירו את הצדדים. אבל בית דינא בתר [בית דין אחר] עדים דייקי [מדקדקים], ולפיכך אין לחשוש שיסמכו בטעות על דבר שנעשה בלא ידיעה ברורה.

ב משנה בהמשך למשנה הקודמת, העוסקת באב הכותב את נכסיו לבנו לאחר מותו, נאמר כי האב תולש מפירות אותם נכסים ומאכיל (נותן) לכל מי שירצה, וכן כל מה שהניח בשעת מותו כשהוא תלוש — הרי הוא של כל היורשין של האב, ואינו שייך לבן זה בלבד.

ג גמרא מלשון המשנה מדייקים: מה שהניח תלוש — אין [כן], הריהו של יורשים, אבל אם היה מחובר לקרקע — לא, אלא של אותו בן הוא.