אי מיפק לא נפיק ביה, למאי יהביה ניהליה [אם לצאת אינו יוצא בו, למה, לאיזה צורך, נתן אותו לו]? אלא ודאי מועילה נתינה זו לצאת ידי חובה.

אלא, מיפק [לצאת] — דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה [הכל אינם חלוקים שיוצא בו], ואף לדעת רבי, אבל אם מכרה הראשון או אכלה — בזה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל, שלדעת רבי אם מכרו — נוטלו השני מן הקונים, ואם אכלו — צריך לתת לשני את דמיו. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל מה שעשה עשוי, שהרי קנין הגוף יש לו בו.

א אמר רבה בר רב הונא: האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, שלא חילקו עדיין ביניהם את נכסי אביהם שמת, ומתוך כסף הירושה של כולם קנו אתרוג, אם נטלו אחד מהן ויצא בו, כלומר, על מנת לצאת בו חובת המצוה, בודקים אנו: אם יכול לאוכלו, שהאחים מרשים לו לאוכלו — יצא בנטילתו ידי המצוה, ואם לאו [לא] — לא יצא, לפי שאינו שלו לגמרי, ואין יוצאים ביום הראשון של חג הסוכות ידי חובת המצוה אלא בארבעה מינים השייכים לו.

ומעירים: ודוקא דאיכא [שיש] אתרוג לכל חד וחד [אחד ואחד] מהאחים — יצא, אם יכול לאוכלו, אבל אם היה לכל אחד מהם רק פריש או רמון — לא יצא.

אמר רבא: האומר לחבירו "אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי", נטלו ויצא בו כלומר, נטלו כדי לצאת בו ידי מצות נטילה, אם לאחר מכן אכן החזירו לנותן — יצא ידי חובה, אבל אם לא החזירו — לא יצא, שהרי לא מילא את התנאי, ונמצא שלא היתה מתנה מתחילה. ומעירים: קא משמע לן [השמיע לנו] רבא בכך שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, וכל עוד היא בידו הרי היא שלו לגמרי.

ב ועוד בענין "נכסי לך ואחריך לפלוני", מסופר: ההיא איתתא דהוה [אישה אחת שהיה] לה דיקלא בארעא [דקל בקרקעו] של רב ביבי בר אביי. כל אימת דהות אזלא למיגזריה, הוה קפיד עילוה [כל פעם שהיתה הולכת לקצוץ את פירות הדקל, היה מקפיד עליה] שהיא דורסת על הצמחים שלו. וכדי שלא יקפיד עליה החליטה לוותר לו לפי שעה על פירות הדקל, אקניתיה ניהליה [הקנתה אותו לו] לכל שני (שנות) חייו, כדי שאחר מותו תוכל לקבל בחזרה את הדקל, אזל איהו אקנייה ניהליה [הלך הוא והקנה אותו את הדקל] לבנו הקטן, כדי שאי אפשר יהיה עוד להוציא מידו.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב ביבי בר אביי: משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליאתא [שבאים אתם, שנולדתם מאנשים כרותים, ממשפחת בני עלי, אומרים אתם דברים כרותים שאין להם בסיס]? שהרי אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר [אומר] במקרה של "נכסי לך ואחריך לפלוני", שמה שמכר הראשון מכור, אלא כשהנותן אומר שלאחר הראשון יעבור הנכס לאדם אחר, אבל כאשר הוא אומר שלאחר מכן יחזיר את הנכס לנותן עצמו — לא, ובוודאי לא הקנה למקבל את גוף הנכס כלל, שיוכל למוכרו, ואין במעשהו זה של רב ביבי בר אביי ולא כלום.

ג ועוד בענין זה אמר רבא אמר רב נחמן: האומר לחבירו "שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי", אם הקדישו המקבל והחזירו — הרי זה מוקדש ומוחזר, שחל ההקדש, וגם נחשב השור כמוחזר לבעלים.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי אהדריה [מה החזיר לו]? שהרי שור זה אינו מוחזר לו ממש, משום שמוקדש הוא! אמר ליה [לו] רב נחמן: ומאי חסריה [ומה חיסרו]? הרי החזיר לו את גוף השור! אלא אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו], מדייקים אנו בלשון התנאי: אי [אם] אמר ליה [לו] "על מנת שתחזירהו" — הא אהדריה [הרי החזירו], אי [אם] אמר ליה [לו] "על מנת שתחזירהו לי" — הרי מידי דחזי ליה קאמר ליה [דבר שראוי לו אמר לו], ולכן אם הקדישו אינו נחשב להחזרה, ובטלו משום כך המתנה וההקדש.

ד אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו לאחר במתנה, ואמר הלה המקבל "אי אפשי (אין רצוני) בהן" — קנה המקבל את הנכסים, ואפילו עומד וצווח שאינו רוצה בהם. ור' יוחנן אמר: לא קנה אם אינו מסכים.

אמר ר' אבא בר ממל, ולא פליגי [נחלקו] האמוראים בענין זה, אלא דיברו במקרים שונים: