אמר ר' יוחנן: לא קנה הלוקח את גוף הקרקע לאחר מות האב, וריש לקיש אמר: קנה לוקח.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח, שלדעתו קנין הפירות כקנין הגוף דמי [הוא נחשב], שכיון שיש לאב זכות הנאה מכל פירות הנכס הריהו נחשב כבעלים בגוף הנכס, ולכן כל עוד לא מת לא יכול היה הבן להקנותו בשלימות ללוקח זה.

וריש לקיש אמר: קנה לוקח כאשר ימות האב, כי הוא סבור שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], וקנין הגוף בלא הפירות עומד לעצמו, ולכן יכול היה הבן למוכרו, והלוקח זוכה בו לבסוף.

ושואלים: והא איפליגו [והרי כבר נחלקו] בה בשאלה זו חדא זימנא [פעם אחת]! דאיתמר [שנאמר]: המוכר שדהו לפירות ולא מכר את גוף השדה — ר' יוחנן אמר: הקונה מביא ביכורים מן השדה הזה וקורא עליהם את "מקרא ביכורים", הפסוקים שצריך לומר בשעת הבאת הביכורים. וריש לקיש אמר: הקונה מביא אמנם ביכורים משדה זה, ואולם אינו קורא את "מקרא ביכורים".

והסברנו: ר' יוחנן אמר שמביא וקורא, כי קסבר [סבור הוא] שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ולכן הלוקח את השדה לפירותיה הרי הוא כבעלים על גוף השדה, והריהו כמביא ביכורים מאדמתו שלו. וריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא, משום שלדעתו קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], וכיון שאין גוף הקרקע שלו אינו יכול לומר "האדמה אשר נתת לי". ומדוע הוצרכו לחזור ולחלוק באותו עקרון עצמו?

ומשיבים: הוצרכו החכמים לפרש מחלוקתם לא רק לגבי ביכורים, אלא גם במקרה שלנו, כי אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן: אף על גב דבעלמא [אף על פי שבכלל] קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], כמבואר במחלוקת לענין ביכורים, הכא [כאן] לגבי הבן שמכר בנכסי אביו, בכל זאת אצטריך [הוצרך הדבר] להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אבא לגבי בריה אחולי אחיל [האב אצל בנו מוחל] לו את הזכות שמקנה לו קנין הפירות בגוף הקרקע, ונמצא שמכר הבן ללוקח קנין שלם בגוף הקרקע, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה כך, וקנין הפירות שבידי האב כקנין הגוף הוא.

ור' שמעון בן לקיש אמר [אומר] לך: אף על גב דבעלמא [אף על פי שבכלל] קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], ומי שמוכר לחבירו שדה לפירותיה אינו מוכר לו בכך דבר בגוף הקרקע, הכא אצטריך [כאן בכל זאת הוצרך] גם כן לומר שאינו נחשב כקנין הגוף, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כל דבר שהוא לגבי נפשיה [אצל עצמו] כשמשייר לעצמו את קנין הפירות ומוכר לאחר את גוף הקרקע, אפילו במקום בריה [בנו] גם כשנותן את גוף הקרקע לבנו, נפשיה עדיפא ליה [קנין עצמו עדיף לו], והוא משאיר בידו את הזכות בגוף הקרקע, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה כך.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: המצווה "נכסי לך, ואחריך, אחרי מותך, יירש אותם פלוני, ואחריו יירש פלוני", אם מת הראשון — קנה השני, מת השני — קנה השלישי, אם

מת השני בחיי הראשון — יחזרו הנכסים ליורשי הראשון, ואינם עוברים לשלישי. כי אין לשלישי זכות אלא מכח השני, ושני זה כבר מת לפני שזכה בהם.

ואם איתא [יש] ממש בדבריך, שקנין פירות אינו כקנין הגוף, אם כן יחזרו הנכסים ליורשי הנותן מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי מתנת הנכסים לראשון (ולשני) לא היתה אלא קנין פירות, שישתמש בפירות הנכסים כל ימי חייו, ולאחר מכן יעברו לאחרים. ואם כן יחזרו הנכסים למי שיש בידו קנין הגוף בנכסים אלו — הבעלים הראשון או יורשיו!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: כבר תרגמה [הסביר אותה] רב הושעיא בבבל: "אחריך" שאני [שונה], שכשנאמר כך הרי יש בזה נתינה גמורה לראשון, של הגוף והפירות יחד. וכן רמי [השליך, הראה סתירה] זו רבה בר רב הונא קמיה [לפני] רב, ואמר לו רב בתשובה: "אחריך" שאני [שונה].

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] שאם מת השני, הרי במות הראשון יחזרו הנכסים ליורשי הנותן!