ממאי [ממה] מסיק אתה דבחד בי דינא איתקון [שבבית דין אחד נתקנו] שתי התקנות, גם עבור בנים זכרים וגם לגבי בנות, שמשום כך אתה מבין שלשון מתנה וירושה נאמרות כהמשך אחד? דלמא בתרי בי דינא איתקון [שמא בשני בתי דין נתקנו] ואם כן, הירושה והמתנה באות מכוחם של שני תנאים נפרדים!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דקתני רישא [שהרי שנינו בתחילה], במסכת כתובות, קודם למשנה זו: זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: בתנאי כתובה תיקנו חכמים את שני הדברים, שהבנים יירשו את כתובת אימם והבנות יזונו מנכסי האב, ויש ללמוד מזה על זה: מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם, אף בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן; ומעתה,

אי אמרת בשלמא בחד בי דינא איתקון [נניח אם אתה אומר שבבית דין אחד נתקנו], היינו דילפינן [זהו הטעם שאנו למדים] תקנה מתקנה, מתוך הנחה שאותו בית דין מתקן תקנות במתכונת דומה. אלא אי אמרת בתרי בי דינא איתקון [אם אתה אומר שבשני בתי דין נתקנו] בשתי תקופות שונות, היכי ילפינן [כיצד אנו למדים] תקנה מתקנה?

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא [שמא] לעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי בתרי בי דינא איתקון [בשני בתי דין נתקנו], ובי דינא בתרא תקון כבי דינא קמא [ובית הדין האחרון תיקן כפי שתיקן בית הדין הראשון] כי היכי [כך] שלא תקשה תקנתא אתקנתא [תהיה קושיה מתקנה על תקנה], ולפיכך יכול היה ר' אלעזר בן עזריה ללמוד מתקנה אחת לאחרת. אך מצד שני, אין לראותן בהכרח כהמשך דברים אחד לענין לשון ירושה ומתנה.

א אמר רב יהודה אמר שמואל: שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאשתו — לא עשאה אלא אפוטרופא (אפוטרופוסית),

כלומר, אנו מניחים שלא שלל את כל נכסיו מיורשיו, וכוונתו אינה אלא לעשותה אפוטרופסית על נכסיו, כדי לתת לה מעמד וכבוד אצל היורשים. ובעקבות הלכה זו דנים במקרים אחרים, ומקדימים: פשיטא [פשוט לנו] גם כן, שאם כתב את כל נכסיו לבנו הגדול — אין כוונתו לתת לו הכל, ולא עשאו אלא אפוטרופוס לכל הנכסים, ואין לו אלא חלקו בירושה. אבל אם כתב נכסיו לבנו הקטן מאי [מה] הדין? האם גם כן מניחים אנו שעשאו אפוטרופוס על הנכסים. או שמא כיון שקטן הוא ואינו יכול להיעשות עכשיו אפוטרופוס, אולי אין מקום להניח שלכך התכוון האב, ונתן לו באמת כל נכסיו?

ומשיבים: איתמר [נאמר] על כך, רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: אפילו כתב לבנו הקטן המוטל בעריסה לא קנה את הנכסים, אלא רצה האב לעשותו אפוטרופוס כדי שיכבדוהו כשיגדל.

ועוד אומרים: פשיטא [פשוט לנו] שאם כתב כל נכסיו לבנו ואחר — לאחר התכוון לתת חצי במתנה, ובנו התכוון לעשותו אפוטרופוס על החצי האחר, ואם היו בנים נוספים מתחלק עמם בירושה. וכמו כן, אם כתב את כל נכסיו לאשתו ואחר — לאחר התכוון לתת חצי נכסיו במתנה, ואת אשתו עשה אפוטרופוס על החצי השני.

וכן פשוט לנו הדין במי שכותב כל נכסיו לאשתו ארוסה שטרם נשאה לאשה, וכן אם היתה זו אשתו גרושה — הרי זה במתנה, ולא עשאן אפוטרופוס, שבוודאי אין לו ענין לכבדן בפני יורשיו.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: אם כתב כל נכסיו לבת אצל הבנים, כלומר, כשיש לו גם בנים, או אשה אצל האחים, כשלא היו לו בנים אלא רק אחים, או אשה אצל בני הבעל שאינם בניה, מהו? האם אנו דנים את הכתיבה הזאת כמתנה, או כאפוטרופסות?

אמר רבינא, משמיה [משמו] של רבא: בכולהו [בכולם] בכל הנשים המנויות כאן לא קנה, לא קנתה האשה, אלא נעשתה אפוטרופוסית בלבד, לבר [חוץ] מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. זו היתה שיטה אחת בשם רבא. ואילו רב עוירא משמיה [משמו] של רבא אמר: בכולהו קני [בכולם קונה] את הנכסים במתנה, לבר [חוץ] מהאשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל, שרק באלה לא נתכוון אלא למנותן כאפוטרופוס.