זה לזה.

ושואלים על פסיקתו זו של שמואל: מה נפשך [מה רצונך]? מהי דעתו של שמואל? אי כרבנן סבירא ליה [אם כדעת חכמים סבור הוא שמואל] בענין זה, לישלח להו [שישלח להם] תשובה כדברי רבנן [חכמים], אי [אם] כדעת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], לישלח להו [שישלח להם] תשובה כדעת ר' יהודה, ואילו תשובתו אינה כדעת אחד מהם!

ומשיבים: מספקא ליה אי [מסופק לו אם] הלכה כשיטת ר' יהודה אי כרבנן [אם כשיטת חכמים], ומפני הספק אמר שיעשו בדרך שיצאו ידי כולם.

ושואלים: מאי [מה] היא אותה מחלוקת שבין ר' יהודה וחכמים? ומשיבים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים" (דברים כא, יז) כוונתו — יכירנו לאחרים, שהאב קובע ומודיע שזה שהוא בכור.

מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר על אחד מבניו (ואף על אדם אחר) "זה בני בכור", גם כאשר היו לו בנים גדולים יותר, או שהיה בן אחד מוחזק כבכור. וכשם שנאמן אדם לומר "זה בני בכור", כך נאמן אדם שהוא כהן לומר "בני זה הוא בן שנולד לי מגרושה", וכן "בני זה הוא בן חלוצה" (שעשתה חליצה ליבמה) שאינו כשר לכהונה, אלא חלל הוא. וחכמים אומרים: אינו נאמן האב, לא לגבי הבכור ולא לגבי בן הגרושה ובן החלוצה.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא [נניח] לר' יהודה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "יכיר", שהכתוב מודיענו שיש לאב נאמנות בענין בניו. אלא לרבנן [לדעת חכמים] "יכיר" למה לי, ומה כתוב זה מלמדנו?

ומשיבים: הכתוב מדבר במי שצריך היכרא [היכר], כשלא היה הדבר ידוע מי מבין הבנים הוא הבן הבכור. אבל במקום שמוחזק אחד הבנים כבן הבכור — אין האב יכול לומר על בן אחר שהוא הבכור.

וחוזרים ומקשים על דברי חכמים: לשיטתם למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] אמרו שהאב יכול להכיר בבנו כבכור? — אם תאמר שאמרו כן לענין למיתבא [לתת] לו פי שנים, בירושה, ואולם דבר זה אינו צריך לכתוב מיוחד, שהרי לא יהא זה אלא אדם אחר זר, אילו בעי למיתבא ליה [היה רוצה האב לתת לו] פי שנים מבניו במתנה, מי [האם] לא יהיב ליה [היה יכול לתת לו]? ואם כן אין צורך כלל ללמוד דבר זה מ"יכיר"!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא בנכסים שנפלו לו לאב לאחר מכאן, לאחר שאמר עליו האב שהוא בכור. שאם היה הדבר משום מתנה — לא יכול היה הבן לקנות אותם, משום שהם דבר שעדיין לא הגיע לידי האב ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל אם הוא מטעם "יכיר", שסומכים על דברי האב שבן זה הוא בכור — הריהו יורש כבכור בכל מה שיפול לידי אביו עד מותו.

ושואלים: ולדעת ר' מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וניתן היה איפוא להקנות נכסים אלו לכל אדם, אם כן "יכיר" בבכור למה לי?

ומשיבים: ללמד שהוא זוכה על ידי הכרת האב גם בנכסים שנפלו (שיפלו) לו לאב כשהוא גוסס כאשר אינו יכול לתת מתנה. ונכסים כאלו, גם לדעת ר' מאיר לא יכול אדם להקנות מראש, אבל מכח הכרת האב בבן כבכור — הריהו יורש גם נכסים אלו.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: היו מוחזקין בו באדם מסויים שהוא בכור, ואמר אביו על בן אחר שלו שהוא בכור — הרי האב נאמן. היו מוחזקין בו שאינו בכור, ואמר אביו שבכור הוא — אינו נאמן.

ומעירים: שתי הלכות מנוגדות אלו שנשנו בברייתא יש לפרשן כך: רישא [ראשה] של הברייתא היא כדעת ר' יהודה, וסיפא רבנן [וסופה כדעת חכמים].

א אמר ר' יוחנן: אמר על אדם מסויים "בני הוא", וחזר ואמר "עבדי הוא" — אינו נאמן לומר עליו שהוא עבד, לפוסלו ולהוציאו מכלל יורשיו. אבל אם אמר על אדם מסויים "עבדי הוא", וחזר ואמר "בני הוא" — נאמן, שיש להבין כי מה שאמר בתחילה "עבדי הוא" — שמשמש לי כעבדא [כעבד] קאמר [אמר].

ומעירים: וחילופיה [וחילופו] של דבר נאמר על בית המכס: היה עובר על בית המכס ואמר על אדם מסויים "בני הוא", וחזר ואמר לאחר מכן "עבדי הוא" — הרי זה נאמן בדבריו האחרונים שהוא עבד, שיש להבין שאמר עליו "בני" רק כדי להתחמק מתשלום המכס שהיו מטילים על העבדים. אבל אם אמר עליו בהיותם בבית המכס "עבדי הוא", וחזר ואמר לאחר מכן "בני הוא" — אינו נאמן שהוא בנו, שאין אדם מחייב עצמו סתם במכס וקורא לבנו "עבדי".

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היה אדם משמשו כבן המשמש את אביו, ובא האב ואמר "בני הוא", וחזר ואמר אחר כך "עבדי הוא" — אינו נאמן. וכן להיפך, אם היה משמשו כעבד את רבו, שהיה נוהג בו כדרך שנוהג עבד באדוניו, ובא ואמר "עבדי הוא", וחזר ואמר אחר כך "בני הוא" — אינו נאמן. ואילו ר' יוחנן אמר שאם אמר בתחילה "עבדי הוא" וחזר ואמר "בני הוא" — נאמן!

אמר רב נחמן בר יצחק: התם [שם] שאינו נאמן להחשיבו לאחר מכן כבן, הרי זה במקרה דקארו ליה [שקראו לו]: "עבדא מצר [עבד שגבולו] מאה". שכיון שכולם קראוהו "עבד", ולא רק הוא אמר שעבד הוא — אינו יכול להוציאו מגדר עבד. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מצר מאה"? ומשיבים: הכוונה היא מצר עבדא מאה זוזי [שגבולו של העבד, שוויו, מאה זוז].

ב שלח ליה [לו] ר' אבא מארץ ישראל לרב יוסף בר חמא כמה הלכות; האומר לחבירו: "עבדי גנבת", והוא אומר: "לא גנבתי". טוען האיש: "אם כן, מה טיבו אצלך", כלומר, מה הוא עושה אצלך? ואומר לו הנטען: "אתה מכרתו לי",